top of page

צעיר בן שבעים פלוס

עודכן: 28 בדצמ׳ 2022

לרוני סומק, ליום-הולדתו החל ב-28 בדצמבר



רוני סומק (יליד בגדד, 1951) הוא משורר עטור פרסים, מהבולטים ומהמוכשרים בין משוררי דורו. הוא פִּרסם עד כה שבעה-עשר ספרי שירה, ועוד היד נטויה. עבודות האמנות שלו הוצגו בשלל תערוכות – תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות – רבות מהן בנושאים ספרותיים. ספריו תורגמו לשפות רבות, כגון: קטלאנית, אלבנית, מקדונית, טורקית וכיוצא באלה שפות של עמים שאינם צורכים בדרך-כלל ספרות עברית. שעה ארוכה לא סר החיוך מפניי למשמע הידיעה ששיריו תורגמו גם ל...יִידיש.


רוני סומק גדל במעברה, והתחיל לכתוב בגיל שש-עשרה בשנים שבהן שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של מכבי תל-אביב. בעת שירותו הצבאי הדריך חבורות רחוב בבית-שמש, ולאחר שחרורו – בפרדס-כץ. לימודיו בסדנאות שירה שבהדרכת ענקי השירה העברית יהודה עמיחי, דן פגיס ואמיר גלבוע, כמו גם לימודי אמנות ב"מכון אבני" ולימודי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, הפכו אותו ליוצר רב-תחומי, מעניין ומורכב. הוא ברא לעצמו קול ייחודי – קול שאינו דומה לקולו של משורר אחר, בארץ או בעולם הרחב. את קולו של רוני סומק ניתן לזהותו לאלתַר, וזוהי בעיניי זכות גדולה, שלא כל משורר ניחן בה. אם ניתן לאתר בסגנונו השפעה כלשהי, משירת עמיחי למשל, הרי שהיא נטמעת בשיריו היטב ויוצרת בהן תרכובות אלכימיות מקוריות ומופלאות.


היה מי שאמר על רוני סומק שהוא מוריד את השירה אל הרחוב, אולי משום ששירתו, הפשוטה להלכה והעשירה כהלכה, מתבססת באופן משובב-לב על אוצר דימויים "רחובי" (שבמרכזו מכוניות, טלפונים ניידים, סרטים ושאר סממניה של תרבות ההמונים ושל המציאוּת הטכנולוגית העכשווית). גיבורי שיריו הם אנשים פשוטים, לרבות בני נוער שנזרקו לרחוב ועובדים בעלי צווארון כחול וסרבל מוכתם בגריז. מעניין, אך גם רוני סומק, כשנתבקש לתאר את יונה וולך, המשוררת ויצירתה, אמר עליה שהיא "ידעה להוריד את העברית מהפנטהאוז שבּוֹ היא נמצאה אל הרחוב".


למען האמת אינני בטוחה שהמטפורה הזאת של הירידה אל הרחוב קולעת למטרה. נכון ומדויק יותר לדעתי לומר שלפנינו "ירידה לצורך עלייה". רוני סומק מוריד אמנם מפעם לפעם את השירה אל "האדם הפשוט", אל הרחוב, אך לדעתי הוא – שהיה כאמור בעבר מדריך של חבורות רחוב – מעלה את הרחוב אל האולימפוס, שממנו נובע מעיין המוזות. תמיד נהג רוני סומק להסיר את החיץ בין עולמו המורכב של מרצה לספרות במכללה אקדמית לבין קוראיו, בני-נוער ואנשים בוגרים, המבינים את שיריו ומזדהים אתם. כל קורא, בתקופתנו שבָּהּ השסעים העדתיים עמוקים משהיו אי-פעם, יכול להזדהות עם שיר כדוגמת:


שיר פטריוטי

אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף

עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ.

כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.


