שירי ים ונהר ביצירת אמילי דיקינסון

לרגל 15 במאי, יום פטירת המשוררת

אמילי דיקינסון גדלה באֶמהֶרסט מסצ'וסטס, באיזור עשיר ביערות, פלגים, נחלים, נהרות ואגמים. חלון ביתה משקיף על הפורט (Fort), מיוּבליו של הנהר קונטיקט, שאותו ראתה בצבעיו השונים המשַׁקפים את התגוונות האור לאורך היממה ואת מצביו השונים המשַׁקפים את חילופי עונות השנה. תבנית נוף הולדתה מיתרגמת תכופות בשיריה למצבי-אֱנוֹש קיומיים ומשמשת מטפורה להלכי-רוח, לתמורות החיים ולגזר דינו של החלוף.

הבולט בין שירי הנהר של דיקינסון הוא שירהּ "המוצָא" (The Outlet), שבּוֹ האני-הדוברת נדמית בעיניה לנהר, הפונה אל הים ומציעה לו לכרות אִתה ברית אמונים. האם "הצעת הנישואים" המרומזת של האישה, הפורשת לפני הגבר את מיטב חמודותיה ואוצרותיה כדי לפתותו, נענית? את זאת אין השיר מגלה:

The Outlet

(162)

My River runs to thee —

Blue Sea! Wilt welcome me?

My River wait reply —

Oh Sea — look graciously —

I'll fetch thee Brooks

From spotted nooks —

Say — Sea — Take Me!

ובתרגום עברי, שגרם לי לשַׁנות את סכִמת החריזה מחריזה מסורגת לצמדי-חרוז:

המוצָא (162)

נְהָרִי מֻגָּשׁ לְךָ מִמֶּנִּי,

יָם סַפִּירִי, הֲתְבָרְכֵנִי?

נְהָרִי מַמְתִּין לְמַעֲנֶה

הוֹ, יָם נָאֶה – אָנָּא עֲנֵה!

אָבִיא לְךָ שִׁפְעַת פְּלָגִים

מֵאֲתָרִים מְרֻחָקִים.

הָשֵׁב-נָא, יָם – הֲתִקָּחֵנִי?

(מאנגלית: ז"ש)

דומה שהמשוררת האמריקנית "התכתבה" בשיר זה עם פתיחת שירו המורכב של המשורר הרומנטי הבריטי פרסי ביש שלי (Shelley) "הפילוסופיה של האהבה" (או "מחשבת האהבה"). בשיר נודע זה מתוארים, בין השאר, היחסים שבּין הנהר לים כמערכת יחסים אֶרוטית, וגם בו מסתיים התיאור בשאלה חסרת מענה לגבי עתיד היחסים. כאן וכאן, שתיקתו של הים, או של הגבר האהוב, פותחת פתח לפירושים שונים, אפילו מנוגדים:

The fountains mingle with the river

And the rivers with the ocean,

The winds of heaven mix for ever

With a sweet emotion;

Nothing in the world is single;

All things by a law divine

In one spirit meet and mingle.

Why not I with thine? –

בַּנָּהָר מֵי פְּלָגִים נִמְסָכִים / וּנְהָרוֹת אֶל הַיָּם נִשְׁפָּכִים,/

וְרוּחוֹת הַשָּׁמַיִם לָעַד רְתוּקִים / זֶה לָזֶה בִּרְגָשׁוֹת מְתוּקִים. /

כִּי לֹא טוֹב הִוָּתֵר לְבַדּוֹ הָאָדָם, / כָּךְ נִקְבַּע דִּין בַּמָּרוֹם וְנֶחְתַּם, /

בְּתוֹךְ נֶפֶשׁ אַחַת הֵן כָּל זֹאת יִתְלַכֵּד, / וְאִם כֵּן, לָמָּה לֹא נִתְאַחֵד? –

(מאנגלית: ז"ש)

מותר כמדומה להניח שהמשוררת הבודדה והערירית, ששיריה זרמו בלי הרף, כמו מן השרווּל, זיהתה באישיותה תכונות של נהר, שמימיו מוּבלים אל הים הגדול בסיוע כוחות עליונים שאינם בשליטתה, כמו הרוחות והשפעת כוח הכבידה של הירח על כדור הארץ. הים המלוח, שִאִתו הנהר מתמזג כביכול במערכת יחסים סימביוטית, למעשה מקבל מהנהר שפע של מים מתוקים – מי פלגים, גשמים והפשרת שלגים – אך אינו משיב לו דבר בתמורה.

יחסי הנהר והים במונחים של יחסי "הוא" ו"היא" מתוארים בקיצור טלגרפי טלגרפי בשיר 212 – שיר בן שתי שורות קצרות, שבו האני-הדוברת פונה אל הגבר, שאל קרבתו היא משתוקקת, כאל "הים הכספי" של חייה:

Least Rivers

[212]

Least Rivers — docile to some sea.

