top of page

עת הֵנֵצו הרומנים

"הליכות אוֹרֵחַ" – הרומן בשפה העברית החדשה שקדם ל"רומן העברי הראשון"


אם תשאל את הקהל הרחב איזהו שירו הראשון של ביאליק, כל אחד ישיב: "אל הציפור" (אף-על-פי ש"אל הציפור" איננו שירו הראשון אלא שירו הראשון שבא בדפוס). הציבור הרחב יכול להסתפק בתשובה הלא מדויקת הזאת שנקבעה בתודעתו, אך חוקרי ספרות תפקידם לדייק בתשובתם ולחדדה. להווי ידוע: ל"אל הציפור" קדמו שמונה שירים לכל הפחות שנכתבו בתקופת לימודיו של הנער הז'יטומירי חיים-נחמן בישיבת ווֹלוֹז'ין. אחד מהם – שיר ארוך ובו מעשייה אגדית מחורזת בשם "מלכת שבא" – התפרסם על-ידי ידידיו של המשורר במלאת לו יובל שנים. שאר יצירות הנעורים (Juvenalia) יצאו מן הגניזה רק לאחר פטירתו של מחברם.


הוא הדין לגבי השאלה: איזהו הרומן העברי הראשון. הציבור יודע להצביע על ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון", כי די לו בתמונה חד-ממדית וקלה לזיכרון, שנקבעה בכל הספרים ובערכים האנציקלופדיים הפופולריים. ואולם חוקרי הספרות אמורים לדעת שהמציאוּת מורכבת יותר ושלא כל הפָּרָמטרים שלה ידועים לציבור הרחב.


לאמִתו של דבר, הרומן הראשון שנכתב בספרות העברית החדשה (להבדיל מרומנסות אחדות כגון "אמאדיס די גאולה", שנכתבו בתקופת גירוש ספרד), הוא ככל הנראה הרומן המתורגם "הֲליכות אוֹרֵחַ" (Pilgrim’s Progress) של ג'והן באניין (Bunyan), ספר הרפתקאות אלגורי בעל אוריינטציה דתית, שיצא במהדורות אחדות ללא חתימת המתרגם. נדרשו לי שבועות אחדים של חיפושים כדי לגלות את זהותו של הסופר-המתרגם. על סופר זה – מומר בשם סטניסלב הוגא – יסופר בהמשך.


את הספר קנה עמיתי עוזי שביט באחד האנטיקווריאטים של אוקספורד, בעת ששוטטנו בעיר האוניברסיטאית עם ידידתנו מנוחה גלבוע, חוקרת הסיפורת של תקופת ההשכלה ו"המהלך החדש". עוזי לא האמין שאצליח למצוא את שמו של הסופר העברי שתרגם את הספר. הוא רכש את הספר בסוף שנות השמונים או בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, בימים שקדמו לתקופה של "גוגל" ושאר מנועי החיפוש של ימינו, וכדי לזהות את מתרגמו נזקקתי כאמור למלאכת בילוש מאומצת שבמהלכה הצלבתי רשימות מידע רבות – כעין חיפוש של מחט בערמת שחת.


באמצעות מלאכת בילוש כעין זו התגלה לי באותה עת – כשחיברתי את הנספח לספרי "להתחיל מאלף" (1993) ובו דיון על אחותו של רטוש וראשיתה של שירת הנשים העברית – גם דבר קיומה של הסופרת העברייה שרה-פייגה פונר-מיינקין, שהייתה כנראה הסופרת הראשונה שחיברה רומן עברי (אם כי את התואר "הסופרת העברייה הראשונה" ראוי לדעתי להעניק, כפי שקבע פרופ' שמואל ורסס, למשכילה מרים מרקל-מוזסזון, שכבר בשנות השישים של המאה התשע-עשרה כתבה ותרגמה ספרים אחדים בעברית צחה). כתיבתה של פונר-מיינקין משנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא זכתה להערכת בני-דורה, כי נמצאו בה שגיאות רבות הן באוצר המילים, הן בדקדוק ובסגנון.


לעומת זאת, סטניסלב הוגא כתב את "הליכות אורח" בעברית משובחת, שהקדימה את זמנו בעשרות שנים, אם לא למעלה מזה. כשקראתי את ההקדמה, פרי-עטו של הוגא לרומן שתרגם, התקשיתי להאמין שסופר עברי הוציא מתחת ידיו בראשית שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה כתיבה עברית כה משובחת ונטולת מליצות. חשתי שמדובר בסופר גאון שכתיבתו העברית הקדימה את זמנה בעשרות שנים, אם לא למעלה מזה.


