רחוב היהודים באין דין ובאין דיין

הרובד הביאליקאי בסיפורו של ברדיצ'בסקי "בית תִּבנה"

פורסם: ארצות הצבי: מחקרים על אדם ונוף בספרות העברית מוגשים לצבי לוז, ירושלים 2021

רחוב היהודים באין דין ובאין דיין - צבי לוז

.pdf

Download PDF • 144KB

לחצו להורדת קובץ PDF מוכן להדפסה

א. הֶבּראיזם והֶלניזם בסיפורו של ברדיצ'בסקי

את סיפורו הארוך "בית תִּבנה" – אחד משלושת "הרומנים הקצרים" שלו – כתב מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב) בזמן המהפכה הרוסית. זוהי אחת מיצירותיו הבּשֵׁלות והמושלמות ביותר של הסופר המהפכן, שנפטר בטרם עת, בגיל 56 – יצירה מגובשת וקומפקטית אך עמוקה ורבת אנפין (אף-על-פי ש"בית תִּבנה" הוא סיפור ארוך למדיי, אין בה מילה אחת מיותרת).

סיפור זה נכתב בזמן התחזקותם של המשטרים הטוטלטריים שמשמאל ומימין, ברוסיה ובגרמניה. מי"ב ישב באותה עת עם משפחתו הקטנה בגרמניה, שקוע בעבודתו הספרותית ומנותק לכאורה מכל הבלי העולם הזה, אך משפחתו שנותרה ברוסיה סבלה קשות ממוראות התקופה. העיירות היהודיות נמחו, ותושביהן – בהם בני משפחתו של מי"ב – נרצחו או נמלטו על נפשם במנוסת בהלה. ביצירה מאוחרת זו החזיר מי"ב את הגלגל כשישים שנה לאחור אל "מלחמת האבות והבנים" של תקופת ההשכלה – אל שנות השישים של המאה התשע-עשרה שבהן התחילו לצאת לאור העיתונים העבריים הראשונים, והיהודים עדיין שאפו להתערות באירופה כאזרחים שווי זכויות. בעלי הממון שביניהם בנו בה את בתיהם שבהם ביקשו לשבת, הם ובניהם אחריהם, עד עולם.

הסיפור מתמקד בגורלותיהם של בני משפחת רפאלי, שבְּנהּ הבכור הוא משכיל למחצה ובְנהּ השני ראובן, הפרוטגוניסט של העלילה, נכנס לחיי המסחר כדי להתפרנס בכבוד ולהקים לו ולמשפחתו בית מידות, שישמח את לב אשתו היפה וירשים את שכניו. גורלו נארג בגורלו של נפתלי "האמיץ", יתום וחסר-כול היודע לפלס את דרכו בעזוּת מצח וללא כל עכבות, אגב התרועעות אינסטרומנטלית עם הבריות. נפתלי, העוסק אף הוא במסחר, חושק באשתו היפהפייה של ראובן, סוחר העצים, וחולם בהקיץ על היום שבּוֹ יוכל להשיגה ולהתעלס אִתה. לכאורה, לפנינו סיפור על יהודים נאורים ונאורים-למחצה ברוסיה הצארית, שאין עליהם מורא שמים והם עוברים בנקל על איסורים מדאורייתא, ואפילו על הדיבֵּר האחרון בעשרת הדיבּרות ("לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ"; שמות כ, יג). במעגל הרחב יותר הסיפור "בית תבנה" מחזיר את הגלגל אל תקופת הורדוס האדומי ואל הליבֶּרטיניזם הפרוץ שהשתולל בירושלים תחת שלטון הרומאים, וזאת באמצעות החייאת סיפוריו של יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו), כמפורט אצל חוקרת יצירת מי"ב צפורה כגן.1

