top of page

פוליטיקה ופואטיקה ב"חלונות הגבוהים"

קברניטי המדינה כפרשני שירה

(נכתב זמן רב לפני אסון אוקטובר 2023)


לא אחת מצטייר הרושם שאנשי ציבור (פוליטיקאים, שופטים, אושיות רשת, וכד') אוהבים לצטט פסוקים מארון הספרים של מקורות עם ישראל וכן שורות מן הקלסיקה המודרנית של השירה העברית, כדי להקנות לאמירתם הילה של חגיגיוּת ושל הדרת כבוד. אך האם מבינים אנשי הציבור את מילות השיר שאותן הם קוראים לפני מאזיניהם?! לפעמים נדמה שהם זקוקים לקורס בהבנת הנקרא. ואולי אצה להם הדרך, והם מבכּרים לראות בטקסט המצוטט לא מה שכָּתוב בו, אלא מה שהם היו רוצים שייכָּתב בו.


לפני פחות מעשור התפרסמה בעיתון "מעריב" כתבַת-משאל בשם "נבחרי ציבור ואמנים בוחרים את השיר הישראלי האהוב עליהם בכל הזמנים". מן האגף הפוליטי השתתפו בה בנימין נתניהו, שמעון פרס, יצחק הרצוג, ציפי לבני, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, זהבה גלאון, סילבן שלום ולימור לבנת (שאחדים מהם מזכירים כיום את הפתגם הלטיני "Sic transit gloria mundi"). היו בהם שהשמיעו מליצות מופלגות, חסרות פרופורציה, כדי לשאת חן בעיני מאזיניהם: נתניהו דיבר על "המילים האלמותיות של אהוד מנור"; פרס דיבר על נופי הכינרת כעל "הנופים היפים ביותר בעולם"; הרצוג דיבר על "העברית האלוהית" של נתן יונתן, וכו' .

שמעון פרס בחר בשיר "ואולי" של רחל המשוררת, ובדבריו חָלַק במשתמע על המֶסֶר העולה משורותיו: "המשוררת רחל כותבת כי ׳אולי לא היו הדברים מעולם׳, אך הדברים הם עודם, והכינרת ומדינת ישראל [...] הִנן מציאוּת העולה על כל חלום״. שמעון פרס פירש את שירהּ של רחל שלא כרוחו, כאילו ביטא את אי-אֵמונהּ של המשוררת במציאוּת החלוצית שנגלתה לנגד עיניה ואת פקפוקה ביכולתם של החלוצים להגשים את החלום.


ולא היא: שיר זה, שהתפרסם לראשונה ללא כותרת בעיתון "דבר" מיום 3.6.1927), אינו שיר לאומי קולקטיבי, אלא שיר אישי עד מאוד, שבּוֹ המשוררת מספרת על תחושותיה של אישה אידֵאליסטית שהגיעה ממרחקים לעבוד את אדמת המולדת, אך חבריהָ נטשוהָ, הדירו אותה ודנו אותה לבדידות גמורה בעיר הזרה והמנוּכּרת. רחל – שנתבקשה על-ידי חבריה לעזוב את דגניה מפאת מחלתה, לבל תסכן את חבריה:

​וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

​מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים שֶׁל קָצִיר, בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

​מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

תרפ"ז


רחל נאלצה כידוע לשבת לבדה בדירה קטנה ודלה בעליית הגג של בית ברחוב בוגרשוב 5 בתל-אביב. מחלונה היא ראתה כבישי אספלט, ולא את השדות והאֲפָרים שמשכו את לִבּהּ (רחל נסעה לשנים אחדות לצרפת כדי להתמחות באגרונומיה, ושאפה בכל מאודה לעבוד את האדמה). ייתכן שבשלב שבּוֹ חיברה את "ואולי", כשלוש-ארבע שנים לפני מותה, בעודה עורכת את מאזן חייה, היא הרהרה באפשרות שהכול יכול היה להיות אחרת.


אפשר שבשלב זה של חייה כבר דהו חוויות "גן העדן האבוד" של הכינרת ו"חוות הָעלמות" בתודעתה, עד שהיא שואלת את עצמה בשיר האם היא זוכרת את המראות כפי שהיו במציאוּת; האם הפרק החלוצי בעברה אירע כפי שהיא זוכרת אותו, או שמא היא עורכת לו אידאליזציה ורואה אותו בעיני רוחהּ כ"טלית שכּוּלהּ תכלת".


