עמד נופל אפיים

עודכן: 24 באפר׳

על טורו של אלתרמן "על אם הדרך" שהיה לשיר זֶמר

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1740 21/04/2022

חדשות בן עזר 1740
.pdf
Download PDF • 72KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



אלתרמן הוא משורר ההופך בשיריו את כל הפָּרָמטרים של המציאוּת ויוצר בהם "עולם הפוך", כשם אחד מפּזמוני "המטאטא" שלו.1 הסטָטי הופך בהם לדינָמי, הפָּסיבי לאקטיבי, החי למלאכותי, וכן הלאה. בשיריו העץ דולק (תרתי-משמע: באש ובמנוסה), ואילו האדם מוצג לא אחת כדמות סטָטית וקפואה כפֶסֶל. לפנינו פואטיקה המבוססת על מטמורפוזות ועל היפוך היוצרות בכל המובנים – הן בלשון והן בעיצוב המציאוּת.


לא אחת משובצים ביצירת אלתרמן גם "שירי זִקית" למיניהם (כגון "קפיצת הלוליין", "העלמה", "זִקנת החלפן", "בגד חמודות" ועוד), המעידים על יכולתה של המציאוּת להִשתנות ללא הרף, וכן על יכולתה של האמנות לחולל במציאוּת שינויים מהירים ומפתיעים. לפנינו שירה של מהפּכים בלתי פוסקים ושל החלפת "מצבי צבירה", והיא בבחינת panta rhei ("הכול זורם"). במרכזם של שירים "זורמים" כאלה, המגלים בכל דמות אלף פרצופים, עומדים בדרך-כלל השחקן או היהודי בה"א הידיעה – דמויות המחליפות את זהותן ואת צורתן ללא הרף.


שיר של תמורות במתכונת panta rhei הוא למשל טורו של אלתרמן "על אֵם הדרך" שאותו פרסם המשורר בערב פסח תש"ז, בתקופת ההעפּלה וערב הקמת המדינה.2 בטור זה ניתן למצוא את יסודות העץ, האש והמים ב"מצבי צבירה" שונים. העץ הנטוע בקרקע אמנם נִכְרת, אך בדור הבנים הוא הופך לתורֶן (שכמוהו כמקל הנדודים של היהודי הנודד), והתורן יביא את היהודי לארצו, שם יינטע העץ מחדש וייתן פרי. האש, ששֹרפה את היהודי, תצית בו את אש הנקמה ("כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, / עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!") ואת שאיפת הניצחון – את הרצון לעבוד קשה ולהגיע להֶשֵּׂגים ראויים לִשמם.


שירו של אלתרמן מתבסס על טקסט נרמז ידוע: שיר עַם יהודי בשם "אויפֿן וועג שטייט אַ בּוֹים" ("על הדרך עומד עץ"), שהיה מוּשר בקהילות ישראל במזרח אירופה בתקופת "חיבת ציון".3 שיר העָם פותח במילים: "אויפֿן וועג שטייט אַ בּוֹים / שטייט ער אײַנגעבּויגען / פֿאָרט אַ יִיד קײַן ארץ-ישראל / מיט פֿארוויינטע אוֹיגן / גאָט, גאָט, גרױסער גאָט / שױן צײַט צוּ דאַװענען מנחה /אַז מיר װעלן קומען קײַן ארץ-ישׂראל / װעט זײַן ששון-ושמחה" (ובנוסחו של אברהם לוינסון, שתרגם לעברית גם את שירי המשורר היהודי-רוסי שמעון פרוג: "עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד / הוּא כָּפוּף גִּבֵּעַ / יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ.// אֱלֹהֵי הָאָבוֹת / זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ / כְּשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל / נַעֲלֹז נָרִיעַ").


על בסיס שיר-עַם זה ודומיו (כגון השיר ביידיש "די בלום" [ = הפרח], הפותח במילים "וואָ אַלע פֿאָהרען אין מיטן וועג / ליגט דאָרט אַ טייערע בלום" [ = בְּמָקום שבּוֹ כולם עוברים, באמצע הדרך / שָׁם שָׂרוע פרח יקר], כתב בתקופת "חיבת ציון" המשורר אליקום צונזר את שירו "השושנה", הנפתח במילים: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שָׁמָּה מִתְגּוֹלֶלֶת / שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינַיִם", והמסתיים בקריאתו הנרגשת של הדובר אל השושנה בתקווה שהיא תצליח לעלות ציוֹנה ולחדש את ימיה כקדם: "זַעֲקִי לֵאלֹהַיִךְ /עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ,/ חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה, / וִיחַדֵּשׁ יָמַיִךְ / כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ / וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְּרִנָּה".