תיאורם של יהודי עירהּ של משפחת רפאלי מלמד על המבוכה שאליה נקלעו יהודים אלה בתקופת "בין השמשות" שהפרידה בין העולם הישן, הדתי והסדור, לבין העולם המודרני ורב-הסתירות: הגברים ה"מתרוססים" (כמו ה"מתייוונים" של העולם העתיק) יוצאים מביתם בלבוש אירופי – בצווארון לבן, במשקפיים על חוטם וב"מורה-השעות" המהודר הטמון בכיסם – אך נפשם עדיין קרועה בין מנהגי העולם הישן לגילויי העולם החדש. הם עדיין הולכים דרך-קבע לבית-הכנסת, אך בית-הכנסת משמש לא רק כבית תפילה אלא גם כמקום הופעתן של מקהלות-עם; בני האינטליגנציה של עיר המחוז – עורכי-הדין, הרופאים והרוקחים – נוהרים אל התאטרון שבעיר המחוז, וצופים שם במחזות מעוררי יצרים. את המנהגים המקובלים (כגון כיסוי המראות לאוֹת אֵבל בימי ה"שִׁבעה") כבר אין מקיימים כתיקונם. כבר אין אמונה בהשגחה עליונה, בשכר ובעונש. בעולם כזה ניתן לשקר ולגנוב ללא חשש, וכדברי הרב "גם על האמת אין אנו נותנים שבועה בימינו". הרב יודע היטב שבעת החדשה מילה אינה מילה ושבועה אינה שבועה. גם בעל בית המלון מזהיר את נפתלי שלא יאמין לדברי איש.

כדי לתאר עולם כאוטי כזה, הנקרע בין אמונה לפריקת עול השתמש כאן מי"ב בתמונת כלאיים של הֶבּראיזם והֶלניזם (צמד המושגים הניטשיאני המנגיד את הקוטב האפוליני ואת זה הדיוניסי). ניגוד ניטשיאני זה מעמת את דרכן הצנועה והסגפנית של הדתות המוֹנוֹתאיסטיות, האוחזות ב"מוסר העבדים", עם הבּכּחנליה נטולת הרסן של העולם ההֶלֶניסטי-האלילי, האוחז ב"מוּסר האדונים".

מצד אחד, לפנינו תמונות מחיי השבט העברי בתקופת המִדבּר, טרם קבלת אמונת הייחוד, מצד שני, לפנינו החייאה ומודרניזציה של סיפורים מימי הורדוס האדומי והחיים הדיוניסיים, נטולי הרסן המוסרי, שהתנהלו תחת שלטון היוונים והרומאים. הטקסט עצמו שולח את קוראיו, בין השאר, אל סיפורם רווּיי היצרים של ארכילאוס וגלפירה הכלול בספרו של יוספוס פלביוס תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים שנתגלגל לספר יוסיפון וממנו לספרו של מי"ב ממקור ישראל. נרמזת כאן גם האגדה "אשת ר' אברהם המלאך" המצויה בשבחי הבעש"ט. על סיפורים אלה, המפורטים כאמור במחקרה של צפורה כגן, אפשר להוסיף את סיפורה של פאולינה היפהפייה, המצוי גם הוא אצל יוסף בן מתתיהו. זהו סיפורה של אישה נדירה ביופיה, שאחד ממכריה – מונדוס שמו – חושק בה ומוכן למסור לידיה עשרים ריבוא דרכמות כדי שתתמסר לו. פאולינה בעלת היופי המושלם שומרת אמונים לבעלה, ומסרבת להיעתר להפצרותיו של הגבר המאוהב, אך זה מסתייע במשרתת ובכמרים תאבי בצע כדי לבצע את זממו. בעצתם הוא מתחזה לשליח האל אָנוֹביס החושק באישה היפה, ופאולינה התמימה שאינה חושדת ואינה מבינה את מעשה ההונאה, מתמסרת ל"שליח" מתוך אמונה שהאֵל בכבודו ובעצמו פוקד אותה.

הכלאתם של ניגודי המזרח והמערב, ההֶבּראיזם וההֶלֶניזם, ימי קדם והאקטואליה המודרנית, אופייניים ליצירתו של מי"ב ונותנים לה את טעמה המיוחד. מי"ב עצמו, בדבריו על תרגומו של אהרן קמינקא להומרוס, תיאר מעשה הֶרואי בעל ממדים מיתולוגיים אדירים, המפגיש את העבריות והיוונות והמנוגד כביכול לחוקי הטבע: "ואיך יסער הסער אם אריה יקרב אל זאבה ונמר ילין במאורת דובה. התנגשות כוחות. ענק מבני-יפת ירעם בקול עבר! [...] בן-אדם חוגר חגורה לבשרו מנחש עקלתון. לזה עיניים ולזה עיניים, זה צועק וזה לוחש".2

