שבילים במפת התרבות העברית

על "ספרות - אז, כאן ועכשיו" מאת גרשון שקד (זמורה-ביתן, תל-אביב: 1993)

פורסם: מעריב 22/10/1993


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

פרופ' גרשון שקד נמנה השנה עם חתני פרס ישראל, ודומה שמן הראוי להקדים ולומר מלים ספורות של סיכום-ביניים על עיקרי תרומתו עד כה לחקר הספרות העברית ולביקורתה. כידוע, בשני העשורים האחרונים, הקדיש גרשון שקד את מיטב מרצו וזמנו לפרוייקט המחקר רב-ההיקף והחשיבות על 'הסיפורת העברית 1880-1980': מפעל חלוצי, שהעוסקים כיום בחקר הספרות העברית, בתקופה של התמחות בתחום צר ומוגדר, אינם נחפזים, אף אינם מסוגלים בדרך-כלל, ליטול על עצמם. שלושת הכרכים, שכבר ראו אור, והכרך הרביעי שבדרך, הם תרומה שאין למעלה ממנה בדורנו להבנת תהליכי התפתחות ותמורה בסיפורת העברית במאה שנות ציונות.


יש להניח, כי את רוב ימות השנה הוא מקדיש להשלמתו של מפעל מקיף זה, שדי בו כדי לפרנס עשרות שנות מחקר ועשרות עוזרי-מחקר. אצל המתוקנות שבאומות העולם אכן עוסקים בחיבורם של ספרי ההיסטוריה הגדולים (היוצאים, למשל, מטעם אוניברסיטאות אוקספורד, קיימברידג' ודומיהן צוותים גדולים של חוקרים, המסתייעים במכוני-מחקר ותיקים, ובמאגר נתונים הנאסף במכונים אלה דור אחר דור. לעומת זאת, אצלנו כל אחד מן המפעלים המונומנטליים (כגון מילון בן-יהודה ומילון אבן-שושן, או ההיסטוריות הגדולות של הספרות העברית), הינו מפעל-חיים של חוקר אחד ויחיד, הנוטל את כל כובד העבודה והאחריות עלפיו. ואם לא די בכך, בצד המפעל האדיר הזה, חיבר גרשון שקד כארבעים ספרי מחקר וביקורת בתחומי הפרוזה והדראמה העברית, מראשיתן ועד ימינו. הוא אף בקי מאין כמוהו בספרות היהודית העולמית בת הדורות האחרונים, והיחיד מבין החוקרים במקומותינו שהקדיש לה סדרת מחקרים. ספריו היו לספרי-שימוש לדורות של חוקרים, מורים וסטודנטים, וחלקם יצאו במהדורות חדשות, תופעה שאינה שגורה אצלנו בכל הנוגע לספרי מחקר, ואות לחשיבותם הרבה של ספרים אלה בעיני העוסקים בחקר הספרות ובהוראתה. מחקריו כולם מקוריים בתכלית, ולעולם אינם באים אל "שדה חרוש". כולם כאחד מעידים על היקף-הדעת הרחב של מחברם, על שליטתו המוחלטת בשיטות המחקר העדכניות ועל שקידה וכישרון, מעוף ושיעור-קומה.


