פשטות מדומה

ישראל אלירז / אמצע (מבחר שירים 1980-1990) / ספרית פועלים, ת"א 1990

פורסם: ידיעות אחרונות , 25/05/1990


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


לפנינו מבחר מנופה משמונה קובצי שירה, שיצאו לאור במרוצת העשור האחרון, אסופה נאה ובשלה, ללא ייתור, שניתן להמשילה לעבודתו של אדריכל אנגלי, שהחליט לבנות מיבנה המשתלב בנוף ים-תיכוני שטוף שמש ועלווה. שירי המחזור 'דרך בית לחם' (1980), שיצאו בשעתם תחת שם-העט ג'ורג' מתיא איברהים, הם אודה לדברים הפשוטים והטובים - הלחם, היין, הנוף הטבעי, האהבה - שאינם תובעים דרישה וחקירה: "לצבוט לחם, להפשיט פירות, לקנב, להבעיר / לעבור יחד במשעול ליד המים / עד יחשיך האור ממעל לעצים / ולא לשאול /מפני מה". האורגניות וההתמזגות האותנטית שבין אדם למקום, כפשט ולא כרמז, הן ששובות את לבו של הדובר בשירים אלה, ואותן תכונות עצמן הן ששובות את לבו של הקורא בשירתו של אלירז.


אלירז שר, כמתוך התבוננות קונטמפלטיבית, בכוח הטמון במעשה הפשוט, מעשיו ותנועותיו של אדם החי לפי תומו בהרמוניה עם הטבע שמסביב, והיודע את חוקיו ורזיו. אין בשירים הללו געגועים רוסואיים אל גן עדן אבוד, כי אם תבונה שקטה ומפוכחת של איש-תרבות, המתבונן בדברים האמיתיים, נעדרי הזיוף והמסיכה, כמתוך ניסיון-חיים ורזיגנציה אנטי-רומנטית ולא מתוך מרי נואש האופייני יבתם של צעירים מתבגרים. והלשון בהתאם: נקייה ממליצות, מזיקוקי די-נור ומ"יער של סמלים". יש להדגיש: אין לפנינו כיסופים של רומנטיקון-שלאחר-זמנו דווקא העירוב המעניין בין ישן לחדש הוא שמקנה לשירים הללו, למרבה הפראדוקס, את מודרניותם הרבה, ולא מסיג אותם לאחור. בשיר 'בחלחול' מתואר נער ערבי עול-ימים, העומד בגומחת החנות וכותש ירק באבן "בתנועה למודה, עתיקה מאוד שהוא / ברגע זה, לעינינו, המציאה מחדש". את החדש, גם בתחומי הטכניקה הפואטית, ניתן אפוא ליצור גם באמצעים ישנים-נושנים, שזה אך נתגלו מחדש, והם חדשניים כביום היוולדם.


*


רבים ממחזורי השירים שבמבחרוביםיבה רפסודית, המחליפה תכופות תכנים וצורות, אך חרף שינויי הנושא והמיקצב, עומד כל מחזור כחטיבה לעצמה, עם קשרי זיקה וניגוד מעניינים בין כל יחידה ויחידה שבתוכו. גם משירי 'חמישה פרקים' (1981) ניכרת התפעלותו של אלירז מן החיים, כשהם קולחים להם "סתם", בלי נסים ונפלאות. לדידו, כאן טמון הנס האמיתי. ובמאמר מוסגר ייאמר: תפישת-עולם כזו יכולה, כמדומה, להיות אך ורק תפיסתו הדיאלקטית, המפוכחת והבוגרת של מי שכבר התנסה בטוב וברע ולמד להשלים עם ה"יש".


לפעמים נראים שירי המיבחר כמו יצירות אמנות של PLEIN AIRISM, פרי-מכחולם של אמנים אימפרסיוניסטיים, שעשו את הצבע הירוק לצבע השולט ביצירתם. עם זאת, כשניסיתי לדמות לעצמי בעיני רוחי את נופי שיריו של אלירז, המכילים מיבנים ים-תיכוניים ישנים, גדרות וקימורים, גנים ובוסתנים, הצטיירו לעיני לא תמונות שמן אירופיות, כי אם דווקא תמונות אקוורל רכות, מיהן מתפשטים לכל עבר, ללא גבול וחוק, ממש כמו שיר חסר סימני פיסוק:


( חסר ציטוט )


אלירז ממשיך בשירתו את הקו של המודרניזם האנגלו-אמריקאי, שבו פתחו זך ומשוררי "לקראת" בשנות החמישים, עם המרד באסכולת שלונסקי-אלתרמן-גולדברג ובמודלים הצרפתיים-רוסיים, שהזינו את שירתם ואת המודרניזם הארצישראלי בראשיתו בכלל. שיריו הם פרי פואטיקה הסולדת מן הפאתוס ומן ההגזמה, ומעדיפה את לשון ההמעטה ואת האירוניה פואטיקה הסולדת מסכימות מלאכותיות, נוקשות וקבועות, ומעדיפה תחביר מרוסק ומפורר וריתמוס חופשי וטבעי, הזורם בשיר כזרום התודעה.


אולם, הפשטות היא כאן, כמובן, פשטות מדומה. על אף הזרימה החופשית והספונטנית, המאפיינת את השירים הללו, שלא ניכרים בהם סימני המאמץ והיזע, חוזר בספר שוב ושוב השורש די"ק לנגזרותיו השונות, והוא מצביע כמדומני על ניסיונו של המשורר ללכוד את החוויה, הרגשית והאינטלקטואלית, בדיוקה, ואף מלמד על מאמצי תכנון, שהמשורר השכיל להסתירם בשיר המוגמר.


זאת ועוד: אין לפנינו אסתטיציזם בעלמא, אמנות לשם אמנות, שכן לתוך הנופים השלווים של הספר מחלחלים גם מסרים חברתיים מרומזים, הרהורי הגות, פואטיקה ופוליטיקה, המהדהדים אמנם רק ברקע המרוחק, אך גם מרחיקים אתיבתו של אלירז מן הנאיבי והפשטני.


בין שירי 'טיול' (1987 יש מחזורי שירים קונקרטיים, קצרצרים ומינימליסטיים בחומרים ובאמצעים, מן הסוג המוכר לנו משירתם של אהרון שבתאי ושל הרולד שימל, והם מעידים על יכולת התבוננות ועל תבונה רבה. עם זאת, היפים ביותר, לטעמי, הם שירי ההיגיון (מלשון "הגיגים" המאוחרים שבקובץ, כדוגמת "קחי את הנמלה", "חכה לי כאן בקצה, אני מיד חוזר" או "דיוקן בנו של האמן", המערבים במינון מקורי ויוצא-דופן את האישי והאובייקטיבי, הבנאלי והעקרוני. האחרון שבהם הוא מן השירים המרגשים שקראתי מזה זמן רב.

פוסטים קשורים

הצג הכול