קלני מהכיל

דברים לזכרו של משה שמיר


פורסם: מאזנים / 6 , 2014


אלף ומאתיים מילים הִקצה לי העורך כדי לומר את דברי על משה שמיר - על הרומנים וקובצי הסיפורים, ספרי הילדים ואסופות המאמרים, המחזות, התרגומים ועוד ועוד. להזכירכם אתר הספרייה באוניברסיטה מכיל לא פחות משבעים וארבעה פריטים. לכן לא אוכל לומר כאן אלא מילים ספורות על "הרומן" האישי שלי עם יצירת שמיר, שהתחיל לפני למעלה מחמישים שנה. לא אחת קראתי את דברי שמיר על תחושתו בזמן הפגישה הראשונה שלו עם שירת אלתרמן, שבָּהּ טעם לדבריו את טעמה של פציחת האגוז הטוב. כך חשתי גם אני למקרא הקטע על "הנשיקה הראשונה" (מתוך "פרקי אליק"), שנדפס בלוויית איור אפלולי באחד הגיליונות הראשונים של "מעריב לנוער". מאז ועד עתה הספקתי לראות בפריז את פסל הנשיקה של רודן. בקולנוע ראיתי את הנשיקה המסוחררת בסרט "ורטיגו", שכל ספר-יסוד בתולדות הקולנוע נדרש לה, ואפילו ראיתי את הנשיקה המוזהבת של גוסטב קלימְט שזכתה לרפרודוקציות אין-ספור. ועליי להודות ולהתוודות: בעבורי הנשיקה המסעירה ביותר היא זו שבתוך "פרקי אליק", אולי משום שהייתה זו הנשיקה הראשונה – האמנותית, אני מתכוונת - ואולי משום שבכוחן של מילים לעשות משהו ששום מדיום לא יוכל לעשותו, ואולי משום שזוהי עדות אחת מני רבות לכשרון המסַפר של משה שמיר.


בתיכון שבו למדתי לא נלמדו יצירותיו של משה שמיר בתכנית הלימודים. היצירות המודרניות ביותר שנכללו אז בתכנית הלימודים היו "מסדה" של למדן, "שלולית גנוזה" של הזז ו"תהילה" של עגנון. לימים, כשעמדתי בראש ועדת-המקצוע ושל תכנית-הלימודים ושל בחינות-הבגרות בספרות, דאגתי שייכלל בה גם המיטב של ספרות דור המאבק לעצמאות, אבל באותם ימים רחוקים שבהם למדתי בתיכון אפילו אלתרמן היה צעיר מדי ונועז מדיי לגבי-דידו של גדעון קצנלסון שלימד אותנו ספרות. מורנו נודע אז בשערים כקטגור של ספרות דור-המדינה, ושרף ביחד עם ברוך קורצוויל בהבל-פיו את כל קריית-ספר העברית במדור הספרות של עיתון "הארץ". בהפסקות הוא נהג להסתודד עם אורי-צבי גרינברג, שהיה כידוע לימים שותפו של משה שמיר בתנועה למען ארץ-ישראל השלֵמה.


כשהגעתי באמצע שנות השישים אל החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, היו הימים ימי הפריחה של הפורמליזם שממזרח ושל ה"ניו קריטיסיזם" שממערב. שני הזרמים כאחד עודדו עיסוק שהוי במנגנוני הטקסט, ואפשר להבין מדוע: במזרח אסור היה לעסוק בתמטיקה ובאידיאולוגיה, ובמערב ביקשו החוגים לספרות לפתח שיטה שתתאים לרבבות הסטודנטים שנהרו בין שתי מלחמות העולם אל המכללות וראו בהן קרש-קפיצה למעמד חברתי וכלכלי נאות. ראשי המדברים באותה עת – ובראשם בנימין הרשב – דחו את הספרות של דור תש"ח מכול וכול (את נימוקיהם אפשר למצוא בספריה של נורית גרץ, תלמידתו של הרשב). התלמידים יצקו מים על ידי מוריהם ושתו את מימיהם בצמא. לראשונה ניצח האינטלקטואל הגלותי עם מכנסי הזלמן את אורי ה"צבר", יפה הבלורית והתואר.