חרף פעילות מחקרית ענפה זו, הדורשת כוחות גוף ונפש אין-סופיים, ואולי כדי לפוש ממנה מעט, מעולם לא הסתגר גרשון שקד במגדל השן האקדמי, והרים כל השנים תרומה של ממש לעיצוב תכניה של תכנית-הלימודים בבתי-הספר התיכוניים. תודות לפעילותו נתעשרה תכנית-הלימודים בספרות, ותודות לו קיבל המקצוע אופקים חדשים, רחבים משהיו לו בדורות הקודמים. במקביל, פעל להפצת הספרות העברית בעולם הרחב, באמצעות המכון לתרגום ספרות עברית ב-העת שלו. כמו כן, חלק מעצתו לבימאים ולתיאטראות, ובעקבות פעילות זו הגיעה יצירת עגנון אל הקהל הרחב, גם אל אותו ציבור, שלא חבש את ספסלי האקדמיה ולא למד "דף עגנון". זכות מיוחדת שמורה לו כמגלה וכמטפח של משמרת צעירה, שעשתה את ראשית צעדיה באוניברסיטה העברית של סוף שנות החמשים וראשית שנות הששים: שקד ליווה את סופריה של משמרת זו במאמרי הערכה וניתוח, והעניק להם את האשראי הדרוש כאוויר לנשימה ליוצרים צעירים, המגששים את דרכם וזקוקים לסביבה שאינה עוינת. מעורבותו בענייני הכלל מתבטאת אף יבתו הציבורית בנושאי תרבות, שבה הוא מציג באומץ ובהכרה את השקפתו היהודית-ישראלית-ציונית, שמצאה, למשל, את ביטויה בספרו 'אין מקום אחר'.

*

ספרו החדש של גרשון שקד - 'ספרות אז כאן ועכשיו' - הוא אסופת מסות בנושאי תרבות וחברה. שלא כספריו האחרים של שקד על הספרות המתהווה - כדוגמת 'גל חדש בסיפורת העברית' ו'גל אחר גל בסיפורת העברית' - ספרו הנוכחי אינו מתגדר בתחומי הסיפורת בלבד, כי אם מפליג ממנה גם אל השירה, מזה, ואל הדראמה, מזה. הספר מקיף אפוא את התרבות העברית בת-ימינו לסוגיה ולפלגיה, ומהווהין "תמונת מצב" שלה מנקודת מוצאו של מי שעיסוקו בסטרוקטורות הגדולות של ההוויה שלנו - בין שהוא מתעניין בה כהיסטוריוגרף אינדיפרנטי וחסר-פניות ובין שהוא מתבונן בה כהיסטוריוסוף מעורב עד עמקי נשמתו.


כל אחד מהשערים, שמכיל הספר החדש ("מאופק לאופק", "סיפורת וחברה", "שירה, מיתוס, חברה" עשוי היה להתפתח לכדי ספר עצמאי, וקישורו עם שני השערים האחרים איננו מחויב המציאות, אם כי לא בלתי-אורגני. השער הראשון, שהוא העקרוני והפנוראמי ביותר, בוחן תמורות באופק-הציפיות של קהל-הקוראים הישראלי כפי שהן משתקפות בספרות בת-זמננו. הוא מצביע על קונפיגורציות כאלו ואחרות, שחלו בדפוסי הספרות ובנורמות החברתיות המכוונות אותה. מתברר שמה שהיה פרוורטי בעיני ישראלים בשנות החמישים, למשל, לא היה כזה בעיני העולם הרחב באותה עת אילו כיום תיאר מאן דהוא ברומאן גבר יהודי, המנהל פרשיית אהבים עם לא-יהודייה, או מבקר בגרמניה ביקור ידידותי, לא היה גורם לזעזוע ולערעור של מודל הערכים המקובל. בראשית שנות הששים, יצירה כגון 'לא מעכשיו ולא מכאן' של עמיחי, שתיארה את צד הצל של חיינו, עמדה בניגוד לשיטה השלטת ולנורמות הרווחות. בדרך זו מוסיף שקד ומשרטט את תהליכי הדינאמיקה של התרבות העברית, במעברה מתקופת "כור ההיתוך" של שנות הארבעים והחמישים אל תקופתנו, המאופיינת בסימני דיסאינטגרציה ודיפרנציאציה. לעתים, אבחנה הנאמרת כאן כלאחר-יד, בפסקה בת שלושה-ארבעה משפטים עשויה לשמש תיזה למחקר פרטני. המסה החשובה ביותר בשער זה היא מסת הפתיחה, המשרטטת מפה ראשונה של הסיפורת העכשווית, חושפת את ה-TXETBUS האידיאולוגי שלה, ואת הנחות-היסוד שלה, הסמויות מעין, אלה שאינן מחוורות לא פעם אפילו ליוצר עצמו. כאן מתגלה כוחו של שקד בהעמדת אבחנות בלתי-שגורות, שטרם הושם אליהם לב בביקורת, כגון עליית כוחו של הגיבור ה"יורד" בסיפורת של העשורים האחרונים, כאקט של בריחה מחיק האם, כמימוש עצמי או כמרד נגד הכפייה הציונית-יהודית, תוך יצירת אנטי-עלילה-ציונית ואנטי-נורמה אבסורדלית.