הכלאה כזאת של הקלסיקה העתיקה ההרמונית ושל הדיסוננס המודרניסטי מצויה גם ב"רומן הקצר" בית תבנה, ומתבטאת גם בשימושי הלשון שבּוֹ: מצד אחד לפנינו עברית מזוקקת, כמו-קלסית, שניתן להבינה גם כיום וליהנות מעושרה ומיופיה, ומצד שני, לפנינו שימושי לשון אידיוסינקרטיים – לא מקובלים ולפעמים אפילו צורמים באי-התאמתם – כגון "ליהוב", "חיפוז", "מלאָכוּת" (בהוראת "שליחות" או "תפקיד"), "להתעמל" (בהוראת "לעמול" או "להתאמץ"), "לצרום" (בהוראת "לגרד"), ועוד ועוד.

הסיפור עשיר ברמזים מקַדמים רבים, בהקבלות מרובות ובמוטיבים המניעים את העלילה צעד אחר צעד. לא אחת למוטיבים אלה, המניעים את העלילה קדימה יש "כפיל": פעמיים פוגש גיבורו ראובן איש צנום עם זקן, פעמיים מלטף גבר את צוואר השיש של אשתו שרה (ולבסוף ראובן לוקה בצווארו: נעקץ ומת מן העקיצה); פעמיים נזכרים הכיסים או השַׂקים שבלעדיהם מתפזרת כל התכולה ויורדת לטמיון, פעמיים מופיעה המילה "כמשתגע", פעם בתיאורו של נפתלי ופעם בתיאורו של ראובן. גם האָלוּזיות מסייעות לקורא לנחש עתידות ולהבין מראש שסיפורו של הגיבור הראשי לא יסתיים בטוב. נאמר על שרה, אשת ראובן, כי "בעד החלון נשקפה בכל פעם ותרכין אוזנה לשמע כל עגלה עוברת. מדוע בושש לבוא". מבחר המילים, הרומז כמובן לגורלו של סיסרא שאִמו עמדה בחלון וציפתה לבואו כמנצח עטור תהילה מבלי לדעת שבְּנהּ כבר הומת ואיננו, מלמד על גורלו הרע של גיבורנו. כך גם בתיאור מותו שאירע בחטף, מבלי שייאמר לו "צו לביתך!". דברים אלה מעלים, כמובן, את סיפורו של חזקיהו, מלך יהודה, שעליו נאמר: "וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה"   (מל"ב כ, א). ניכּר שהסיפור בנוי כהלכה, לבֵנה על גבי לבֵנה ואריח על גבי אריח, כמו הבית המפואר והמתוכנן כדבעי שבונה ראובן למשפחתו שעליו נאמר "רושם הכול היה כדבר נחשב מראש".3

ב. ביקורת על חיי הקהילה?

לכאורה לפנינו המשך ליצירותיו המהפכניות של יל"ג, שביקר את הסדר הלקוי השורר בחינוכו של אדם מישראל ומתבטא באי יכולתו של הצעיר היהודי לצלוח את ים החיים. ואולם, שלא כבספרות ההשכלה, לא חסידים חשוכים לפנינו, המנותקים מהוויות העולם המודרני, אלא אנשים נאורים המחזיקים בכיסם שעון, רושמים את הכנסותיהם והוצאותיהם בפנקס, מתייפים מול הראי ויודעים צורת מטבע. אף-על-פי-כן, הבסיס שעליו נבנתה אישיותם הוא בסיס לקוי, כמו הבסיס השחור שעליו נבנה ביתו היפה של ראובן. אי אפשר לִבנות בניין רב תפארת על יסודות כעורים ועכורים, אומר הסיפור מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות.

כותרתו של הסיפור הן מרמזת לברכות ולקללות שמבטיח משה לעמו: "וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ [...] יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן [...] אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה) בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" וגו' (דברים, פרק כח במלואו). ואכן, ראובן המֵפֵר את כל החוקים, המצוות והדיבּרות מאבד את החזקה על ביתו ועל אשתו, ומעשיו אף גורמים לאשתו ללקות בשיגעון, כמובטח בפרק זה. יש להניח שמי"ב הכיר גם את חיבוריו של הרב ישראל איסר-איסרלין, רבה של ויניצה שבאוקראינה, שכתב בספרו שער המשפט (1829), שהקונה מטלטלין בכסף גנוב, הם קנויים לגנב בקניין משיכה מה שאין כן בקרקע, שנקנית בכסף, וממילא לא ניתן להחיל בה קניין על ידי כסף גנוב, כשם שלא ניתן לקדש אשה בגזל (סי' ק"צ סק"א).