יש בשיר מחאה שקטה ומאופקת נגד הגורל המר שנפל בחלקה. לאחר שסיימה את לימודיה בצרפת, היא נאלצה לחזור לרוסיה בעקבו צווים שהוצאו בימי מלחמת העולם והמהפכה נגד תושבים זרים. ברוסיה היא עבדה בגן-ילדים, ושם נדבקה במחלת השחפת שחרצה את גורלה.


אמנם בשיר "ואולי" היא משחזרת אך ורק חוויות ארץ-ישראליות, אך למעשה כל מארג חייה עובר במחשבותיה. אמנם המילים החותמות את השיר ("הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, / הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?") מנוסחות בלשון של ספק, אך ברור לגמרי שהמשוררת אינה מפקפקת לרגע באירועי העבר וההוֹוה. המילים "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם" מלמדות כמדומה על חלום-משאלה: על רצונה של רחל למחוק את העבר, להשיל את אירועי חייה כמו נשל, ולחזות בדמיון חיים אחרים שהיו יכולים להיות חייה, אלמלא בחרה לנסוע ללמוד בצרפת ואילו נשארה בארץ בין חבריה.


לדבריו של שמעון פרס אין אפוא זיקה כלשהי לשירהּ של רחל. פרס התרפק באמצעות השיר על נופי נעוריו ועלומיו וכדבריו באותו משאל: "נופי הכנרת. בכל פעם שאני מגיע לאזור אני מרגיש כי חזרתי לנופי נערותי, נופי הכנרת אשר נשקפו מקיבוץ ילדותי אלומות, שבו חייתי בגרעין בין השנים 1942 – 1952. זהו הנוף התכול המסמל את ראשית ההתיישבות והחלוציות וכן את התקווה לעתיד". שמעון פרס בחר כאן אפוא לדבר על עצמו, ולא על שירהּ של רחל, שאותו הציג באופן שגוי לגמרי. השיר שימש לו בסך-הכול קולב לתלות עליו את דברי ההתרפקות שלו על נעוריו האבודים, וכפי שנראה בסוף רשימה זו, אין זו הפעם היחידה שבָּהּ בחר להתהדר בשיר עברי מבלי לקרוא בו ולבדוק את תכנו.

ומה באשר לראש-הממשלה? במספד על הזַמָּר-היוצר אריק איינשטיין, אמר בנימין נתניהו: "שמעתי אותך, אריק שר 'כמה שאני אוהב אותך ארץ ישראל' [...] היית הגדול מכולם. ארץ ישראל היפה, האמִיתית, המזוקקת".

רה"מ כִּיוון כמובן בדבריו לפזמון "ארץ ישראל" (1978) מאת אריק איינשטיין ושמוליק קראוס (הכלול באלבום "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה", חלק ה, 1984). שיר זה "מתכתב" עם שירו של אלתרמן "שיר עמק" ("באה מנוחה ליָּגֵעַ") שמילותיו מהדהדות בפזמון-החוזר של שירו של איינשטיין. פזמון-חוזר זה מבוסס גם על משא הנביא "שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל" (ישעיהו כא, יא) וגם על הפזמון החוזר ב"שיר העמק" של אלתרמן ("מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל"). לאמִתו של דבר מהדהֲדים ממנו גם שירי ארץ ישראל אחרים של אלתרמן, כמו "שיר העבודה", "ליל גליל", "שיר בוקר" ("אנו אוהבים אותך מולדת"), ועוד:

​בַּיִת לָךְ בָּנִיתִי שָׁם בַּחוֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שַׁרְתִּי שִׁיר יָפֶה עַל יָם כָּחֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה מִּלֵּיל, הוֹ, שֹׁומֵר מַה מִּלֵּיל מַה מִּלֵּיל.

​עֶרֶב שׁוּב נוֹטֶה עַל הַגּוֹלָן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שָׁם חַיָּל צָעִיר אוֹרֵב דּוּמָם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה מִּלֵּיל, הוֹ, שֹׁומֵר מַה מִּלֵּיל מַה מִּלֵּיל.

​כַּמָּה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לָמָּה זֶה אֲנִי עָצוּב כָּל כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה מִּלֵּיל, הוֹ, שֹׁומֵר מַה מִּלֵּיל מַה מִּלֵּיל.

מילות שירו של אריק איינשטיין מבוססות אפוא על פסיפס של "שברי שורות" מתוך שירי ארץ ישראל של אלתרמן, ו"מתכתבות" אִתן כדי להראות את המרחק המאכזב בין החזון לבין מימושו. ראש-הממשלה הציג את השיר כשיר אהבה תמים לארץ-ישראל מבלי לחוש בפער הטרגי שנִבעה בין מה שראה הדובר בחזון לבין מה שנתממש לנגד עיניו בפועַל.