בפרק חשוב ועקרוני זה מראה שקד גם כיצד עברו יסודות מן השוליים אל המרכז: כיצד הפכו דפוסיו של רומאן שב בשולי הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, כמו זה של מידד שיף ('שמעון צהמרא'), לדפוסי-הקבע, השליטים ביצירתם של מספרים "כנענים" ו"בתר-כנענים", כדוגמת בנימין תמוז וא"ב יהושע. כאן נבחנת הספרות העוסקת במישרין או בעקיפין בשואה - מאהרן אפלפלד ועד דוד גרוסמן ויואל הופמן - הקוראים תיגר על שלטונן של הדומיננטות האופייניות לדורות הקודמים והמתמרדים נגד תביעת האוניפורמיות של כור ההיתוך הישראלי. כאן מגיע שקד גם לאחרוני האחרונים: אל היצירה הפוסט-מודרניסטית, שבמיטבה יוצרת איזון הולם בין המשכיות למהפכה ופותחת אופק ציפיות חדש תוך התבססות על אופק הציפיות הקיים, אך לעתים מדהימה את הקורא בדיסקורד, היוצר חיץ בינה לבין קוראים מן השורה. בכל מקרה, שקד מתבונן ביצירה העכשווית כביטוי מוחצן או מופנם של הנפש הקולקטיבית של החברה, ובוחן אותה על רקע הדיאלקטיקה של דורות ומשמרות שנתהוו "בזרם המרכזי" ובצדי הדרכים של הספרות העברית משלהי שנות החמישים ועד ימינו אנו.


בשער השני כלולים ניתוחים והערכות על ספרים, שראו אור בשנים האחרונות. דומה שברבים מהמאמרים, ב שקד על אותם סופרים, שהוא עוקב ומתחקה אחריבתם בכל שלב משלביה, מזה כשלושים-ארבעים שנה, יש אבחנות, הראויות להיקבע בספר, שיעמוד על מדפו של החוקר, המורה וחובב הספרות, ושלא יישאר בין כרכי עיתונות מצהיבים. שקד הוא חוקר פורה ומפרה: רבות מהערכות אלה, שבו סמוך ליציאתו לאור של רומאן זה או אחר, כבר מצאו בינתיים דרכן למאמריהם של אחרים, שאולי "הקציפו" את דברי שקד, והעניקו להם יתר נפח, אך לא יתר תוכן. דוגמה לכך אפשר לראות אם מקבצים דברים שבו סביב נושא אחד לפי סדרם הכרונולוגי, כפי שעשתה, למשל, ד"ר ניצה בן-דב מאוניברסיטת חיפה (שקיבצה בחוברת אחת את כל הדברים שבו על 'מר מאני'). כאן ניתנת ביד הקורא ההזדמנות לעקוב אחר התגובות הראשונות על הספר ואחר גלגוליהן, וכך מתברר שגם "פנקס הסקיצות" של מבקר חשוב מהווה לפעמים מקור-לא-אכזב למבקרים אחרים, המשתמשים ברעיונותיו של שקד כבחומר-גלם, אך לא תמיד ממהרים להביא גאולה לעולם. בשער השני של הספר שלפנינו כלולים גם ניתוחים על 'לדעת אשה' מאת עמוס עוז, על 'קאתרינה' של אפלפלד, על יצירתו של יהושע קנז ועל אחת משתי יצירות הזקונים של ס' יזהר - 'מקדמות'.