כל מהלכיו של ראובן בטעות ובסילוף יסודם: הוא נושא אישה בטרם בנה בית ובטרם הכשיר את עצמו לחיים עצמאיים, הוא לוקח הלוואות בריבִּית גבוהה כדי לקיים רמת-חיים גבוהה מזו שהכנסותיו מתירות לו, ילדיו נולדים בטרם עלה בידו לבסס את עצמו מן הבּחינה הכלכלית. בשל אבדן האמונה בהשגחה עליונה, בשכר ובעונש, ובהעדר יכולת לשַׁנות את מעמדו, הוא מתפתה ופונה אל המִרמה ואל הגזל שאין מהם תקומה. ואף זאת: ברגע שבעל-דבבו מגיע אתו להסדר, הוא מתחיל בעזות מצח אווילית לִבנות ללא שהות את ביתו החדש מכספי הכסף ש"נגזל" ממנו (והרי חלק משכניו ובני עירו אינם מאמינים לסיפורו הבדוי בדבר הממון הרב שנגזל ממנו לדבריו בדרכו לפרוע את חובותיו).

לכאורה, לפנינו וריאציה נועזת יותר על עלילת שירו של יל"ג "קוצו של יוד" (גם הפואמה היל"גית מתרחשת בשנות השישים של המאה התשע-עשרה, עת הניחו ברוסיה הצארית את מסילת הברזל שגרמה להתרוששות היהודים, בעלי הפונדקים ובתי-המרזח). אישה יפהפייה ומושלמת ללא מתום נופלת בחלקו של בעל חסר-מצפון ולא-יוצלח, שנאלץ לעזוב את ביתו ולחפש את גורלו במרחקים (אצל מי"ב נוסף גם מוטיב המרמה של ראובן המדווח על גנבה ומשאיר את ההון "הגנוב" ברשותו). כאן וכאן בונה הצעיר היהודי את חייו על יסודות רעועים, ומתחיל את חיי נישואיו ללא הכשרה מַספקת וללא פרנסה ראויה לשמה.

כבר בתנ"ך, בפרקי ספרות החָכמה, כלולות אֲמָרות המייעצות לצעיר למצוא תחילה עבודה ופרנסה, ורק אחר-כך לִבנות בית ולשאת אישה: "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ. אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ" (משלי כד, כז). הרמב"ם אף הוא קבע: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו מי האיש אשר ארשׂ אשה ולא לקחה, אבל הטיפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואח"כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו" (הלכות דעות, פרק ה הלכה יא).

בסיפורו של מי"ב "בית תבנה", כבשירו של יל"ג "קוצו של יוד", קודם כול הצעיר נושא אישה, אחר-כך הוא מחלץ מידי חותנו המרושש את כספי הנדוניה המובטחים, ורק לאחר שכָּלים כספי הנדוניה וכלים כל הקִצין הוא מתחיל לתור אחר מקורות פרנסה אקראיים. ואולם, דבריו של יל"ג כוּונו בראש וראשונה נגד הרבנים ערלי הלב, שאינם יודעים להנהיג את צאן מרעיתם, ואילו מי"ב תיאר רב חכם וצדיק היודע את נפש "בהמתו". הרב דמתא רואה הכול ומבין הכול ואינו מוכיח את ראובן על מעלליו, אלא מחפש דרכים לתיקון המעוּות. כשהוא פותח את ה"שולחן ערוך" לא בהלכות גזל אלא בהלכות "מאכלות אסורים" ניכּר שהוא יודע ומבין שמדובר בתשוקה שאינה בת-כיבוש שהוליכה את גיבורו אל האבדון. כשהוא מונע מראובן להישבע, ניכּר שהוא מבין שידיו של ראובן אינן נקיות וכי שבועתו תהא שבועת שווא. לפי מי"ב, לא רועי העדה אשמים במציאוּת המסולפת, אלא הזמנים המודרניים ופיתוייהם המזכירים לנו שוב ושוב שיצר לב האדם הרע מנעוריו. ראובן הן רואה איך קרובו מתעשר בעיר הגדולה, הוא הולך עם אחד מצעירי המשפחה לתאטרון ויצריו מתעוררים ומתגעשים. בשובו הביתה הוא מחליט לפרוק כל עול וחייו מתחילים להידרדר אל תהומות הסילוף והטירוף.