ספר זה, שיצא לאור בפעם הראשונה בשנת 1841, ולאחר מכן בכמה וכמה מהדורות, הוא למעשה הרומן הראשון בשפה העברית, שהרי יצא לאור כתריסר שנים לפני "אהבת ציון" של אברהם מאפו (1853), המחזיק בתואר "הרומן העברי הראשון". ניתן אמנם לטעון שספרו של אברהם מאפו הוא ספר מקור, בעוד שספרו של הוגא אינו אלא תרגום; ואולם, באותה עת, עצם תרגומו של רומן לשפת הקודש נחשב כאמור למִבצע נחשוני ונועז מאין כמוהו, שמאמצי היצירה המוקדשים לו אינם נופלים מאלה הנדרשים לחיבור יצירת מקור.


הנה, חבֵרוֹ של אברהם מאפו, הסופר קלמן שולמן, "בסך הכול" תרגם אז את "מסתרי פריז" מאת איזַ'ן סי לעברית. אף-על-פי-כן, זכה המתרגם, ובצדק, שייכּתבו עליו ועל פועלו פרקים שלמים בספרי ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה. השפעתו על התפתחות הספרות העברית – בתחומי התמטיקה, המוטיביקה, הלשון והסגנון – עלו בהרבה על אותם סופרי מקור בני דורו שההיסטוריונים של הספרות בחרו להניח בקרן זווית.


מחברה של ספרות זולה מקורית כדוגמת שמ"ר (נחום-מאיר שַייקֶביץ) חיבר באותה עת ביידיש ספרי "Schund" ( = "זבל"), שהגיעו לרבבות קוראים, הושם בקרן זווית ברוב הדיונים על ספרות עם ישראל במאה התשע-עשרה. בדרך-כלל שמו נזכר רק בזכות הביקורת הקשה של שלום עליכם על ספריו במסתו "משפט שמ"ר" (יידיש: "שמר'ס משפּט", 1888). אמנם הפרופסור חנא שמרוק, חוקרה החשוב של תקופת ההשכלה ושל ספרות יידיש לא התעלם מיצירתו של שמ"ר, אך ספרי ההיסטוריה של ספרות עם ישראל לא הקדישו ליצירות ה"שונד" שלו דיון משמעותי, ולמעשה פסחו על תופעת הרומנים הסנסציוניים הנחותים. סופרי ההשכלה הזדהו עם הספרות הקלסיציסטית המבכּרת את לשון התנ"ך ואת המודלים ה"קנוניים" הגדולים של העבר (את תופעת ה"שונד" הם הקיאו מתוך "קריית ספר" העברית בסלידה ובבוז).


ואולם, אפילו לספרי המקור ה"קנוניים" של אברהם מאפו היו מקורות לא מעטים, המעמידים בסימן שאלה את מידת מקוריותם. ב"עיט צבוע" יש מעמדים הנטולים מ"טרטיף" (Tartuffe) של מולייר, ב"אהבת ציון" יש תיאורים גאוגרפיים הנטולים מספרו של שלמה לויזון "מחקרי ארץ" (1819) ומיצירות רמח"ל. במבוא לספרו "חוזי חזיונות" הודה מאפו שהוא התקשה ליצור שפת-דיבור קולחת שתחקה את סגנונם של אנשים בני ימינו.


ב"אהבת ציון" יצר מאפו פסיפס אדיר-ממדים של שברי פסוקים מן המקרא, אך האם הכיר את חוקיה של הלשון המקראית? מורי פרופ' אליעזר רובינשטיין, שלימדני את תורת ההגה והצורות, נהג לומר שאם יימצאו מגילות גנוזות נוספות, שישפכו אור חדש על לשון המקרא, יצירות ביאליק ייענו גם לכללים החדשים של לשון המקרא שיימצאו, והוסיף בנשימה אחת שמאפו לא ידע ולא הכיר כלל את חוקיה של לשון המקרא.


