רק על עצמי לספר ידעתי

עמליה כהנא-כרמון / ליוויתי אותה בדרך הביתה (רומאן),

הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי 'סימן קריאה', 1991, (312 עמ'.)

פורסם: מעריב , 31 במאי 1991

( טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות או חוסרים )

מבין סופרי "דור בארץ" , עמליה כהנא-כרמון היא אולי האינדיווידואליסטית היחידה, המשמרת את סיפור-חייו האישי של הפרט,  המרוכז בעצמו,  וזאת למרות חליפות  העתים והתמורות בחיים כבאמנות: א"ב יהושע, ע' עוז, י' קנז, י' שבתאי, וכן בני המישמרת הצעירה  יותר (ח' באר,  מ' שלו,  ד' גרוסמן ואחרים - גם כשהם כותבים את  סיפור חייו  החד-פעמי  ובן-החלוף של היחיד,  הריהם חותרים על-פי-רוב  למסרים  חברתיים רבי-משמעות, שמעבר לו. לא כן ע' כהנא-כרמון, הממשיכה להעטות על הפרטים הבנאליים והטריוויאליים ביותר של הקיום היומיומי זוהר מופלא, שלא מן העולם הזה.

אפילו הים התל-אביבי,  המוכר למאירה הלר,  הגיבורה הראשית של הרומאן החדש, משחר  ילדותה,  זוכה כאן להפלאה ולהחייאה מוקפת הילה.  דומה שמלת-המפתח  לתיאור כתיבתה  של  עכ"כ  היא  המלה "הזרה" - לכידת המוכר,  הידוע  והשחוק  בדרך  חדשה ומפתיעה,  אגב  הפו לזר ולמוזר ין בתהליכים "אלכימיים" מסתוריים,  בתחומי הלשון כבתחומי עיצוב המציאות.

האירועים נמסרים אמנם דרך תודעתו של מוסיק, אהובה של מאירה הלר, צעיר בגיל בניה,  שהצליח לכבוש את לבה של ה"פרימה דונה" הבלתי-מושגת.  אף על פי כן, ואולי דווקא  משום  כך,  רק היא לבדה עולה ומצטיירת לעיני הקורא,  ואילו  הדובר  נותר בעיקרו של דבר דמות מעורפלת ושטוחה למדי, פתוחה לפרשנויות אחדות, אפילו סותרות. קורא  ריאליסטי,  שעיניו אין מצועפות,  היה מפרש אולי את אחדות הניגודים שבספר,

כך:  אמנית  מזדקנת  מחפשת דרך לעצור את תקתוק השעון,  את גזר-דינו  של  החלוף, ומוצאת ניחומי-עראי בצעיר גבוה ושחרחר, מוכשר למדי, שצמח בשכונה בדרום תל-אביב, וטיפס למרומי דירתה הנוחה וכן למרומן של שיחות-נפש אנינות,  שבסביבתו הטבעית לא הורגל בהן. גופו הצעיר והשוקק מול שירת הברבור של גופה הקמל.

אולם,  העלילה היא קליפה בלבד, והעיקר הוא הנתיב החמקמק והמעוקל, שבו נבנים הדברים - בהדרגה ובסבלנות אין-קץ,  בריתמוס המיוחד של עכ"כ ובתחביר האישי  שלה, שטביעת אצבעותיה הייחודית ניכרת בה על כל צעד ושעל. חלק מן האירועים וקטעי-השיח מתועד  בקלטות,  והגיבורה  המתוארת בספר היא למעשה זו הנראית בעיני  הרוח,  כפי שנקלטה בתודעתו של אהובה הצעיר,  המוארת באורה של מאירה. זהו אולי החידוש הבולט ביותר  לגבי  מכלול יצירתה של עכ"כ (אין הוא דומה לסיפור  הקלטות  מתוך  'באמצע הרומאן'  של חנוך ברטוב).  מבחינות אחדות,  לפנינו לכאורה תמונת-תשליל של עלילת הרומאן  'שדות  מגנטיים',  שבו מתוארת מע-יחסים חסרת-סיכוי בין  אמן  ישראלי מזדקן  לבין חוקרת אמריקאית גבוהת-קומה,  גברית ונכרית  בכל  הליכותיה,  הרחוקה מרגישויותיו של בן-שיחה היהודי מרחק מערב ממזרח. ולמעשה, רוב סיפוריה וספריה של

ע' כהנא-כרמון מתארים מערכות-יחסים בלתי-אפשריות וחסרות-מוצא, שסופן כאילו נחרץ מראש,  ועל כן גם מימושן הפיזי נותר בבחינת חידה,  שהסתום בה רב על הנגלה. כאן, מצטיירת  מע-היחסים  הפטאלית הזו ין מסע בעקבות הזמן האבוד,  והיא  ממשית יותר, מסוגננת פחות ועצורה פחות מן המקובל ביצירת עכ"כ.