ניכּר שהסיפור, או הרומן הקצר, "בית תִּבנה" הוא יצירה מאוחרת, שאינה משַׁקפת את השקפת העולם הניטשיאנית שאִפיינה את יצירתו המוקדמת של מי"ב. אמנם הסיפור מתרחש בשנות השישים של המאה ה-19, אך הוא נכתב כשישים שנה לאחר מועד ההתרחשות; קרי, על סף 1920. בשלב זה כבר ראה מי"ב מול עיניו תהליכים שהביאו להקצנתם של הרעיונות הניטשיאניים ולסיאובם, משהתחילו להשתמש בהם כשמן על גלגליה של המפלגה הנאצית. הוא ראה את הצדדים האפלים של האטוויזם הגרמני, שבעבר סגד לו, והבין יותר ויותר את צדם האנושי של אורחות החיים היהודיים, שבעבר מתח עליהם ביקורת נוקבת. בסיפורו "בין הפטיש לסדן" ניבא מי"ב כי כשיעבור העם לארץ-ישראל ויחדש ימיו כקדם, יהיה גורלו שונה בתכלית, והוא ובניו ובני בניו יגורו בבית שבָּנה: "ואמנם נשיר גם את השיר הזה על אדמת נֵכר, לירושלים נשא את עינינו ובגולה אנו נוטעים מטעים. בית כי תבנה ממַסד עד הטפחות וידעת את מוצאיו ומבואיו, כי אתה תגור בו, אתה ובניך וכל אלה אשר ישאו את שמך אחריך. מחשבה בלבד מבלי מעשה אינה עושה כלום, ודמיון בלי רצון יהיה לרועץ. העם יבָּנה מן הגורן ומן היקב, מן השדה ומן העבודה אשר יעבוד, אל תנסו לדבּר רמות, הראוּני את מעשיכם." ביאליק, שבדרך-כלל הסתייג מדברי מי"ב, היה חותם בשתי ידיו על מניפסט כזה, שאינו שונה במאומה מן הדברים שהשמיע אחד העם עשרות פעמים בחייו.

ג. הרובד הביאליקאי

ואולם, בדרך-כלל הפרידו בין השניים מחיצות של הסתייגות ואי-אֵמון. היחסים ששררו בין מי"ב, גדול המסַפּרים לאחר מותם של מנדלי ויל"ג, לבין ביאליק, גדול משוררי הדור, הוא סיפור כאוּב של החמצה הדדית. השקפת עולמם השונה של השניים, וכן מִשקעים אישיים שנתהווּ במרוצת השָׁנים, הפרידו ביניהם, וגם מִקץ שנים הם ניצבוּ משנֵי צִדי המִתרס כשני אישים מקבילים שמעולם לא השכילו למצוא נתיבות זה ללִבּוֹ של זה.

ביאליק, כחסידו של אחד-העם, לא נענה להצעותיו של מי"ב להצטרף למחנה "הצעירים" ולפרסם את ספר שיריו הראשון בהוצאת "צעירים", ואפילו החזיר למי"ב את סיפורו "קיץ וחורף" שנשלח אליו בעת שערך את המדור לספרות של כתב-העת השלֹח. במקום אחר הראיתי שביאליק אמנם התרגש כשקרא את הסיפור המרעיש הזה, אף כתב למי"ב שסיפורו יכול היה להשתלב ב"ביבליה חדשה" אילו נאספה כזאת, וראוי היה להיקרא "רות".4 עם זאת, סיפור "גויי" זה, המתרחש כולו "מאחורי הגדר", בעולם הנכרי הרחוק מעולמו של אחד-העם, לא התאים לכתב-עת לאומי כדוגמת השלֹח והוא הוחזר למחברו אחר כבוד. ואולם, סיפור עז ונועז זה לא פָּרח במהרה מזיכרונו של ביאליק, והוא כתב בעקבותיו את יצירתו "מגילת עָרפּה" (המסוּוגת אמנם כאגדה אך אפשר גם לראות בה את אחד מסיפוריו היפים ביותר של ביאליק), כאילו הראה למי"ב לאילו נתיבים יכול היה להטות את סיפורו אילו ביקש להתאימו לרוח מחנהו של אחד-העם ולפרסמו בהשלֹח. ההשפעה ניכּרת אפילו מן הניסוח. בסיפורו של מי"ב נאמר על מרתה ההולכת אחרי מאהבה הערל "ותלך אחריו כאשר ילך הכלב את האדון", וב"מגילת ערפה" נכתב: "ותלך [ערפה] אחרי מאהבה הערל הפלִשתי גתה עירו כאשר ילך הכלב אחרי אדוניו".