גם שימושו של מאפו באלוזיה (בהֶרמז) המקראי לא הצביע על יצירתיות משוכללת וראויה לציוּן. הרומן "אהבת ציון" נפתח במילים "איש היה בירושלים [...] ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר [...] ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה". פתיחה זו מזכירה כמובן את פסוקי הפתיחה של ספר איוב ("אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר [...]  וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי-צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים"). כצפוי, עד מהרה מידרדר גורלו של יורם והופך לגורל איוב. תיאור שתי נשותיו מעלה את סיפור חנה ופנינה. אמנם, שמות הנשים הצרות הן חגית ונעמה, אך נעמה, שהשופט המושחת מתן החושק בה, מתנקם בה ומעליל עליה שהיא שרפה את חגית ואת בנה, בורחת למדבר (רמיזה לשרה והגר) ויולדת שם את בתה פנינה. דרכי ההרמז הן אפוא פשוטות, צפויות מראש ונאיביות למדיי, כבסיפור חסר תחכום לבני-הנעורים.


לעומת זאת, כתיבתו של סטניסלב הוגא בהקדמתו ל"הליכות אורח" מוכיחה, כאמור, שהוא היה מסוגל לכתוב טקסט עברי קונטמפורני מבלי להזדקק למליצות ולשברי פסוקים. האם אפשר לטעון בוודאות שביצירת מקור כדוגמת "אהבת ציון" הושקעו מאמצי יצירה רבים יותר מאלה שהושקעו בתרגומיהם של סטניסלאו הוגא ושל קלמן שולמן? תפקידו של הרומן "אהבת ציון" כגורם מאיץ בשירות תנועת "חיבת ציון" והתנועה הציונית הוא שקבע את מעמדו של הספר, ולאו דווקא סיפור המעשה הסנטימנטלי או הלשון המקראית הלא-כל-כך משובחת שלו.


קלמן שולמן זכה לפרק נרחב בהיסטוריה של הספרות העברית במאה התשע-עשרה. לעומת זאת, תרגומו של הוגא לספרו הנודע של באניין, כמו גם תרגומיו לשירי אלכסנדר פּוֹפּ, לא זכו אפילו להערת שוליים בהיסטוריות של יוסף קלוזנר וירוחם (פישל) לחובר. מפעלו הנחשוני המעיד על שליטה יוצאת דופן בעברית מודרנית, שאינה כבולה ל"ספר" ול"פסוק", שניכּרת באופן מיוחד במאמר העיוני שצירף בפתח הרומן שבתרגומו, צלל לתהום הנשייה.


את שמה את שרה-פייגה פונר-מיינקין חילצתי מן השכחה בשנת 1993, ומאז עסקו בה חוקרים אחדים ואפילו ספר שלם נכתב עליה (ספרה של מיכל פרם-כהן) ואת כתביה, חרף שגיאותיהם המרובות, ניתן כיום לקרוא ב"פרויקט בן יהודה". סטניסלאו הוגא – האיש ויצירתו – ראויים פי כמה לעמוד במרכזו של מחקר – היסטורי, ביוגרפי, סגנוני. מן הראוי שאנשי הפרוייקט החשוב הזה יצרפו גם את כתביו של סטניסלב הוגא, ויאפשרו לקוראים להיווכח בטיבה של פרוזה מנופה ומחושלת של סופר גאון.


קשה להימלט מן המחשבה על האירוניה הטרגית הכרוכה באישיותו ובפועלו של הוגא הצעיר היהודי שהגיע מפולין לבריטניה. אילו פעל סופר מוכשר ובעל חוש לשוני מחודד כמותו בתוך עמו, הוא עשוי היה להרים תרומה בל תשוער לשחרור השפה העברית מכבלי המליצה ולהפיכתה לשפה קריאה, מעודנת ומעודכנת כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה כשכל הסופרים כתבו במרקם צפוף של שברי פסוקים. המחבר העברי שבו אנו עסקינן המיר את דתו, וגרם גורלו שכשרונו הרב בניסוח טקסט עברי (וגם הצלחתו החומרית המאוחרת בגין פטנטים טכניים שהמציא) ירדו לכאורה לטמיון.


המתרגם, החוקר והממציא סטניסלאו (יחזקאל) הוגָא (1860-1791), שאביו היה ממקורבי החוזה מלובלין, התגלגל לאנגליה בחיפוש אחר תרבות המערב. שמו נרשם "הוגאָ" אך ייתכן שיש לבטא את שמו "הוּגו"ֹ, כשמו של הסופר ויקטור הוגו [Hugoֹ] כפי שהוא נהגֶה במזרח אירופה, שהרי בצרפתית הוגים את שמו "אִיגוֹ"). סטניסלב הוגא תרגם בחסות הכנסייה האנגליקנית את הספר ספוג האמונה הדתית Pilgrim's progress ("מסע הצליין") מאת ג'והן באניין, תחת הכותרת "הליכות אוֹרֵחַ". המילה "צליין" לא הייתה עדיין בנמצא בלשון העברית בשנת 1840, כשהוגא תרגם את ספרו. גאוניותו התבטאה בתרגומיו, אך גם בספרי הדקדוק שלו ובהמצאותיו הטכניות המתועדות ב"British Museum". ובמאמר מוסגר: מאחר שהוגא נפטר ערירי, ירש אותו המשרת האישי (ה-butler) שלו, שנהנה גם מהכנסות רבות על המצאותיו של היהודי המומר, שממשיכות להניב תמלוגים עד עצם היום הזה.