My Caspian — thee.

ובתרגום:

"יֵשׁ נְהָרוֹת פְּחוּתִים – לִפְנֵי יַמָּם הֵם מִתְרַפְּסִים. /

אַתָּה בַּעֲבוּרִי הוּא הַכַּסְפִּי"

(מאנגלית: ז"ש)

והדברים הקצרים והחידתיים הללו אומרים "דָּרשני!". הים הכספי הוא אגן המים הגדול מסוגו בעולם שאינו מתחבר אל מקווה מים גדול ממנו – אל האוקינוס, למשל (יש חוקרים המגדירים אותו במונח "ימה", כלומר רואים בו אגם נדיר בממדי-הענק שלו). לפיכך, ייתכן ששירה של אמילי דיקינסון רומזת בשיר לבלעדיוּת של היחסים שבינה לבין האהוב המאוּוה שאת טיבו היא מטפחת בדמיונה ולטיב היחסים הנינוח והלא-שתלטני שעתיד לשרור ביניהם. יחסיה עם "הכספי" לא ידמו ליחסיהם של נהרות אחדים שיחסי כניעה והתבטלות שוררים בינם לבין הים הגדול. ניכּר שהיא משתוקקת למערכת יחסים אקסקלוסיבית ולא שתלטנית, שבָּהּ היא לבדה מַגירה את שפעהּ אל אהובה "הכספי", ונתינתה היא תרומה ללא תמורה.

ובשיר 136 "Have you got a brook in your little heart" הִבהירה המשוררת שאפיק המים שבשירי הנהר שלהּ לאמִתו של דבר זורם בלִבָּהּ. לפעמים הוא מפכה בשקט ולפעמים מתקדם בסערה, אך יש לזכור אותו ולשמור עליו בימי החום והצמָא לבל יעלה שידפון וחורֶב:

Have you got a Brook in your little heart

[136]

Have you got a Brook in your little heart,

Where bashful flowers blow,

And blushing birds go down to drink,

And shadows tremble so --

And nobody knows, so still it flows,

That any brook is there,

And yet your little draught of life

Is daily drunken there --

Why, look out for the little brook in March,

When the rivers overflow,

And the snows come hurrying from the fills,

And the bridges often go --

And later, in August it may be --

When the meadows parching lie,

Beware, lest this little brook of life,

Some burning noon go dry!

האם יש פלג בלִבֵּךְ הקט? [136]

הַאִם יֵשׁ פֶּלֶג בְּלִבֵּךְ הַקָּט

בַּצַּד פְּרָחִים צְנוּעִים גְּדֵלִים,

צִפּוֹר בַּלָּאט תַּרְוֶה בּוֹ צִמָּאוֹן,

וּבוֹ בְּרֶטֶט יִרְחֲפוּ צְלָלִים--

הוּא כֹּה שָׁקֵט, כְּלָל אֵין יוֹדְעִים

שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם,

אַךְ בְּבוֹאֵךְ לִלְגֹם חַיִּים

הֵן תִּשְׁאֲבִי מִשָּׁם--

חַפְּשׂוּ הַפֶּלֶג בַּאֲדָר,

עֵת מַיִם נוֹהֲרִים,

שְׁלָגִים גֹּולְשִׁים מִן הַכּוּכִים,

נוֹשְׂאִים אִתָּם גְּשָׁרִים--

חַפְּשׂוּהוּ גַּם בְּחֹדֶשׁ אָב--

בַּאֲפָר עֲלוּף-צָמָא,

לְבַל הַפֶּלֶג הַקָּטָן,

יִבַשׁ בְּחֹם חַמָּה!

(מאנגלית: ז"ש)

ובשיר 846 "Twice had Summer" כלולה קובלנה על אי-התואַם ועל אי-הצדק השוררים בעולמנו. לפי שיר זה, אין דמיון או קורֶלציה בין המתחולל בטבע הצומח ובמִקווי המים לבין המתחולל בעולם החי ובספֵרה האנושית. התמורות בטבע – באֲפָרים ובנהרות – מתרחשות בחוקיוּת כמעט מושלמת, ואילו לציפורי הנוד ("wandering birds" או "migrant birds" הדומים בשל דמיון צלילים ל-"migrant bards" – למשוררים הטרוּבּדורים הנוודים החיים למען האמנות), אין כל צֵידה בעת היציאה אל המסע המפרך:

Twice had Summer

[846]

Twice had Summer her fair Verdure

Proffered to the Plain --

Twice a Winter's silver Fracture

On the Rivers been –

Two full Autumns for the Squirrel

Bounteous prepared --

Nature, Had'st thou not a Berry

For thy wandering Bird?

