עשר מחשבות על מלאכת התרגום

צרור פרחים המוגש לחוקר והמתרגם פרופ' שמעון זנדבנק

לציון יום הולדתו החל ב-1.8.1933

פרופ' שמעון זנדבנק, גדול מתרגמי השירה בדורנו וחתן פרס ישראל לתרגום שירה, הגיע לגיל תשעים. זוהי הזדמנות נאותה להודות לו על שהעמיד מפעל חיים רב-ערך ורב-היקף שהרחיב את עולמנו הרוחני, וכן על שהעמיד דורות של תלמידים בתחומי חקר הספרות וחקר התרגום. לרגל התאריך המכובד הזה, שלוחה אליו ברכה לאריכות ימים ומוגשות לו מחשבות אחדות על התרגום, רוּבּן מוּכּרות לו בוודאי (אך אולי יימָצא בעבורו בתוכָן גם בדל חידוש).

א. הנשיקה מבעד למטפחת

לא אחת נשמעת הטענה שטעמו של תרגום – אפילו הוא תרגום מעולה – אינו יכול להשתווֹת לטעמה של יצירת המקור. בהקשר זה נוהגים לצטט מפי ביאליק את המימרה שלפיה תרגום כמוהו כ"נשיקה מבעד למטפחת". אולם המובאה מביאליק מעַוותת לגמרי את הכוונה המקורית שבדברי המשורר.

נביא אפוא את דבריו ככתבם וכלשונם, כפי שנאמרו בהרצאה בוועידה הראשונה של "חובבי שפת עבר" במוסקבה, באייר תרע"ז (1917): "מיגואל סירונטס אמר: 'התרגום היותר טוב הוא רק הצד התחתון של הרקמה'. מי שמשתמש בלשון נכרייה, מי שמכיר את היהדות בתרגומה – הרי הוא כאילו מנשק את אִמו דרך המטפחת. כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת ואינו מרגיש את כל הטעם בה ואת כל מאווי נשמתה, כי היא, הלשון, רק היא שפת הלב והנפש. (דברים אלה מובאים בספר נאומיו של ביאליק "דברים שבעל-פה", כרך א, עמ' טו-כ).

אִילו הובאו על התרגום דברים כעין אלה מפיו של סופר צרפתי, למשל, הם היו נסַבּים מן הסתם על נשיקה רומנטית, אך "המשורר הלאומי" דיבר על נשיקה שונה לחלוטין – על נשיקה של האָמן לאִמו-אומתו; נשיקה שכל-כולה אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר. מתוך אמירה כזאת מהדהדות כמדומה שורות �