ב"בית תִּבנה" מצא מי"ב הזדמנות להיפרע מביאליק על שביצע בו כעין מעשה אחאב ("הרצחת וגם ירשת"), ולהשיב נקם על מעשהו הלא קולגיאלי. יש לזכור ולהזכיר כי כשלושים שנה קודם לכן, שיצא לאור סיפורו הראשון של ביאליק "אריה 'בעל גוף'", כתב עליו מי"ב ביקורת שוללת שבָּהּ העליב את ביאליק והאשימוֹ בחקיינות ובאריכות יתר.5 בדבריו הציג מי"ב את ביאליק כאֶפִּיגון של מנדלי, וטען שדי היה לו לביאליק בשניים-שלושה קווים מהימנים כדי לתאר את התמונה מִבּלי להכביר מילים.

ב"בית תִּבנה" הדגים זאת מי"ב הלכה למעשה. כאן תיאר, כמו ב"אריה 'בעל גוף'", סוחר עצים המבקש לִבנות לעצמו "ארמון" (במקום ה"חורבה" שבָּהּ התגורר עד אז), אך חלומו לא יתגשם והוא לא יִזכּה לחנוך את ביתו כראוי. גם בדמותו הפלֶבּאית של נפתלי, המשתוקק לנכֵּס לעצמו את ביתו של של ראובן ואת אשתו היפהפייה, יצק מי"ב קווי-הֶכֵּר קריקטוריים של ביאליק כדי לרמוז לידידו-יריבו שאין הוא אלא אדם פשוט שנדחף אל היכל השירה. ארבע פעמים נזכר שנפתלי הגיע לעירו של ראובן מן העיר "שיחור" (כך נקראה בספרות העברית אודסה השוכנת לחוף הים השחור),6 ומי"ב מתארו כיתום "שנתגדל אצל קרוב אחד".

מי"ב ביקש מביאליק שישלח אליו את תמונתו.7 ביאליק אמנם לא שלח את תמונתו בטענה או תואנה שבעירו אין חנות צילום, אך גם מגיליונות העיתונות היומית וכתבי-העת ניבטו אל מי"ב תמונותיו של ביאליק. ביאליק הצעיר ניחן במבנה גוף חזק ומוצק (אפילו בעשור התל-אביבי שלו, לאחר שלקה בימי מלחמת העולם בחוליים רבים וגופו נחלש, הסכים לערוך תחרות אגרוּף עם אלכסנדר פן הצעיר), ובתיאור גופו המוצק של גיבורו אריה "בעל גוף" יצק המשורר גם סממנים אוטו-אירוניים למכביר. מי"ב תיאר את נפתלי "האמיץ" בתיאור הנראה כקריקטורה של ביאליק הצעיר: "בחוּר היה כפר בן-בקר לכוח והיה מדַבּר בחיפּוּז ובעזות. לו עיני-תכלת ושערות צהובות, מצחו מתפשט לצדדין, פיו רחב כשל רעבתן, זרועותיו אמיצות, אצבעותיו עבות וקצרות, והרגליים שלו היוּ עומדות על גבי קרקע כשתי יתדות". מי"ב היה למדן שסיים את חוק לימודיו בישיבת ווֹלוֹז'ין, ואת גיבורו תיאר כמי ש"לא קרא ולא שנה" (ביאליק אכן עזב את ישיבת "עץ חיים" שבווֹלוז'ין לאחר חודשי לימוד אחדים). כן תיאר את גיבורו נפתלי כאיש רֵעים להתרועע ("ויפטפט תמיד עם חבריו בשאלות הזמן"), בעוד שמי"ב היה בודד במועדיו, התרחק מחבריו ומיעט לשוחח אתם.

