קובלנת המשורר על קשיי הכתיבה

שייקספיר – בודלר – יל"ג – ביאליק – אלתרמן


פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1716 , 24/01/2022

חדשות בן עזר 1716
.pdf
Download PDF • 95KB

לחצו להורדה בקובץ PDF



האם נחשבת הכְּתיבה מלאכה קשה ומייגעת? לכאורה מדובר במלאכה קלה ונעימה. הסופר אינו נאלץ לצאת מביתו כדי לצאת אל מקום עבודתו, אין הוא נאלץ להפעיל את שריריו, להגיר זיעה או לסור למרותו של מעסיק קפדני ורודני.


להלכה, אין קל מזה. ואם כן הדבר, מִנַיין נובעות קובלותיהם של סופרים על חיבוטי הכתיבה המציקים להם ביום ובלילה ומבקשים את פורקנם? מה פשרן של קופות השתיקה הפוקדות אותם? מדוע הם מתלוננים על העייפות הגדולה המשתלטת עליהם בסיומה של כתיבה מאומצת? כל אלה הם נושאים נצחיים המוּכּרים לנו מן היצירה העתיקה והחדשה. במצטבר, יש בהם כדי להעיד שהכּתיבה כרוכה לא אחת בחבלי לידה מייסרים, ומכל מקום אין היא מלאכה קלה וספונטנית.


בימי קדם קראו המשוררים למוזות שתסייענה להם לטווֹֹת את חוטי השיר וביקשו מהן שתברכנה אותם – את העושים במלאכה – ב"ברכת הדרך". גם במהלך הדורות פנו המשוררים אל המוזות ב"שיר עוררוּת" (invocation), וביקשו מהם סיוע. הגדולים שבהם שברו את המוסכמות ובמקום להתחנן לפני המוזות שתסייענה להם במלאכת הכתיבה, הם הטיחו בהן דברי אשמה על רפיונן ועל עצלותן. כך, למשל, נהג שייקספיר בסונטה מס' 100, הפותחת באוקטבה (בית שירי בן 8 שורות) הבאה:


Where art thou Muse that thou forget’st so long,

To speak of that which gives thee all thy might?

Spend’st thou thy fury on some worthless song,

Darkening thy power to lend base subjects light?

Return forgetful Muse, and straight redeem,

In gentle numbers time so idly spent;

Sing to the ear that doth thy lays esteem

And gives thy pen both skill and argument.

ובתרגומי:

אַיֵּה אַתְּ מוּזָה, זֶה מִכְּבָר הָעֹז

אָבַד לָךְ, אֵי מְקוֹר אוֹנֵךְ?

אֶת לַהֲטֵךְ כִּלִּית עַל שִׁיר נָלוֹז,

עַל עִנְיָנִים נִקְלִים אֶת כָּל הוֹנֵךְ ?

חִזְרִי, בַּת-שִׁיר לֵאָה, חַסְרַת עֵצָה,

גַּאֲלִי הָעֵת הִשְׁחַתְתְּ בְּרִפְיוֹן;

הַמְּבִינִים יוֹדוּ לָךְ; לַנּוֹצָה

תְּנִי כֹּשֶׁר פְּעוּלָה וְרַעְיוֹן.

אמנם, היו משוררים שהתגאו שהשירה יורדת אליהם כמו מָן מן השמיים. הללו תיארו את נפשם כנבל, או ככינור, שהרוח חולפת בין מיתריו ומפיקה מהם את המילים והצלילים ללא כל מאמץ וללא כוונת מכַוון. לא כך חשבו גדולי המשוררים בדורות האחרונים. הם תיארו בדרך-כלל את חיבוטי הכתיבה של המשורר, את תקופות היובש והאלם שלו, את העבודה המתישה והאין-סופית המושקעת ביצירה עד השלמתה. בודלר, למשל, פנה בשירו "הלבָנָה העלובה" (“La Lune offensé”), או שמא אל אֵלת הירֵחַ המבוישת ("עלובה" ו"מבוישת" משום שנותרה בקרן זווית – המשורר נטש אותה והיא אותו). שירו של בודלר פונה אל מי שנחשבת כיֵשות המעניקה למשורר השראה, ושאל אותה מה מתגלה לנגד עיניה ממקום תצפיתה במרומים. הוא מַפנה אליה את השאלות הללו כדי לקבל ממנה רעיונות וכדי לעורר באמצעותה את כוח היצירה שדעך וכָבה:


Vois-tu les amoureux sur leurs grabats prospères,

De leur bouche en dormant montrer le frais émail ?