ואיציק מאַנגר, שהעלה קווים לדמותו של אליקום צונזר,4 חיבר על בסיס שיר עממי זה עיבוד מודרני, ששחוק ודמע משַׁמשים בו בערבוביה. בשירו של מאַנגר (שתורגם לעברית פעמים אחדות וזכה לביצועים רבים) עומד על אֵם הדרך עץ שכּל הציפורים כבר נטשוהו. גם הבן בא לאִמו, שכמוה כעץ נטוע, ומבקש ממנה לסייע לו לְצַמֵּחַ כנפיים ולעוּף למרחקים:


אויפֿן וועג שטייט אַ בוים, / שטייט ער אייַנגבויגן; / אַלע פֿייגל פֿונעם בוים / זענען זיך צעפֿלויגן: // דרײַ קײַן מזרח, דרײַ קײַן מערבֿ, / און דער רעשט קײַן - דרום, / און דעם בוים געלאָזט אַליין / הפֿקר פֿאַרן שטורעם.// זאָג איך צו דער מאַמע : "הער / זאָלסט מיר נאָר נישט שטערן, / וועל איך, מאַמע, איינס און צוויי / בּאַלד אַ פֿויגל ווערן" (ובתרגומה של נעמי שמר: "עַל הַדֶּרֶךְ עֵץ עוֹמֵד / צַמַּרְתּוֹ תָּשׁוּחַ / עֲזָבוּהוּ צִפֳּרָיו / לְאַנְחוֹת הָרוּחַ.// אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב / וְאוּלַי מִזְרָחָה / רַק הָרוּחַ תְּלַטֵּף / צַמַּרְתּוֹ שֶׁשָּׁחָה. // אֶל אִמִּי אֲנִי אוֹמֵר / "נָא הַקְשִׁיבִי, אִמָּא / אַף אֲנִי צִפּוֹר אֶהְיֶה / וְכָנָף אָרִימָה // אֶל הָעֵץ אָעוּפָה לִי / לֹא אָנוּד מִמֶּנּוּ / אֲצַיֵּץ לוֹ שִׁיר עַלִּיז / וַאֲנַחֲמֶנּוּ").


בשירו של מאַנגר האם משדלת את בנהּ לבל ייטושׁ את הקֵן (את בית אבא-אימא, את ארץ הולדתו, את המסורת שמבּית) ולבל יפרוש כנפיים ויעוף למרחקים. היא מפצירה בו שלכל הפחות יצטייד בגופייה חמה, בסודר ובצעיף לבל יצטנן בצינת הלילה (כבשיר יידיש אחר – "מכתב מאימא" – שגם אותו תרגם אלתרמן למען הבמה הקלה). ניכּר חששהּ של האם פן יאוּנֶה רע לִבנהּ, ושמא הוא יבוא חס-וחלילה לבקרהּ רק לאחר המוות. שני השירים – המקור מהמאה התשע-עשרה והווריאציה המודרנית של מאַנגר – מעמתים את הסטָטיוּת של העץ, הנשאר נטוע באדמתו, עם הציפורים והאנשים הנוטשים את אדמתם ונודדים למרחקים. אלתרמן השתמש אף הוא במוטיב זה, אך הפך אותו על פיו והעמיד שיר של panta rhei שבּוֹ הכול זורם והכול מִשתנה תדיר, כמו חייהם של יהודי הגולה.

מן המקור שבלשון יִידיש אימץ אלתרמן את המוטיב של היהודי העוזב את העץ לעת תפילת ערבית ושֹם פניו לירושלים, ומן העיבוד של מאַנגר הוא אימץ את התבנית של הדיאלוג בין האֵם לבנה. אלתרמן בנה את שירו בתבנית של שיר-ערשֹ, שבּו מסַפּרת האֵם לִבנהּ את ההיסטוריה המשפחתית – על אירועיה ומוראותיה (ובמשתמע היא מספרת לו את ההיסטוריה של עם ישראל). האֵם-האומה מספרת לִבנהּ היתום את סיפורו של הסב שנשא תפילה ליד העץ ואת סיפורו של האב שנעקד אל העץ והומת בידי המרצחים (בל נשכח שהשנה היא 1947, שבּהּ ניסו רבים מהניצולים להגיע ארצה בעוד שערי העלייה עדיין נעולים).