אפשר ששירה כזאת "יורדת אל הרחוב", אך אותם קוראים שיעמיקו בקריאתה וינסו להבין את החבוי בה בין השיטין יחושו שהמשורר הבליע בה בסמוי דברי תוכחה. התוכחה מוגשת אמנם בנימה של אחווה משועשעת, ועל-כן אין הקורא "הפשוט" חש שבדברים הניתנים לו ביד מלטפת יש גם גינוי סמוי – גינוי על כל הסטראוטיפים העדתיים, המבטלים כיום את ההֶשֵּׂגים של "כור ההיתוך" ומתייגת אנשים לפי מוצָאם.


רבים היום מגנים את מדיניוּת "כור ההיתוך" של ימי עליית ההמונים, וזכור לי כמדומני שאפילו רוני, שאינו איש מחאה ומדון, אמר פעם דברים בגנותו של רעיון זה. אני, לעומת זאת, חושבת שהיה זה רעיון הֶרואי, חשוב וחסר תקדים בארצות ההגירה שברחבי העולם: להפעיל צעדים יזומים במערכת החינוך, בצבא ובמרחב הציבורי-האזרחי שיעודדו "מיזוג גלויות" ויבטלו את חוסר הסובלנות כלפי ה"זר" וה"אחר", שאינו אלא בן עמך שהגיע ממרחבי הפזורה היהודית על שלל גווניה ומנהגיה. זאת ועוד, השיר "הפשוט" של רוני סומק, הנפתח במין מהתלה "רחובית" כמו-נמוכה, פורש כנפיים, מגביה עוף ומגיע בסופו של דבר אל מרומי הגלקסיות העליונות.


השיר "אלג'יר", הכלול בקובץ שירים בשם זה, הוא כמדומה אחד מן היפים בשיריו. הוא נפתח בשורות: "אִם הָיְתָה לִי עוֹד יָלְדָּה / הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִ'יר, / וְאַתֶּם הָיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנִיאַלִיִים / וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִ'יר", והוא מסתיים בשורות הנרגשות והמרגשות: "אַלְגִ'יר, הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִים עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ: / 'אַלְגִ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵע אֶת קִיר הַמִּזְרָח בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ'". שיריו של רוני סומק אכן צובעים את מציאוּת חיינו בקשת צבעים זוהרת ומרהיבת עין, וגם כשהם עצובים יש בהם יסוד משמח ומרומם נפש.


ובספר החדש של רוני סומק – "הֶרמס" (2022) – כלול שיר הדורש סביב שמו הפרטי של המשורר, שניתן לו על-ידי אִמו עוד כשנשאה אותו ברחמהּ. כאן השיר מסתיים בבדיחה כמו-ילדותית (שהרי סוף-סוף הדובר בשיר הוא "ילד"), אך כולו מכיל וידוי על העקירה התרבותית של העדה הבבלית מארץ הפרת והחידקל למעבָּרה, או לעיר רמת-גן, שכּוּנתה אז דרך-לצון "רמת-בגדד". בניה של עֵדה שלמה נאלצו בִּן-לילה להימלט מארץ שבָּהּ הִכּוּ שורשים עמוקים במשך אלפיים שנה ויותר (יהודי פרס, בבל ותימן שייכים לקהילות שלא חווּ את "גירוש ספרד", וישבו בארצם ישיבת-קבע מאז חורבן הבית והיציאה לגלות). רובם בחרו, או נאלצו, להמיר את שמותיהם הערביים ללא דיחוי ("סאלים" הפך ל"שלום", "דאוּד" הפך ל"דויד", "סוּעד" הפכה ל"עדה", וכו') . התמזל מזלו של התינוק רוני, שזכה בשם רב-לשוני ורב-תכליתי, היפה לכל עת:


Studio Ronny

בַּשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן לְהֶרְיוֹנָהּ רָאֲתָה אִמִּי,

שֶׁחָלְמָה עַל בַּת, אֶת הַמִּלִּים Studio Ronny

מִתְנוֹסְסוֹת עַל שֶׁלֶט חֲנוּת צִלּוּם.

אִם בְּכָל זֹאת יִוָּלֵד לִי בֵּן, חָשְׁבָה, כַּמָּה

יַתְאִים לוֹ הַשֵּׁם רוֹנִי.