בשער השלישי כלולים מאמריו של שקד על שירתם של ח"נ ביאליק, יעקב פיכמן, מתתיהו שוהם, נתן אלתרמן, חיים גורי ודן פגיס. ניתוחו את הפואמה הביאליקאית 'מתי מדבר' כבר נכנסה לקלאסיקה של חקר ביאליק ידועה פחות היא המסה "האדםץ השדה" (על מיתוס הצמיחה בשירת יעקב פיכמן). כאן מתוארת השירה העברית כסדרה של דיכוטומיות דרמאטיות, שברובן מתגלה היחס שבין אדם לאלוהים כיחס אדיפאלי: המשורר צריך לשנות סדרי עולם ולנתץ היכלות כדי לזכות בזהות משלו. גם היחסים בין הדורות בעייתיים, ומיתוס העקדה שליט בהם. בתוך אווירה זו, הקלועה בסבך רגשות-אשם וחרטה, בולט יעקב פיכמן כיוצא מן הכלל, המעיד על הכלל. הוא המשורר הראשון בשירה העברית, שחש את כוחה של הצמיחה ומחזור הקיום המבטיח המשכיות. חווית המעבר לארץ ישראל, ההתערות וההשתרשות בה, נתפסת אצלוין אביב חדש ואופטימי, אות לנצחון יצר הקיום על כל הגורמים ההרסניים.


הספר 'ספרות אז כאן ועכשיו' מכיל בתוכו אוצר בלום של רעיונות חדשים ומקוריים על התרבות הישראלית, וראוי היה שיצא בצורה מוקפדת יותר. בשל טעויות הגהה מרובות, יש מקום לקוות שמאמרים אלה יידפסו בעתיד שוב: חלק מהם יכול להיכלל במהדורה מעודכנת של 'אין מקום אחר' חלקם במהדורה מעודכנת של 'גל אחר גל בסיפורת העברית' (כולל מאמרים שנדפסו לא מכבר על 'צלהבים' של ס' יזהר ועל 'החמסין האחרון' של יהודית הנדל) חלקם במהדורה מעודכנת של 'על סיפורים ומחזות' וחלקם בקובץ שטרם ראה אור, ואשר יכלול את כל מאמריו של גרשון שקד בענייני שירה. כמי שנודע ברבים כחוקר סיפורת ודראמה, הוא עשוי להתגלות כאן בפן נוסף של פועלו.


למרות חשיבות מפעליו, שקד אינו מעלה עצמו למעלת יוצר, כמנהגם של חסידי הדה-קונסטרוקציה, שתקעו בעשור האחרון יתד גם במקומותינו. הוא ככהן במקדש, המשרת את הספרות בהתמדה, מבלי לתבוע לעצמורים לא-לו. אמנם, לעתים הוא עוטה את אדרת הנביא, ומאיר את המציאות העכשווית באור חדש, ומתווה דרך אפילו לעתיד לבוא אבל אין הוא משים עצמו במעמד של סופר, יבתו בעלת הפונקציות הפואטיות חשובה גם בלי תכניה. עיקר חשיבותה שליבתו בתכניה, במה שיש לו לומר, והוא אפילו מודה פה ושם לתלמידיו על שנתנו בידיו מפתחות לסודות היצירה הבתר-מודרנית. היסטוריון כדוגמת שקד, שמעז לגעת גם ב"מכוות האש" של המציאות החייה ושל שיקופה בספרות, נזקק גם ל"פנקס סקיצות", שבו מתרקם החומר שנאגר לקראת החיבור הגדול. המעיין בדבריו, גם באותם דברים שבו לפני שנות דור ויותר, שמח לגלות שהדברים עומדים במבחן הזמן ואינם מתיישנים, וזאת משום שהם בו מחילה בשיקול-דעת וביושר, ואם פה ושם יש דברים מנוסחים ומלוטשים מהם - אין מקוריים ואמיתיים מהם.