גם צירופי הלשון מזכירים את אלה של ביאליק ב"אריה 'בעל גוף'", אך מי"ב קיצר עד מאוד את תיאוריו וחסך במילותיו, כאילו הראה לביאליק שדי בשניים-שלושה "קווים נאמנים" כדי להשיג את התוצאה הראויה. גיבורו המוצק והחסון של ביאליק מתואר כ"בעל גידי ברזל ויצורי נחושה וּבעל פנים מלאים ואדומים – שאף-על-פי שהגיע לַחמִישִּׁים עודנו כבן שלשים לכוח", ואילו מי"ב מתאר את גיבורו בקיצור: "היה כפר בן-בקר לכוח". ביאליק תיאר את המלחמה הניטשת בפרוור העצים במילים: "ברגע השני באו לעזרה גם שני בני אריה הנותרים, לחזק ידיו במלחמה. ויערכו מערכה לקראת מערכה, ויעמדו כשני חשיפי עזים, אלה מצד הסוסים מזה – מושכים, ואלה מזה – עוצרים"; ואצל מי"ב נכתב בקיצור נמרץ: "סחר עצים – ושקים, מערכה מול מערכה!". מי"ב השתמש אפוא במוטיבים, בתיאורים ובמטבעות לשון מתוך סיפורו של ביאליק, אך עשה כן בסגנון לקוני, כאילו הראה לביאליק איך היה צריך לכתוב את סיפורו אילו ביקש לחתור כמוהו לשלמות גבישית ומגובשת.

מי"ב אף שוטט במרחביה של יצירת ביאליק, ודלה משם צירופי לשון ביאליקאיים אופייניים. את נפתלי תיאר כאדם המתאווה לאהבת אישה, וכשהוא רואה את בנות עירו יוצאות אישה עם רעותה, הוא חושק בשתיהן ושואל את עצמו "למי מהן משפט הבכורה?" (כביאליק ששאל בשירו "שתי בנות" את השאלה "מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר?"). נפתלי אף מתואר כילד מבקש קרבה מאִמו המתחנן לפני האישה האהובה: "היי לי אשה, היי לי אחות, היי לי בת", ונוסח הדברים מזכיר את דברי ביאליק בפתח שירו הנודע "הכניסיני" ("הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, / וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת). במיוחד בולט הדמיון בין תשוקתו של נפתלי אחר האישה היפה ("מסתכל בכל פעם בהוד פניה. אם נסיכה היא, עבדה הנאמן הוא; אם לביאה היא, הוא כרוך אחריה והולך וסובב את מאוּרתה במפלשי הליל. הוא קורע שמלתה מעליה ומשתגע למראה לובן כותנתה") לתיאור העלם ב"מגילת האש של ביאליק ("כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל - אַחַת הַמְּאוּרוֹת…"). הדרך שבָּהּ מחניק הגבר המאוהב את תאוותו לאישה היפהפייה שאותה הוא מכנה בשם "הפלאית" ("הפלאי" הוא תואר ביאליקאי במובהק) מזכירה את תיאורו של ביאליק ב"מגילת האש: ("וָאֲחַנֵּק אֶת-תַּאֲוָתִי בְּנַהַם כְּפִיר וָאֶסָּתֵר בִּנְקִיק סֶלַע וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל-הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת-מַחְשֹׂף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן" וגו'). מתיאור השיממון והריקנות התוקפים את נפתלי ("קם נפתלי האמיץ משנתו, אחרי אשר כבר עלה יום. הוא שיפשף את עיניו, רחץ פניו, לבש מלבושיו ונעל מנעליו. ויבט דרך החלון לחלל העולם והנה הוא ריק") מהדהדים תיאורים ביאליקאיים מקבילים בסוף השיר "זוהר" ובשיר התוכחה "והיה כי יארכו הימים", ובתיאור רצונו "לדחות את קירות הבית כלפי חוץ. הוא ביקש להרים בפעם אחת את הגג ולהפכו על פניו" מהדהדים דברי הרהב של הדובר ב"משירי החורף" (תרס"ד): "תְּנוּ לִי הַר וְאֶעֶקְרֶנּוּ! / תְּנוּ לִי כְפִיר וַאֲשַׁסְּעֵהוּ". וישנם עוד עשרות עניינים, קטנים כגדולים, המקשרים את "בית תִּבנה" ליצירתו רבת-האנפין של ביאליק.