לא אחת צָבַע הקיץ [846]

לֹא אַחַת צָבַע הַקַּיִץ

אֶת הָעֵמֶק בְּיָרֹק –

לֹא אַחַת כִּסָּה הַחֹרֶף

בִּרְסִיסִים אֶת הַנְּהָרוֹת –

חֳרָפִים שְׁלֵמִים הֵכִינוּ

לַסְּנָאִי חֶמְדַּת בְּגָדִים –

הַאֻמְנָם גַּרְגִּיר אֶחָד אֵין

לְצִפּוֹר הַנְּדוּדִים?

(מאנגלית: ז"ש)

אמילי דיקינסון ידעה בחייה פגעי-גורל רבים, לרבות מותם בטרם עת של בני משפחה אהובים, ועל כן תיאורי הנחלים והנהרות בשירתה אינם זורמים תמיד על מי מנוחות. בעת סערה נשברים עצים וגדרות, ופלא הוא בעיני המשוררת שהאדם מצליח לקום מן ההרס ולשקם את חייו:

There came a wind like a bugle

[1593]

There came a wind like a bugle,

It quivered through the grass,

And a green chill upon the heat

So ominous did pass

We barred the window and the doors

As from an emerald ghost

The doom’s electric moccasin

That very instant passed.

On a strange mob of planting trees,

And fences fled away,

And rivers where the houses ran

The living looked that day,

The bell within the steeple wild,

The flying tidings whirled.

How much can come and much can go,

And yet abide the world!

הגיעה חצוצרת-רוחות [1593]

הִגִּיעָה חֲצוֹצְרַת-רוּחוֹת,

הִרְעִידָה הַדְּשָׁאִים,

וּכְפוֹר יָרֹק עַל פְּנֵי הַחֹם

נִבָּא יָמִים קָשִׁים.

חַלּוֹן הֵגַפְנוּ וּדְלָתוֹת

מִקֶּטֶב יְרַקְרַק,

וְכַף רַגְלוֹ שֶׁל גְּזַר-הַדִּין

חָלְפָה כְּמוֹ בָּרָק.

עָפִים סָבִיב עֵצִים כְּרוּתִים,

גְּבַב-עֲקִירַת-גְּדֵרוֹת,

וְנִצּוֹלִים בַּיּוֹם הַהוּא

הִבִּיטוּ בַּנְּהָרוֹת,

עֲלֵי הַצְּרִיחַ פַּעֲמוֹן,

צָרַח בָּכָה: אוֹיָה!

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה בָּא וְהוֹלֵךְ,

וְהָעוֹלָם קַיָּם.

(מאנגלית: ז"ש)

היפה מבין שירי ההפלגה של אמילי דיקינסון הוא לדעתי שירה "Adrift" ("סחופה"), שגם בו היא מותחת קו של אנלוגיה בין כלי השיט הנאבק על קיומו לבין מאבקה שלה ושל "כָּלאָדָם" בעת ההתמודדות עם מצוקות החיים ופגעי הגורל:

Adrift!

[30]

A little boat adrift!

And night is coming down!

Will no one guide a little boat

Unto the nearest town?

So sailors say, on yesterday,

Just as the dusk was brown,

One little boat gave up its strife,

And gurgled down and down.

But angels say, on yesterday,

Just as the dawn was red,

One little boat o'erspent with gales

Retrimmed its masts, redecked its sails,

Exultant, onward sped!

סחופה! [30]

סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָּהּ סְחוּפָה,

קָרֵב לֵילָהּ וּבָא.

הֲיֵשׁ מִי שֶׁיַּרְאֶה חוֹפָהּ

שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה?

תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט סָחִים: אֶתְמוֹל

בְּעֵת שְׁקִיעָה כְּעֵין אָבָק.

הַכְּלִי בַּיָּם הֵחֵל לִצְלֹל

בְּתֹּם הַמַּאֲבָק.

אַךְ מַלְאָכִים סָחִים: אֶתְמוֹל,

בְּעֵת זְרִיחָה כְּעֵין שָׁנִי,

הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה

מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים

זִנֵּק לוֹ בִּדְהָרָה!

(מאנגלית: ז"ש)

בשיר זה דומה שאמילי דיקינסון, העשירה והאריסטוקרטית אך מוּכּת הגורל, מסבירה לעצמה (קוראים עדיין לא היו לה אז) איך האדם מצליח להתנער מן השברים והמשברים, שהחיים מנחיתים עליו, ולקום פעם אחר פעם מן ההריסות כדי לפתוח פרק חיים חדש.

---

לעוד תרגומי אמילי דיקנסון לעברית - "האהבה- סוד הקיום"