בזָ'נר של שיר-הערש, ובשירי-ערש יהודיים במיוחד, ניכּר פער בין מטרת השיר – ליישן את הטף – לבין התכנים הקשים הגלומים בו.5 גם בשיר-הערש "על אֵם הדרך" האֵם מנסה להרדים את בנהּ, ומספרת לו סיפור רב-דורי מצמרר, שבכוחו להדיד שינה מעיניו:


"עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, / עָמַד נוֹפֵל-אַפַּיִם. / נוּם, נוּמָה בֵן. הַלַּיְלָה רַד. / לֵיל סַעַר עַל הַמַּיִם. //

הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד / נוֹטָה מִזַּעַף רוּחַ. / עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד,/ אֵין צִיץ וְאֵין תַּפּוּחַ.//


אֶל זֶה הָעֵץ אֵי-פַעַם, בֵּן, / אֲבִי-אִמְּךָ הִגִּיעַ. /וְצֵל עַרְבִית בָּעֵץ קִנֵּן / וּבַד הוּא לֹא הֵנִיעַ.//


כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי-אִמְּךָ, – / פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם. / נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, / עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנָיִם.//


עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד, / בְּשִׁיר יָפֶה, שָׁכוּחַ. / הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד / זוֹעֶקֶת מוּל הָרוּחַ. //


הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד / חוֹתְרָה שׁוֹאֶגֶת מֶרִי. / עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד, / אֵין פֶּרַח וְאֵין פֶּרִי. //


אֶל זֶה הָעֵץ אָבִיךָ, בֵּן, / נִקְשַׁר, עָקוּד בְּחֶבֶל. / בַּרְזֶל וָשׁוֹט הִכּוּהוּ, בֵּן, / וְחַם תִּמֵּר הַהֶבֶל. //


וּכְשֶׁהָיָה כָאֵשׁ אָדֹם / הַשּׁוֹט הַחַד מֵחֶרֶב, / צָנַח אָבִיךָ אַרְצָה דֹם, / לְעֵת מִנְחָה, עִם עֶרֶב. //


צָנַח מִמִּזְבְּחוֹ לְאָט, – / פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם./ הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד / כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.//


כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, / עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן! / עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת, / נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן... //


עַל הַסִּפּוּן נִצָּב הוּא רָם, / חָבוּק בְּחֶבֶל פֶּלֶד, / הָעֵץ הַשָּׂב מֵשִׁיר הָעָם, / מִזֶּמֶר הַקַּפֶּלוֹת. //


אֵלָיו נִקְרַעַת רוּחַ לֵיל, – / וּכְאִלּוּ שׁוּב, לְפֶתַע, / כֻּלּוֹ טוֹבֵל בִּצְחוֹק וִילֵל / שֶׂל תֹּף וּקְלָרִינֶטָה. //

הַס, יֶלֶד, שַׁעַר הַתְּהִלָּה / לַתֹּרֶן יִפָּתֵחַ, / הוּא גַּם הַיּוֹם עַמּוּד תְּפִלָּה, / הוּא גַּם הַיּוֹם מִזְבֵּחַ.//


- - עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד, / וְלֹא יִפֹּל אַפַּיִם / נוּם יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד / חוֹתְרָה, בּוֹקַעַת מַיִם".


תפקידה של האֵם בבלדה האלתרמנית שלפנינו ניכּר למִן מילות הפתיחה – "על אֵם הדרך" – המציינים את מקום קבורתה של רחל אִמנו על אם הדרך, בואכה בית לחם.6 מדוע נקברה רחל בדרך אפרתה, ולא במערת המכפלה שבחברון, שם נקברו כל שאר האבות והאִמהות. את הסיבה לכך מפָרט המִדרש האומר שרוח הקודש שרתה על יעקב וכי הוא הבין שעתיד העָם היהודי לעבור בדרכו אל הגלות בבית-לחם, וקיווה שרחל תחוש את צערם של בניה ותתפלל עליהם בשמַים (בראשית רבה פב י; פסיקתא איכה רבתי כד). כאן רק האֵם מכל דור ההורים נשארת כדי להדריך את בנהּ בדרך לארץ-ישראל ("וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"). פעמיים נזכר כאן השורש כר"ע הנקשר בלֵידה (אך גם בתפילה), המלמד שלפנינו לֵידה מחודשת של עַם, וברגע זה שרה האֵם לִבנהּ והאומה לבן זקוניה (שהוא בן זקוניו של יעקב-ישראל, סמל העָם הזקֵן הקם מאֶפרו ולובש חזוּת חדשה של עַם צעיר).


ברקע הדברים מהדהדת נבואת הנחמה של ירמיהו הנביא: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, יד-טז).