יחסי מי"ב וביאליק לא הגיעו מעולם לתיקונם. הדוגמאות של הסיפור "קיץ וחורף" )שנבלע בסיפורו של ביאליק "מגילת ערפה") ושל הסיפור "אריה 'בעל גוף'" (שנבלע בסיפורו של מי"ב "בית תִּבנה") מלמדות שבעיקרו של דבר כל אחד מהם זיהה אצל רעהו את חסרונותיו, וניסה ללא מילים ללמד אותו איך היה עליו לכתוב את סיפוריו. לאחר שנחלץ ביאליק מברית-המועצות ועשה שנים אחדות בגרמניה בדרכו לארץ, הוא נפגש עם מי"ב פנים אל פנים פעם ראשונה ויחידה כשישה שבועות לִפני פטירתו של הסופר בן ה-59, ששכב אז על ערש דוויי. כאשר סר בנובמבר אותה שנה לביתו של מי"ב כדי לשוב ולבקרו, בישר לו עמנואל בן-גָריון, בנו-יחידו של הסופר, שאביו נפטר לפני שעה קלה. ספק אם בפגישה קצרה אחת ויחידה הצליחו שני הרֵעים-היריבים ליישב ביניהם מחלוקות בְּנות שנים רבות ולגַשר על פני התהומות שנפערו ביניהם לפני שנות דור, עוד בימי "פולמוס הַשִּׁלֹחַ", בעת שביאליק הצטרף למחנהו של אחד-העם והתייצב מול מחנה "הצעירים" – "מערכה מול מערכה".

הערות לפרק התשיעי:

• סיפורים אלה נרמזים בסיפור עצמו, והם מפורטים במאמרה של צפורה כגן, ״שפת המראות: גשר בין ספרות האגדה לבין הספרות העברית החדשה על פי בית תבנה למ״י ברדיצ'בסקי (בן-גריון)",  כרמלית, כרך כ״א-כ״ב (תשל״ז – תשל״ח), עמ' 292 – 308. ראו גם בספרה של כגן מאגדה לסיפורת מודרנית ביצירת ברדיצ'בסקי, אוניברסיטת חיפה, תשמ״ג 1983, עמ' 115 – 128.

• ברשימתו "אורות", כתבי ברדיצ'בסקי, תל-אביב תש"ך, עמ' רס"א.

• "נחשב מראש" בהוראת "מחושב ומתוכנן מראש".

• איגרות ביאליק, כרך א, עמ' ריא. וראו בספרי מִים ומִקדם: עיון באגדות 'ויהי היום' מאת ח"נ ביאליק, תל-אביב 2012, עמ' 112.

• במאמר הביקורת שלו "בספרות היפה" כתב מי"ב על סיפורו של ביאליק "אריה 'בעל גוף'": "מנדלי מאריך – והרבה-הרבה ממלאכתו למד ביאליק בסיפורו זה – ואוהב להאריך [...] קווים נאמנים שניים ושלושה דיים היו לתאר את התמונה; אבל על ידי הריבוי הנפרז הכול מתנועע ומתפּתל, מתלבט ומתחבט בעיני הקורא [...] שפיכת מעיים, ריסוק אֵברים, מליקת הראש, רציצת גוּלגולת וריטוש הבטן – אלה המלח והתבלין, ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילו היה דורש בחָכמת-הניתוח. ככה מסַפּר גם ביאליק, הוא כופל ומשלש, הוא לוקח קנה ומודד, מודד ומרשם". ראו: https://benyehuda.org/read/8028.

• אך פעם אחת נזכרת כאן אודיסה בשמה המפורש כעיר המחוז הגדולה שאליה נוסעים לצורכי ריפוי: "וביום המחרת בבוקר נסע דודו של ראובן עמו לאודיסה, לעשות שם לשאר-בשרו החולה את הניתוח על-ידי מומחים.".

• ביום 3.12.1896 כתב מי"ב לביאליק: "אולי תוכל לכבדני בתמונתך, לדידי טוב מראה עינים."; וראו: https://benyehuda.org/read/18661