חמישים השנים שחלפו מתרגומי הוגא לתרגומי יע"ס [יצחק עדוארד סלקינסון] פעלו את פעולתן: עוּבדת היותו של זלקינסון מומר כבר לא עמדה בדרכו, ובחוגי הסופרים, המבינים ובעלי הטעם הטוב, קיבלוהו בברכה ובהוקרה (הסופר והמסאי ישראל כהן חיבר עליו מונוגרפיה).


וכך, בעוד שתרגומי הוגאָ צללו במים רבים והיו כלֹא היו, חרתו תרגומיו של זלקינסון – שהפיץ אף הוא את ספריו מתוך מגמה מיסיונרית – את אותותיהם בתולדות הספרות העברית. מלחמות "אביב העמים" חצו את המאה התשע עשרה בבירור לשני חצאים, ואין המחצית הראשונה דומה לזו השנייה. בראשית המאה נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים מצד הצאר ניקולאי הראשון לפתור את הבעיה היהודית, לצמצם את מספר יהודי רוסיה ולהעבירם על דתם. פחדם של היהודים מפּעולתם של מיסיונרים אנגלים, כגון אלכסנדר מק'קאול ולואיס וו'יי, התבטא בהתעלמות גמורה מפרסומיהם ובהשלכתם הצִדה ככלי אין חפץ בו. סטניסלאו הוגא אפילו לא חתם את שמו על ספריו, בין אם משום שחשש לחייו, ובין אם הושכח על-ידי המיסיון, שראה במתרגם כלי שרת בלבד וכלל לא התחשב במאמצים ההֶרואיים שהושקעו. סטניסלב הוגא תרגם אפוא את הרומן האלגורי Pilgrim's Progress [1678] מאת John Bunyan, שהיה אז הספר האנגלי הפופולרי ביותר (אחר התנ"ך). ואולם התרגום ראה אור בחסות הכנסייה, וקהל הקוראים העברי הִפנה לו עורף.


במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה כבר הִכּה תהליך החילוּן שורשים עמוקים בקרב רוב קהילות ישראל, ופרץ סמולנסקין ועיתונו "השחר" היו שופר של רעיונות לאומיים, חלופה לחיים היהודיים הדתיים מן הנוסח הישן. עתה ניתן היה למומר כמו זלקינסון לשבת בנחת במערכת "השחר" ולחלק לבאי המערכת את ספרונו "ויגרש אלוהים את האדם" (תרגום-עיבוד של "גן העדן האבוד" של מילטון). הקוראים התפעלו מן העברית העשירה של זלקינסון, והתייחסו בביטול לרעיונות המיסיונריים שלו, שבערו כאש בעצמותיו של המתרגם.


על כן, בעוד שתרגומי הוגא, שסללו את הדרך לזלקינסון, נשתקעו ונשתכחו (תרגומו של זלקינסון לספרי "הברית החדשה", למשל, נסמך ככל הנראה על תרגום קודם של הוגא), זכו תרגומי זלקינסון להערכה רבה מצִדם של סופרים מרכזיים דוגמת פרץ סמולנסקין (בצד הסתייגויות מצד החוגים השמרניים). עם זאת, קשה לדעת מה עלה בגורלן של המהדורות החוזרות של הרומן "הליכות אורח", שהופצו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בקרב קהילות ישראל. ייתכן שספר זה הגיע, באמצעות זלקינסון, לידי סמולנסקין, למשל, והשפיע על ספרו הפיקרסקי הנודע "התועה בדרכי החיים" ועל פיקרסקות אחרות, שנכתבו במתכונת ה-Quest. אם כן הדבר, השפעת הספר הנשכח הזה חִלחֲלה בדרכים נעלמות אל ערוציו של "הזרם המרכזי" של הספרות העברית, ושוב אין הוא חיזיון כה נידח כפי שניתן לשער לנוכח האנונימיוּת הגמורה של המתרגם ותופעת ההעלמה המכוּונת של תרגומו.

Comments


bottom of page