Le poëte buter du front sur son travail ?

Ou sous les gazons secs s’accoupler les vipères ?




ובתרגומי:

הַאִם תִּרְאִי אֶת הַנֶּאֱהָבִים עַל מִשְׁכָּבָם

חוֹשְׂפִים אֶת לֹבֶן שִׁנֵּיהֶם בְּתֹם רִגְעֵי הַחֵשֶׁק?

אֶת הַמְּשׁוֹרֵר הַמְּיַבֵּשׁ מֹחוֹ בְּחִבּוּטֵי כְּתִיבָה?

אֶת הַנְּחָשִׁים הַמִּזְדַּוְּגִים בַּלַּיְלָה עַל הַדֶּשֶׁא?


יל"ג, גדול המשוררים בשירה העברית בת המאה ה-19, תיאר גם הוא את קשיי הכתיבה של משורר, שאינו מצליח לתפוס את "המוזה", ומיטלטל ללא הרף בין כתיבה למחיקה. בשירו "השירה מאין תימצא" כתב באירוניה עצמית:

 

תָּפַשְׂתִּי אֶת קַסְתִּי וּלְשֻׁלְחָנִי יָשַׁבְתִּי

לַעֲנוֹד בַּת-שִׁירִי חֲרוּזִים כַּאֲשֶׁר נִסִּיתִי;

אַךְ הִיא הִתְחַמָּקָה, לַשָּׁוְא נַפְשִׁי עִנִּיתִי,

כָּתַבְתִּי וּמָחִיתִי וּמְאוּם לֹא כָתַבְתִּי.


קֵבָתִי הָיְתָה רֵקָה, כָּל הַיּוֹם רָעַבְתִּי

אֲכָלַנִי הַקֹּר, לִנְצִיב קֶרַח הָיִיתִי;

עַל כֵּן הֶבֶל יָגַעְתִּי, עֵט שֶׁקֶר עָשִׂיתִי,

כָּתַבְתִּי וּמָחִיתִי וּמְאוּם לֹא כָתַבְתִּי.



אליבא דיל"ג, המשורר זקוק לתנאי-סף כדי ליצור, בחינת "אם אין קמח אין תורה"; ואילו ביאליק הצעיר ענה לו בשיר פָּרוֹדי, שבּוֹ הצהיר שמשורר עברי אינו כותב שירים אלא אם כן כלה המזון במזווה, כבפתגמי-העם הטוענים: "מתי שר יהודי? כשהוא רעב".


הוא עצמו המשיל את כתיבת השירה לחטיבת עצים ביער. "כתיבה" ו"חטיבה" אינם חרוז מוצלח בלבד: שתי העבודות – הרוחנית והפיזית – מותירות את העוסקים בהן באפיסת כוחות (מתברר שיש סיבות מדעיות בדוקות המסבירות מדוע הפעלת המוח מעייפת לא פחות מהפעלת הגוף). ביאליק, מכל מקום, תיאר את עצמו כ"חוטב עצים" לא רק משום שהוא היה בן למשפחת סוחרי-עצים, ולא רק משום שנהג להציג את עצמו כאיש פשוט (חוטבי העצים ושואבי המים הם מתחתית הסולם החברתי), אלא גם משום שחטיבה וכתיבה דומות זו לזו בצליליהן ושתיהן כרוכות במלאכה יום-יומית מעייפת:


חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי;

וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה,

וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי.


ואלתרמן גם הוא תיאר את המשא הכבד שהעמיס על כתפיו בעת שהחליט להקדיש את חייו לכתיבה, ו"נוצתו" לא נחה לרגע, בשל "שירי העת והעיתון" שאותם פרסם מדי שבוע. בשיר י"ז של המחזור "דברים שבאמצע", מתוך ספר שיריו חגיגת קיץ, הוא שִׂרטט דיוקן עצמי אוֹטוֹאירוני את מַהֲלך חייו במלואו כאילו לא היה אלא יום אחד ויחיד, שעבר עליו ביעף בעודו רכון על מכתבתו:


"שְׁלֹשָה כְּלֵי-זֶמֶר נִגְּנוּ בָּעִיר/ עַל כִּנּוֹר, עַל חָלִיל, עַל תֹּף./ עָבַר עַל פְּנֵיהֶם אִישׁ צָעִיר,/ אָמְרוּ לוֹ: מִלִּים לַנִּגּוּן הַזֶּה כְּתֹב. // כָּתַב וּמָחַק וְחָזַר / וּמָחַק וְכָתַב וְתִקֵּן / וְלִטֵּשׁ וְשִׁנָּה וְעָבַר / בְּקֻלְמוֹס, הוֹסִיף, גָּרַע, סִגְנֵן, // וּכְשֶׁרָאָה כִּי עֶרֶב כְּבָר, / הֶעֱלָה אוֹר וְהִמְשִׁיךְ לְכַוֵּן / לִבּוֹ לַמְּלָאכָה, וְלִפְנֵי שֶׁגָּמַר, / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / וְצָחַק בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁן / וְגוּפוֹ גּוֹחֵן, שָׁמֵן, זָקֵן".


משמע, נוצתו של המשורר רצה ללא הרף בכל תחנות חייו, ותיעדה בהתמדה את אירועי הזמן, הקטנים והגדולים. את כל ימיו הקדיש למלאכתו זו. רק ביום מותו – עם הישמע קולם של נגני "מְחול השחת" המוליכים בנגינתם את הנדונים למוות אל עֶברי פי קבר – מצליח המשורר סוף-סוף ממלאכתו ולהתפנות לחיים החוץ-ספרותיים ה"נורמליים", שכבר לא יהיו מנת-חלקו. למרבה האירוניה המרה, הוא מתחיל להתבונן בעצמו ולחיות חיים פרטיים, רגילים ונורמליים, רק בהיותו על עֶברי-פי-קבר, וכמה זמן נותר לו ליהנות מהם? אכן, לא קלים הם חייו של משורר, מה גם משורר עברי, אם הוא ממלא את תפקידו באמונה – כמו יל"ג, ביאליק או אלתרמן.

מכתב לקוראים


בחמשת החודשים האחרונים התארחתי בצל קורתו של עיתון "חדשות בן עזר", ושלחתי לעורכו בקביעות, פעמיים בשבוע , את הפינה "תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל".

זכיתי לעידוד רב מצד אנשי רוח ויצירה שחוות-דעתם נחשבת מאוד בעיניי, וביניהם "הסופר הנידח" והעורך אהוד בן עזר, הסופרת הוותיקה תקווה ויינשטוק, הסופר והמסאי משה גרנות, הסופרת ואשת הרוח יעל מדיני, הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן-ציון, המשוררת וסופרת הילדים מיכל סנונית, העיתונאי הוותיק צבי הראל, ועוד רבים וטובים (רשימה שמורה במערכת).


הופתעתי והתרגשתי במיוחד לנוכח המחווה יוצאת הדופן של אליהו הכהן, חתן פרס ישראל וחוקרו המובהק של הזֶמר העברי, שהגיע עד פתח ביתי עם ספר שירה אנגלי יקר המציאוּת משנת 1864, כרוך בכריכת עור ומעוטר באותיות זהב, עם "אֶקְס לִיבּריס" של ספרייתו הפרטית, ובו הקדשה קצרה האומרת: "לזיוה שמיר / מנחת ספר / בהוקרה על תרגומיך / שהם זהב פרוויים / אליהו הכהן".


לאליהו הכהן ולרבים מקוראיי ומידידיי, חובבי שירת אלתרמן, תוקדש הפינה החדשה שלי שתידפס ב"חדשות בן עזר" החל מהשבוע הבא, ושמה: "על המוזה קלת הכנפיים: עיוּן בפזמוניו של נתן אלתרמן". אשמח לקבל את תגובות הקוראים (הערות, תיקונים, תוספות וכו').



נ.ב.

הקלסיקה של שירת העולם, שהיא באמת זהב פרוויים, עוֹדנה מונחת אצלי על האָבניים, ביחד עם מחקרים לא גמורים על הקלסיקה המודרנית של הספרות העברית. בקרוב בדעתי לצרף לאתר הפרטי שלי – www.zivashamir.com – קובץ תרגומים ובו כל הסונטות של שארל בודלר, שיוצב לצד קבצים קודמים: תרגומי כל הסונטות של ויליאם שייקספיר ו-222 תרגומים משירי אמילי דיקינסון.

פוסטים קשורים

הצג הכול