האם לא נתן רה"מ את לִבּוֹ לאירוניה הכאובה שבשירו של איינשטיין בעת שהציג את מילות השיר בהיפוך גמור מכוונתן? שמא הבחין בכוונה האירונית אך בחר לעשות במילים שימוש פוליטי המתעלם בכוונה מכוונתן המקורית. והרי מדובר באותו אריק איינשטיין שכָּתב בפזמונו "יושב מול הנייר" (1986) את המילים הלא-כל-כך פיוטיות, המתכתבות עם שיאיה של הספרות העברית (עם "הוי, ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי ועם "הכניסיני" של ביאליק):


אוֹי אַרְצִי מוֹלַדְתִּי אַתְּ הוֹלֶכֶת פַיְפְן,

שָׁבַרְתְּ לִי אֶת הַלֵּב לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת.

הָיָה לָנוּ חֲלוֹם, וְעַכְשָׁו הוּא אֵינֶנּוּ,

אֲנִי כָּל כָּךְ עָצוּב בָּא לִי לִבְכּוֹת...


מבקריו של רה"מ יאמרו שהוא דווקא הִטה אוזן למילות פזמוניו של אריק איינשטיין, אך אמר מה שאמר מתוך ביטחון שתשעים ותשעה אחוז ממאזיניו-מצביעיו לא יבינו את השימוש המניפולטיבי שעשה ברעיונות ובמסרים העולים ובוקעים מן השירים הללו שמילותיהם אינן פטריוטיות די הצורך לשיטתו ולשיטת אנשיו.

ודוגמה מן הימים האחרונים: בערב ראש השנה תשפ"ד, פרסם הנשיא יצחק הרצוג את ברכתו לאזרחי ישראל ולקהילות היהודיות בתפוצות. לנוכח המחלוקת ההולכת וגוברת בעם ובמערכת הפוליטית סביב המשך מהלכי הממשלה פרסם הנשיא מסר מפויס בעבור אזרחי ישראל:  על פזמונו של יהונתן גפן "יהיה טוב" אמר הנשיא: "באחד הפזמונים האהובים עליי, ואולי אחד הישראליים ביותר שנכתבו, כתב יהונתן גפן זכרו לברכה: 'אני מביט מהחלון לראות אם כל זה אמיתי, מביט מהחלון וממלמל את תפילתי, עוד נגור זאב עם כבש ונמר ירבץ עם גדי, אך בינתיים אל תוציאי את ידך מכף ידי'. אזרחיות ואזרחי ישראל, אני משוכנע שעוד יהיה טוב יותר... בואו נבחר באמונה הכנה שלטוב ולמוטב, עם כל הוויכוחים ואי-ההסכמות, ממשיכים ביחד – עד שיהיה טוב". 


האם קרא הנשיא את הפזמון הסרקסטי שחיבר יונתן גפן בטרם הכתיר אותו בכתר "אחד הפזמונים האהובים עליי"? האם באמת התכוון למה שאמר כשכינהו בכינוי "אחד הפזמונים הישראליים ביותר שנכתבו"? שמא קרא רק את השורות שזכר, או את אלה שגזרו למענו יועצי התקשורת שלו?


השיר כולו משרטט תמונה כלל לא מחמיאה של המציאוּת הישראלית, והוא אף מגחיך את העומדים בראשה ("הַלֵּיצָן נִהְיֶה לְמֶלֶךְ"). המציאוּת המתוארת בו מציאוּת ארעית ומעורערת של "בינתיים" ("וְשָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ / אֲבָל אֲנִי עוֹד כָּאן"). אפילו לאישה שבחיקו, כמו למולדתו, אין הוא מבטיח אלא שיישאר אִתה הלילה, ולא לתמיד: "אָז הַלַּיְלָה / הוֹ הַלַּיְלָה / אִתָּךְ אֲנִי נִשְׁאָר":

​אֲנִי מַבִּיט מֵהַחַלּוֹן

וְזֶה עוֹשֶׂה לִי דֵּי עָצוּב,

הָאָבִיב חָלַף עָבַר לוֹ

מִי יוֹדֵעַ אִם יָשׁוּב

הַלֵּיצָן נִהְיֶה לְמֶלֶךְ

הַנָּבִיא נִהְיֶה לֵיצָן

וְשָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ

אֲבָל אֲנִי עוֹד כָּאן.

וְיִהְיֶה טוֹב

יִהְיֶה טוֹב, כֵּן

לִפְעָמִים אֲנִי נִשְׁבָּר

אָז הַלַּיְלָה

הוֹ הַלַּיְלָה

אִתָּךְ אֲנִי נִשְׁאָר.