גַּם עֲרָבִי (גַּרְנוּ בְּבַּגְדָּד)

גַּם עִבְרִי (אֲנַחְנוּ גּוֹלֵי בָּבֶל)

גַּם אַנְגְּלִי (הָיִינוּ נְתִינָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ

ג'וֹרְג' הַשִּׁשִּׁי).

אָבִי נוֹלַד עַבְּדְאַלְלָה וְנַעֲשָׂה אַבְנֵר,

סָבִי נוֹלַד סַאלַח וְסֵרֵב לִהְיוֹת צְבִי

וְאִמִּי דֵּיזִי נוֹלְדָה לְהַכּוֹת שָׁרָשִׁים

בְּכָל מַגְדִּיר פְּרָחִים.

אֵיזֶה מַזָּל שֶׁהִיא לֹא קָרְאָה לִי

סְטוּדְיוֹ.


והקובץ כולו קרוי על שמו של הֶרמס, האֵל המתרוצץ מן המיתולוגי הרומית. אל זה קרוי במיתולוגיה היוונית בשם "מֶרקוּרי", אלוהי המסחר והכסף המתרוצץ ללא-הרף (על שמו נקראת הכספית המתרוצצת שצבעה כעין הכסף). על עצמו (ועל היהודי הארכיטיפי המתרוצץ בין עולם החומר לעולם הרוח) כתב ביאליק בשיר "השירה מאין תימצא" שנגנז: "מְשׁוֹרֵר סוֹחֵר תְּבוּאָה הִקְנַנִי אֵלִי, / סוֹחֵר מְשׁוֹרֵר – שָׂב מֻכֶּה קַדַּחַת, / כְּרוּב עִם נָחָש דָּר בִּכְפִיפָה אַחַת – / וַיְהִי יוֹמִי לְמֶרְקוּר וּלְפֶגַּסּוּס לֵילִי"

.

הֶרמס, כמו מֶרקוּר, נחשב במיתולוגיה היוונית אֵל היודע צורת מטבע, שליח ממרומים המלמד את בני האדם לשקול, לִספור, למדוד ולכתוב. רוני סומק תמיד לימד את תלמידיו הרבים, למן נוער השוליים ועד לתלמידיו במכללה האקדמית, ותמיד היה מעורה בענייני דיומא. כמו האל היווני-רומי גם הוא נתון דרך-קבע בתנועה מתמדת, נע בלי-הרף מפרויקט לפרויקט, משלב את עולם הרוח ואת עולם החומר. מעולם לא ישב במגדל השֵׁן של האמנות הצרופה, ולא שלח את ידו בשירה הקרויה "אמנות לשם אמנות". תמיד חיפש את החיבור לחיים.


מותר כמדומה להניח שאת האחריות של עולם הפרנסה והדאגה לעתיד המשפחה ירש בבית אבא-אימא. יוצאי בבל תמיד היו מחוברים לחיים, והוציאו מקרבם סוחרים גדולים שייבאו מוצרים חדישים לצורכי החיים המתחדשים. משפחת חקק, למשל, יִיבּאה את מכונות התפירה "זינגר", והקימה בית ספר ללימודי תפירה. לידידה טובה שלי השייכת למשפחה זו קניתי במתנה בחנות עתיקות דיפלומה שקיבלה מבית-הספר אחת הבוגרות של בית-הספר שהקים דודהּ בבגדד, והיא יפה ומרשימה פי כמה וכמה מתעודת הדוקטורט שקיבלתי מאוניברסיטת תל-אביב. אפשר שגם אִמו של רוני למדה בבית-הספר לתפירה של נשות בגדד, שהרי אחד משיריו נושא את השם "שיר הלל לז'ורנאל האופנה 'בורדה'":


אֲנִי בֵּן שֶׁל תּוֹפֶרֶת, וּכְשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד דִּמְיַנְתִּי

בְּרוֹשׁ לְמַחַט יְרֻקָּה,

בּוֹר לַאֲדָמָה פְּרוּמָה

וְאֶת סַעֲרַת הַיָּם לִפְּלוֹנְטֶר שֶׁהִכָּה גַּלִּים

בִּכְחֹל פְּקַעַת חוּטִים.

