קליל - ועמוק

יצחק אורבוך-אורפז / אהבות קטנות, טרופים קטנים / תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 1992

פורסם: ידיעות אחרונות , 11/09/1992


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


בסיפורי 'רחוב הטומוז'נה' חזר יצחק אורפז אל "שורשיו", אל נופי ילדות רחוקים - נופי 'ספיח' ו'מאחורי הגדר' - אף החזיר לעצמו את שמו ה"גלותי", שאותו השליך בעבר, כרבים מבני דורו. גם נוסח כתיבה חזר כביכול אל דור ה"אבות": תחת נוסח אלבר קאמי, שהיווה לבני-הדור מקור השראה ודאי, נוסח שהכיל כבר בתוכו דיאלוג סמוי עם קפקא ועם סארטר, בא נוסח "שקוף" וקריא, שאפילו הסמלים המשובצים בו לא עממוהו. לעומת זאת, ב'הכלה הנצחית', עברה כתיבתו של אורפז אל הקוטב שכנגד, והפכה עמומה וקריפטית יותר ויותר, ומסריה - חידה לרוב קוראיה.


בספר סיפוריו החדש, 'אהבות קטנות, טירופים קטנים', מזומנת לקוראי אורפז הפתעה נוספת: מצד אחד, חוזר בו הסופר אל אותם מוטיבים, המוכרים לנו ממיטב סיפוריו המוקדמים, כגון 'נמלים' ו'מות ליסאנדה'. ואולם, הסיפורים החדשים אינם נראים "קפקאיים" ומאיימים כל עיקר, לפחות על פני השטח להיפך, הם נקראים בשטף ובקלות, בשל קוצר היריעה, ובשל האווירה העירונית התוססת, העדכנית וה"בלתי-מחייבת" שלהם, וכן בשל היותם שזורים באירוניה קלילה ובהומור.


ואולם, זהו צדו האחד בלבד של סיפורים "קלילים" אלה, שצדם השני מגלה אותם נושאים אקזיסטנציאליים כבדים ועמוקים, שהטרידו את מנוחתו של אורפז מאז ומתמיד, ושעיקרם מעוגן בצד הטראגי של הקיום האנושי. כבמחזות אחדים, המשתייכים לזרם ה"אבסורד", סיפוריו של אורפז מתרחשים בדרך-כלל בתוך דל"ת אמות של היחיד הכושל והאנטי-הרואי, המגלה כמיהה נצחית לאיזה גן-עדן אבוד, ולמעשה הופך את חייו עלי-אדמות לטלטול אינסופי ולגיהנם שללא מוצא.


צדם ה"טריוויאלי" של סיפורים אלה אינו צריך להטעות את הקוראים: לפנינו כתיבה בלשון יומיומית-לכאורה, על עניינים שגרתיים-לכאורה, ולפתע חלה בהם חריגה בלתי-צפויה אל הטרנסצנדנטי ואל המיסטי, כגון בסיפור 'טליתא קומי', המערב פרטים עדכניים על מחירי שכירות, אתרים קונקרטיים מן המציאות הירושלמים, אזכור מעשי סכינאות של ערבים, שאירעו אך "תמול שלשום" בבירה, ומוטיבים משיחיים ונוצריים מן האוונגליונים. ואין הקורא יודע היכן נגמרת המציאות והיכן מתחיל היסוד המטא-ריאליסטי.

*

הסיפורים שלפנינו עשירים בפראדוקסים ובמיני סתירות - אמיתיות ומדומות. ככלל, כתיבתו של אורפז עשירה בצירופים אוקסימורוניים ('הצליין החילוני' ו'הכלה הנצחית' הן שתי כותרות אוקסימורוניות, שאינן מנסות למזג את הניגודים ולפשר ביניהם, אלא מדגישות את יסוד הסתירה). כשם שאלתרמן הצמיד אלה לאלה, בחטף ובדרך עזה ושרירותית, ניגודים בינאריים הנותרים בניגודיותם - כגון "המת החי", "פגישה לאין קץ" ו"דממה צורמת" - כך נוהג אורפז להצמיד ביצירתו, בחדות ובחריפות, את הפכי הקדושה והחולין, הקבע והעראי.


הפראדוקסליות של סיפורי אורפז שוברת את כל ציפיותיו של הקורא ומשבשת את תגובות-הקבע שלו. כך, למשל, עובר יוחנן דביר, גיבור הסיפור 'טליתא קומי', חוויה מטא-ריאליסטית עזה בעקבות פגישה מוחמצת עם בת חברו הטוב, חוויה שאינה עולה בקנה אחד עם עיסוקו החומרני, כקבלן שיפוצים וכמשכיר דירות לחסרי קורת-גג. כך, למשל, מגלה גם נוח השרברב, גיבור 'סיפור רגיל', רגשנות ופיוטיות שאינן עולות בקנה אחד עם מקצועו ועם רמתו החברתית והאינטלקטואלית. לעומת זאת, דווקא המשורר, מאהבה של נטע אשתו, מתגלה כטיפוס ענייני ופרגמטי, המנצל את אהובתו כאובייקט מיני, ותו לא. טבעי הדבר, שהבעל הנבגד שואל את עצמו אם היה מסוגל לחנוק את אשתו למוות אך האם טיפוסי וטבעי הוא לשרברב שרירי לראות את אשתו בדמיונו "שכובה בתוך שמלת כלה, ופניה היפות והמתות שאננות לגמרי"? הרהוריו של השרברב, על פתח מתקן ההדחה בשירותים, אודות "כלת דומה" נאהבה, היא עדות מובהקת לאופיים הפראדוקסלי ורב-הסתירות של סיפורי אורפז, המנפצים כאמור את כל הכללים והמוסכמות.


בכל אלה, נוטע בנו אורפז את התחושה האופיינית לספרות האבסורד, לפיה אין האדם אדון לגורלו. עורך-הלילה נתן, גיבור הסיפור 'אי הבנה', מבקש לסיים את מערכת-יחסיו עם נלי הפרסומאית, ומוצא עצמו מציע לה נישואים. דני התל-אביבי, גיבור הסיפור 'חוויה מיסטית', מוצא עצמו מכיר באבהותו של ילדה של ענת, שהרתה לגבר מזדמן בעקבות פגישה מקרית. בסיפוריו, תכופות הגבר הוא ככלב-בית מושפל, הנכנע ללא תנאי לאשה שתלטנית ובלתי-שגרתית, ואף זהו מוטיב חוזר, העובר כחוט השני לאורך יצירתו של אורפז, מאז ועד עתה. סיפורים אלה מגלים לנו בדרך ה"הזרה" וההפלאה את התופעות הרגילות והבנאליות ביותר של חיינו העירוניים. אורפז מסוגל לכתוב בצורה מסתורית ומופלאה על עניינים יומיומיים, פרוזאיים ופשוטים בתכלית, עניינים שרק עין האמן רואה אותם "כפתאומיים".

פוסטים קשורים

הצג הכול