באמצע לימודי התואר השני, בחורף 69, התקבלתי למכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב שלימים עמדתי בראשו, וכשנות דור ישבתי בחדר ביאליק במחיצת רות שנפלד, שחיברה אז דוקטורט על הרומן ההיסטורי בכלל ועל "מלך בשר ודם" בפרט, בהנחיית פרופ' שמואל ורסס. דרכה התוודעתי במאוחר אל הרומנים של משה שמיר, והם עוררו בי התפעלות מרובה. באותן שנים נהג דוב סדן להזמין מדי שבת לביתו חוקרים ותיקים וצעירים, והיינו עולים לירושלים - בעלי, אני ובִתנו הקטנה - מתכבדים בתה ובעוגות של גוסטה סדן ושומעים דברי חכמה. סדן היה מונולוגיסט מופלא, שלא נתן לזולתו "להשחיל" מילה לתוך דבריו. בדרך בחזרה אמרה לנו בִֹתנו, שהיום היא סנגורית וכבר אז גילתה חוש-אבחנה בשפת הגוף של בני-שיחהּ, שסדן מתקשה לשמוע ועל כן מעדיף להשמיע. באחת הפעמים שבהם נשא את המונולוגים האין-סופיים שלו, איתרתי איזו סינקופה מקרית בדבריו, ואמרתי מילים בזכות "מלך בשר ודם", ואז אמר סדן משפט שלא אשכח. הוא אמר שהרומן הזה של משה שמיר ייחקק בתולדות הספרות העברית ויתנוסס באחת מפסגותיה שנים רבות לאחר ש[....] יימחה לגמרי מן הזיכרון הקולקטיבי (כאן הוא נקב בשמו של רומן ידוע שהיה אז פופולרי מאוד). עליי להודות שעד כה לא נתקיימה נבואת סדן, ואותו רומן פופולרי דווקא זכה להצלחה מרובה בארץ ובעולם, אבל - כפי שאומר ידידנו הסופר חנוך ברטוב - לסופרים יש שעון אחר, שיחידות הזמן שלו אינן דקות ושעות, ואפילו לא ימים ושנים, אלא דורות ועידנים...


מאז ועד עתה - מסיבות שהכול יודעים את פשרן - אין יצירת שמיר ויצירת בני דורו זוכה לתשומת-הלב שלה היא ראויה. אמנם בינתיים נשתנתה האופנה, ואת מקום העיסוק השהוי בטקסט ירש העיסוק המבוזר בקונטקסט. הבה נודה על האמת: אילו היה שמיר כותב נגד המדינה, מכה על חטא שחטאנו, מציב סימני-שאלה סביב זכותנו להתערות במרחב השמי, מנתץ אלילים ומערער ערכים עד היסוד, היו שבעים ושבעה חוקרים דשים ביצירותיו. זוהי האופנה הנוכחית השלטת בקרב חוקרי הספרות ובקרב ההיסטוריונים שלנו, ולא כאן המקום לפרט באילו בתי-מדרש נולדה ומדוע תפחה ונתפתחה לממדים שכאלה. אבל משה שמיר נשאר נאמן לעצמו. הוא החל לכתוב בתקופה שבה אהבת-העם ואהבת-הארץ לא היו שם נרדף להשקפת עולם לאומנית, וגם בתואר "לאומי" טרם דבקו אז השתמעויות-של-גנאי.


אני אוחזת כאן בספר "חיי עם ישמעאל", וחושבת לעצמי שמערכת-החינוך בישראל ובמזרח התיכון, ואולי גם בעולם המערבי כולו, צריכה הייתה לאמצו ולהָפכו לספר-חובה. מן הראוי היה שיתורגם ספר זה ויילמד בכל ארצות ערב לפחות. לא זו בלבד שהוא מרגש, מעניין, כתוב היטב, גדוש אמפתיה ובתובנות. זהו ספר שכולו אמת, וגם אם יש אמִתות נוספות ומצטלבות וזוויות-ראייה אחרות, אין בו מילה אחת של גוזמא והפרזה. מתוך ספר כזה עשוי לצמוח בסיס כלשהו להידברות, להבנה ולמודוס-יונדי (המילה "שלום" הולכת לצערנו ונשחקת, והופכת לנגד עינינו למושג אוּטוֹפּי). ואולם, גם משפט כדוגמת "בשנה הבאה בירושלים" נאמרה אלפיים שנה בטרם נתממש, אז מי יודע…