בְּסוֹף כָּל יוֹם גִּלְגֵּל אָבִי אֶת סֶרֶט הַמְּדִידָה

שֶׁהִתְפַּתֵּל כְּנָחָשׁ עַל כֻּרְסָה,

וַאֲנִי לִטַּפְתִּי בְּמַגְנֵט אֶת פָּנָיו הַלֹּא מְגֻלָּחִים

שֶׁל הַשָּׁטִיחַ,

עַד שֶׁהַסִּכּוֹת שֶׁשָּׁקְעוּ בֵּין זִיפָיו

זָקְפוּ קוֹמָה.

אִמִּי הִפְלִיגָה לַאֲרָצוֹת שֶׁגְּבוּלוֹתֵיהֶן הָיוּ קַוִּים שְׁבוּרִים

בְּעַמּוּדֵי הַגְּזָרוֹת שֶׁל ז'וּרְנַל הָאָפְנָה 'בּוּרְדָה',

וְחָלְמָה לְמַלֵּא בְּפָּיֶטִים אֶת שִׂמְלַת הַהוֹפָעוֹת שֶׁל

גְּרֵיס קֶלִי, נְסִיכַת מוֹנָקוֹ.

הִיא לֹא תּוֹדֶה בְּכָךְ,

אֲבָל אֲנִי שֶׁנִּדְקַרְתִּי בְּרָאשֵׁי הָאֶצְבָּעוֹת, עַד שֶׁלָּמַדְתִּי

לִתְפֹּר כַּפְתּוֹרֵי חֲלוֹם עַל חֻלְצוֹת הַיּוֹם-יוֹם,

יָכוֹל לְהָעִיד עַל כָּךְ

בִּשְׁבוּעָה.

(מתוך:"כוח סוס")

יש בשיר משהו מן הריתמוס והמוטיביקה של שירת עמיחי, שהיא שירת האחריות של אב ושל האם לצורכי הקיום של משפחתם. ועולם רוני סומק לא בא מן המשפחות שהגיעו לרחביה ממרחב התרבות הגרמני, אלא מבגדד via המעבָּרה הארץ-ישראלית, שעליה כתב בשירו "קו העוני": "בָּאֲוִיר עָפוּ יוֹנִים בְּמַטָּס הַצְדָעָה / לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁבְּיַד מוֹכֵר הַנֶּפְט בָּעֲגָלָה הָאֲדֻמָּה, / וְהָיָה גַּם קוֹל הַנְּחִיתָה שֶׁל מַגָּפֵי הַגֻּמִּי בָּאֲדָמָה הַבֻּצִּית./ הָיִיתִי יֶלֶד, בְּבַיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף, / בִּשְׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה".


זהו שיר שעשוי כולו בדולח, ואי אפשר להזיז בו מילה מבלי להרוס את המִבנה כולו. גם כאן השיר צובע את המציאוּת המרה בצבעים מופלאים כפי שרואה אותה ילד קטן הקולט את העולם בעיניים רעננות (בתורת הספרות קוראים לתופעה זו בשם "הזרה").


לפני שנים רבות הייתי מורתו של רוני סומק בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, ואז אמרתי לאחד מעמיתיי, חוקר ידוע שהקדשתי לו לאחרונה את ספרי החדש "כלניות", שרוני הוא מסוג התלמידים שאתה מגיע למענם לשיעור בחפץ-לב אפילו כשאתה סובל מכאב גרון או מכאב ראש. נדמה לי שמאז היו לי אלפי תלמידים – באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת רייכמן ובמקומות נוספים שבהם לימדתי במרוצת השנים. חלקם היו ברבות השנים לאנשים חשובים וידועים. אני מקווה שאחדים מתלמידיי שהיו לימים לראשי חוגים ולדיקנים, לסופרים ולמשוררים, לקונסולים ולמנהלים בכירים, ימחלו לי אם אומַר שרוני סומק הוא הנחשב והמוביל שבתלמידיי בכל הזמנים. בזכות אנשים כמו רוני סומק, ששיריו תורגמו לארבעים שפות ויותר, הספרות העברית ממשיכה לפעום בארץ ובעולם.

Comments


bottom of page