​יְלָדִים לוֹבְשִׁים כְּנָפַיִם

וְעָפִים אֶל הַצָּבָא

וְאַחֲרֵי שְׁנָתַיִם

הֵם חוֹזְרִים לְלֹא תְּשׁוּבָה

אֲנָשִׁים חַיִּים בְּמֶתַח

מְחַפְּשִׂים סִבָּה לִנְשֹׁם

וּבֵין שִׂנְאָה לְרֶצַח

מְדַבְּרִים עַל הַשָּׁלוֹם

וְיִהְיֶה טוֹב

יִהְיֶה טוֹב, כֵּן

לִפְעָמִים אֲנִי נִשְׁבָּר

אָז הַלַּיְלָה

הוֹ הַלַּיְלָה

אִתָּךְ אֲנִי נִשְׁאָר

​שָׁם לְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם

עֲנָנִים לוֹמְדִים לָעוּף

וַאֲנִי מַבִּיט לְמַעְלָה

וְרוֹאֶה מָטוֹס חָטוּף

מֶמְשָׁלָה שֶׁל גֶּנֶרָלִים

מְחַלֶּקֶת אֶת הַנּוֹף

לְשֶׁלָּהֶם וּלְשֶׁלָּנוּ

וְלֹא רוֹאִים תַּ'סוֹף

הִנֵּה בָּא נְשִׂיא מִצְרַיִם

אֵיךְ שָׂמַחְתִּי לִקְרָאתוֹ

פִּירָמִידוֹת בָּעֵינַיִם

וְשָׁלוֹם בְּמִקְטַרְתּוֹ

וְאָמַרְנוּ בּוֹא נַשְׁלִימָה

וְנִחְיֶה כְּמוֹ אַחִים

וְאָז הוּא אָמַר קָדִימָה,

רַק תֵּצְאוּ מֵהַשְּׁטָחִים.

וְיִהְיֶה טוֹב

יִהְיֶה טוֹב, כֵּן

לִפְעָמִים אֲנִי נִשְׁבָּר

אָז הַלַּיְלָה

הוֹ הַלַּיְלָה

אִתָּךְ אֲנִי נִשְׁאָר.

​אֲנִי מַבִּיט מֵהַחַלּוֹן

לִרְאוֹת אִם כָּל זֶה אֲמִתִּי

מַבִּיט מֵהַחַלּוֹן וּמְמַלְמֵל אֶת תְּפִלָּתִי

עוֹד נָגוּר זְאֵב עִם כֶּבֶשׁ

וְנָמֵר יִרְבַּץ עִם גְּדִי

אַךְ בֵּינָתַיִם אַל תּוֹצִיאִי

אֶת יָדֵךְ מִכַּף יָדִי

וְיִהְיֶה טוֹב

יִהְיֶה טוֹב, כֵּן

לִפְעָמִים אֲנִי נִשְׁבָּר

אָז הַלַּיְלָה

הוֹ הַלַּיְלָה

אִתָּךְ אֲנִי נִשְׁאָר

אֲנִי מַבִּיט מֵהַחַלּוֹן

אוּלַי מַגִּיעַ יוֹם חָדָשׁ.

הפזמון הציני של יונתן גפן נכלל במופע "שיחות סלון" משנת 1977 שפזמוניו הכילו שורות רבות של מין façon de parler טרקליני; כלומר, השיר משחזר את נוסח הדיבור הלא-מחייב האופייני ל"שיחות סלון". הוא מכיל קטעי שיח בסגנון ה-small talk, שאין להם כל משמעות וערך. להערכתי, האירוניה בפזמון הראשומוני הזה (שבּוֹ האמירות נמסרות מפי אנשים שונים ומזוויות ראייה שונות) בולטת לעין, ועל כן יש בו לא מעט קשקשת וגיבוב.


מי שממלמל בשיר שהישראלים "בֵּין שִׂנְאָה לְרֶצַח / מְדַבְּרִים עַל הַשָּׁלוֹם" איננו אותו דובר שממלמל ש"עוֹד נָגוּר זְאֵב עִם כֶּבֶשׁ / וְנָמֵר יִרְבַּץ עִם גְּדִי". איש "הימין" ש"מקטר" על שנשיא מצרים לא הגיע ארצה לשיחות השלום אלא כדי לדבר על "יציאה מהשטחים" איננו איש "השמאל" ש"מקטר" על השירות הצבאי שאינו נותן לחיילים שום מענה. ויש כאן סתירות אבּסוּרדיות: מן הצד האחד הדובר מבטיח לבת-זוגו שיהיה אִתה הלילה (כלומר, אין הוא מבטיח לה קביעוּת, יציבוּת וביטחון) ומצד שני הוא מבקש ממנה שתחזיק בכף ידו עד שיתממש חזון אחרית הימים ("וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׁ"): "בֵּינָתַיִם אַל תּוֹצִיאִי / אֶת יָדֵךְ מִכַּף יָדִי".