"דבר אחד אני יודע", אמר שמיר "השלום דרוש לי באופן פרטי […] ושיהיה הוא שלום אמיתי ויפה נכון ויציב. שלום שבו אבות משיאים את ילדיהם ורואים בנכדיהם ונאספים אל מנוחת עולמם כשכל צאצאיהם סביבם. שלום שבו קונים ספרים ובונים בתי ספר ומציגים הצגות ומפיקים סרטים. זהו השלום שאני זקוק לו באופן אישי. והריני מוסר בזה הצהרה כי כל מאמריי ונאומיי[…] כל אלה אינם אלא רשת תככים ערמומית להשיג במהרה את השלום […] על-כן כותב אני את הדברים האלה […] כדי להודיע ולשכנע כי יש דרך לשלום, דרך ממשית, מתפתלת […] שחייבים ללכת בה בעיניים פקוחות, לאורך כל תמרוריה, וראשוני תמרוריה הם: ההכרה כי אנו מותקפים, הנכונות והיכולת להדוף את ההתקפה. האם אנו בראשית הדרך? באמצעה? בסופה? אני יודע רק זאת: במחצית המאה שאני חי אותה ונושם אותה - לא סרה אימת מוות מביתנו ולא חדל נשק מגן מידינו אף לשעה אחת", והדברים יפים כביום היוולדם, ואין להוסיף עליהם או לגרוע מהם אפילו מילה אחת.


סופרי "דור בארץ", וא"ב יהושע בראשם, האשימו את משה שמיר ואת סופרי דור תש"ח שספרותם היא "ספרות ללא סוד". ובאמת סיפוריהם אינם יכולים בעָרמה האירונית של סיפורי עגנון. חלק מיצירותיהם של דור תש"ח אכן אינו מותיר הרבה לסוגסטיה של הקורא, ודומה כאילו המציאות שגעשה לנגד עיניהם של מסַפּרי-הדור אף לא הותירה להם מקום למלאכה מחושבת וזהירה. הבעיות הפסיכולוגיות המונחות בתשתית רבים מהסיפורים נראות לעִתים קרובות פשוטות ואפילו פשטניות. הלשון – כשהיא מתייפה במילים ובצירופים מלשון חז"ל – נשמעת מליצית וספרותית יתר על המידה. אף-על-פי-כן, כשהקורא נפגש שוב בפנינת ספרות כמו "הנשיקה הראשונה" נוח לו למחול על גינוני-החן שבלשון, ולהכריז – ודווקא בלשון חז"ל, כמו אליק הנער: "קלני מהכיל, קלני מהכיל".


את הדברים האישיים באמת לא סיפרתי כאן. לא סיפרתי, למשל, שאמי ז"ל, חוה רימון, ילידת ת"א, מצולמת לצד משה שמיר למרגלות הגננת חיה ברוידא, אלמנת הסופר יוסף-חיים ברנר, שנרצח בשנה שבה נולדו תלמידיה. לא סיפרתי על "קומדיה-של-טעויות" שאירעה לי פעם כשצלצל הטלפון בביתי, ולאחר שהדובר הציג עצמו חשבתי לתומי חשבתי שמן הצד השני של השפופרת עומד גיסי, משה שמיר, וניהלתי עם הסופר שיחה הזויה שראויה הייתה להשתלב בסצנה תאטרונית. לא סיפרתי שמשה שמיר נתן לי פעם במתנה קטע פרי-עטו שבו הסביר איך טעו כולם בהבנת המשפט "אלי נולד מן הים". עיון בספריו ובמאמריו העיוניים יגלה שלא אמירה ציונית וְרדרדה ורדודה לפנינו, כי אם הד ברור לטעם הלענה שב"אף-על-פי-כן" הזעום והקודר של יוסף-חיים ברנר, המורה הגדול של הספרות הארץ-ישראלית.

פוסטים קשורים

הצג הכול