ייתכן שכל מערכות-היחסים הפטאליות הללו מעוגנות בהתנסות ממשית,  ואפשר  שהן מצבים היפותטיים הזויים,  אך ייאמר לזכותו של הרומאן כי הקורא משתכנע  בדרך-כלל שבחוויה  ממשית עוסקים סיפוריה של עכ"כ,  ובכך טמון אחד מסודות גדולתם.  ניגונם האישי  של  סיפורים  אלה  וכן  דימוייהם  הנדירים,   הלקוחים  מעולם  הרומאנסה: מיערות-העד   של  אפריקה  ומסיפורי-הבדים  המופלאים  והססגוניים  של   התיאטרון

והקולנוע,  הופכים  אותם לתופעה חד-פעמית,  שזיקתה אל ה"זרם הכללי"  של  הספרות העברית היא זיקה רעועה ומסופקת למדי.

המקוריות היא,  כמובן, טעם לשבח, אך יש והמיסטיפיקציה המופרזת, האופפת כאן את  הפרטים  היומיומיים  הטריוויאליים,  מתישה במקצת,  כמו גם היעדר  כל  הומור ואוטו-אירוניה.  החשיבות העצמית היתרה, שבה מקיפה מאירה הלר את עצמה ואת עיסוקה הדראמטי, הרצינות שבה מדווח כאן על כישרונה ועל הפרפקציוניזם שלה ("הרף של חזון השלמות"  מעוררות אהדה.  אהדה - משום שלפנינו וידוי כן ואמיתי על החיים  בכלל, ועל חיי האמן בפרט,  כסידרה אינסופית של ייסורי טנטלוס קשים ומאומצים.  כל הישג עולה בעיצבון,  וכשהפיסגה מושגת - יש להתחיל מבראשית. מאירה הלר - אמנית של אמת - מגיעה  למסקנה  כי  עליה לוותר על מה שנחשב אצל  רבים  כחיים  האמיתיים  למען האמנות, וזאת משום שעבורה האמנות היא-היא המגלמת את החיים האמיתיים.

ואולם,  אותם  מרכיבים  עצמם עלולים לעורר בקורא אף היפוכה של אהדה  ואפילו אי-נוחות  מסוימת,  שכן בין המעגל הצר של עיסוקי יומיום  בנאליים  וטריוויאליים לבין המעגל הרחב של הרהורים כמו-פילוסופיים על מהות האמנות ועל משמעות החיים כל מעגלי-הביניים מחוקים, כאילו אינם קיימים. כשם שבאחרית-דבר המחו מטעם המחברת משמשת  האינתיפאדה פרט שולי,  עיכוב בהשלמת הדירה הדרושה לה ליצירת "מגדל  השן" הפרטי שלה, כך גם למאירה - כל העולם, לרבות בניה ונכדיה, הקופאית בקו-אופ ומנקה המדרגות  - כולם  צירוף מקרים שלא תוכנן.  היא המתבוננת בהם והיא המעניקה  להם, למקרים הסתמיים,  את משמעם באמצעות הדבק המלכד של האמנות.  הסתגרנות האגוצנטרית הזו,  שהיא  עבורה טעם החיים,  עומדת בסתירה משוועת לנעשה בארץ  הזו,  שהמציאות הגועשת  שבה אינה יכולה שלא לחלחל גם לחייו של מי שבוחר להסתגר בדל"ת האמות  של אמנותו האנינה.

אמנם, מוסיק הוא תוצר של ישראל השנייה, וכך מחלחלת כביכול המציאות הישראלית גם לתחומיו של הרומאן הסוליפסיסטי שלפנינו,  אך - כאמור - הוא נותר דמות  שולית וחיוורת,  חרף מרכזיותו בעלילה.  חרף מעלותיו הפיזיות והמנטליות,  חרף התפעלותו הבלתי-נלאית   מכישרונה   האליטיסטי   של   מאירה,   יש   אפילו   משהו   מקומם ודיספרופורציונלי  בהעלאתה של מע היחסים אתו לדרגתה של מע יחסים  אלוהית. אפשר  שהיסוד  הזר,  הנכרי,  בסיפוריה  האחרים של עכ"כ (הגבר הזר  ב'וירח  בעמק איילון', האשה הנכרייה ב'שדות מגנטיים' איפשרה מיתולוגיזציה כזו, מבלי שההפרזה שבה  תבלוט  לעין.  ואולם,  את שחזור יחסיה של איזולדה  האדמונית-הבהירה  מצפון תל-אביב  עם  טריסטן  שחום-השיער משכונת ביצרון הדרומית לא  קל  לעטוף  במונחים אלוהיים מבלי להישמע פאתטי במקצת.

מעט  הומור ופיכחון היו מיטיבים עם כתיבתה של עמליה  כהנא-כרמון,  החותרת וכמעט  מגיעה כתיבתה לאיזו שלמות חשופה וחסרת אורנמנטליות,  ללכידת תמציתה  של החוויה  האנושית.  אגב החתירה הבלתי-פוסקת הזו אל רף השלמות השילה כתיבתה  הרבה מחלצות,  צווארוני  מלמלה ותחרה מעומלנים ומרפרפים ושאר אבזרים של  נוי,  והיא ניצבת כאן כיום בהתגרות מכוונת,  כקוראת תיגר על סובביה וכמכריזה בלי מלים: "גם בהתערותו  לעיניכם  ועד למעמקיו,  אל תצהלו כאבירים נקליתם מחשוף לכם  אחת  מני אלף".