במילים אחרות, לפנינו בְּליל של "קיטורים" ושל "פטפוטים" לא מחייבים, מסוגים שונים, כמו אלה הנשמעים ב"שיחות סלון" מפי אלה האוחזים בידם כוסית אפריטיף מקושטת בדובדבן ונאנחים על מועקות החיים. למשמע הדיבורים הלא מחייבים הכלולים בפזמון "יהיה טוב" אפשר להיזכר בתיאור הטרקליני האירוני של ת"ס אליוט בשירו הנודע "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק":


“In the room the women come and go / Talking of Michelangelo”.

(ובתרגומי: "בַּחֵדֶר הַנָּשִׁים מִפֹּה לְשָׁם עָגוֹת / עַל מִיכֶּלאַנְגֶּ'לוֹ מְלַהֲגוֹת").



בקצרה, הפזמון האירוני הזה של יונתן גפן מלא סתירות ומהפכים אבּסוּרדיים (שכּן הוא משקף לעניוּת דעתי כמה וכמה דוברים, שכל אחד מהם מצויד בקלישאות מסוג אחר). ומי מהדוברים מייצג את כותב הפזמון גופא ואת השקפותיו הפוליטיות? מלחין השיר, דיוויד ברוזה, סיפר שבמקור נכתב המשפט; "ממשלה של גנרלים מחלקת את הנוף, זה שלהם, זה לא שלנו", אך הוא חשב שלא כדאי לתפוס עֶמדה פוליטית קיצונית, ועל-כן שוּנה התמליל ורוּכּך: "ממשלה של גנרלים מחלקת את הנוף, לשלהם ולשלנו". כך או אחרת, ספק אם מסריו של שיר זה הם באמת המסרים האהובים על יצחק הרצוג. ייתכן שהנשיא בסך-הכול העדיף לשמוע רק את המילים הכמו-אופטימיות "יהיה טוב" שערבו לאוזניו, וראה בהן חזוּת הכול תוך התעלמות מכל מה שנאמר בשיר זה ומהשקפת העולם ששיר זה מבטא.


יאמרו הציניקנים: הפוליטיקאים הרי קוראים לפני הציבור את מה שהכתיבו להם יועצי התקשורת וכותבי הנאומים שלהם. ואכן, ייתכן שיש לשמור גם על השומרים. כזאת קרה לשמעון פרס לפני כשנות דור בטקס שבו הוענקה לו אזרחות כבוד של העיר תל-אביב (ביחד עם הסופר משה שמיר והנשיא החמישי יצחק נבון). פרס קרא מתוך שירו של אלתרמן "אורֵח", הפותח במילים "עירי תל-אביב". הָא כיצד לא שם שמעון פרס לב לעוּבדה שהוא קורא שיר על אפנדי ערבי היושב בבית-קפה בעיר העברית הראשונה, שהלכה אז ונבנתה בקצב מואץ, אוכל מנת גלידה מרעננת ומתעמק בכתבה עיתונאית "על דבר היאהוד מחריבי המולדת". יש להניח שזרזיר-עט זריז בחר בעבורו את השיר לאחר שקרא רק את המילים הראשונות של השיר, ולא טרח לקרוא את ההמשך. כדאי לקברניטינו להבין שגם כותב הנאומים שלהם, או הפרסומאי הצעיר שאת שירותיו הם שוכרים, איננו בדיוק "שוקת מלאה" של ידע ושל תבונה.


בתחום הלשון נוהגים לדבר על תופעת ההיפֶּר-קורקטיוּת האופיינית לאנשים המבקשים להרשים את הזולת בידענותם ומשיגים את ההפך הגמור: הללו מוסיפים דגשים וגורעים דגשים במקומות הלא נכונים, הוגים מילים לועזיות שלא כהלכה, ומרוב רצון להתנאות הם יוצאים בשן ועין. קברניטי העם והמדינה צריכים להבין שהסתמכוּת שגויה על מילותיו של שיר כמוה כתופעת ההיפֶּר-קורקטיוּת. שתיהן מציגות בסופו של דבר לפני הציבור מופע מגוחך ומיותר של ידענוּת-חושפת-בּוּרוּת.

Comments


bottom of page