בבלדה האלתרמנית לא האֵם ממררת בבכי, אלא הילד, והאֵם מהַסה אותו ארבע פעמים במילים "הַס, יֶלֶד".7 כאן האם מובילה את בנהּ (והאומה את בניה) דרך הים לארצם החדשה-הישנה. המילים "בּוֹקַעַת מַיִם", החותמות את השיר, מזכירות את בקיעת הים ביציאת מצרים, אך גם את בקיעת מי השפיר שאִתם יוצא התינוק לאוויר העולם. דור חדש של בנים נולד לאם-לאומה, הכורעת כמו הספינה. לפנינו שיר על שלושה דורות: על אבי-האֵם, על האֵם ועל בְּנהּ. האִזכּוּר המרומז של בקיעת מי השפיר והלידה נושא בחוּבּוֹ מסר אופטימי לעתיד לבוא.


ואולם, לאמִתו של דבר, הצירוף "אֵם הדרך" מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד, ודווקא בתוך נבואת זעם אַפּוֹקליפטית של הנביא יחזקאל שלפיה חרב ה' תכרית את העָם ותִספֶּה רשע עם צדיק בטֶבח איום ונורא: "וְאַתָּה בֶן-אָדָם שִׂים-לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל [...] כִּי-עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם: קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל, בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל-שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק" (יחזקאל כא, כד – כז). נראה שאלתרמן השתמש במילים "על אֵם הדרך" גם כדי שלא להשכיח את הטֶבח והשואה שהוציאו את הספינה ואת יושביה אל המסע בים, בדרך לארצם הישנה-חדשה.


העץ הסטטי, שעמד נטוּע בארצות הגולה, נכרת, ועתה הוא הופך לחפץ דינמי – לתורֶן בספינת מעפּילים. בשיר הפתיחה של כוכבים בחוץ עימת אלתרמן את "עָנָן בְּשָׁמָיו" (את היסוד הנודד בשמַים) עם "אִילָן בִּגְשָׁמָיו" (את היסוד הסטטי, הנטוע בקרקע). גם בשיר שלפנינו עובר העץ מטמורפוזה, ומשַׁנה את טִבעו ואת ייעודו. העץ הסטטי, הנטוע בקרקע, הופך לחפץ דינמי המוביל את היהודי דרך הים הסוער מן ארץ הולדתו של היהודי בגלות אל ארץ מולדתו ההיסטורית – מגולה לגאולה.


העץ בשיר זה היה נטוע באדמת הגולה, בדומה ליהודי שניסה להתערוֹת בארצות מושבו, אך נשא תמיד את עיניו מזרחה ("לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה"). אל העץ הזה נעקד האב, ואילוּ ילדוֹ הפך אותו לתורן הספינה העושה דרכה מזרחה, לעיר ציוֹן וירושלים. המילים "וְלֹא יִפֹּל אַפַּיִם" מבוססות כמדומה על הפסוק "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז). העָם לא ייכּחד, אומר השיר, אף-על-פי שרבים ביקשו ועדיין מבקשים להכחידו. צאצאיו של אותו יהודי שנעקד והומת בידי בני בליעל יהלכו בארץ, והגזע לא ייכּרת.


שיר זה של אלתרמן – "על אֵם הדרך" – מבוסס על מעשייה חסידית על הבעל-שם-טוב, שהלך לחפש את שותפו לעולם הבא. הראו לו יהודי בעל גוף, חוטב עצים פשוט, שגר בבקתה עלובה. היהודי הוליך את הבעש"ט ליער, הראה לו את העץ שאליו עקדו הקוזקים את אביו ושְֹרָפוהו חיים. אבי היה דק ורך כקנה, אמר חוטב העצים, אך אם ינסו לשְֹרוף אותי, יצית גופי להבה כה גדולה שתשרוף את היער כולו. לפנינו כאמור תבנית מעגלית וגורל מעגלי של "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" בסגנון הטרנספיגורציות האופייניות לשירי panta rhei: העץ הופך למקל נדודים ולתורֶן של ספינה, ואחר-כך ישוב וילבלב על אדמת המולדת.


במקביל נרמז שגם השפה העברית ותרבותה עברו סדרה של מטמורפוזות: תחילה הייתה השפה העברית "חנוטה" בתוך סידור התפילה של הסב, אחר-כך התעוררה ופרחה בדור התחייה (אך ביאליק קונן בה על כריתת העץ בשירו "צנח לו זלזל" הנרמז כאן במילים "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד,/ אֵין צִיץ וְאֵין תַּפּוּחַ [...] עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד, / אֵין פֶּרַח וְאֵין פֶּרִי").8 בימי שואה היה חשש שהלשון תיכּרת מפי דובריה – היא ויהודי הגולה המתפללים בעברית; היא ובני "היישוב" שכבר התחילו להשתמש בה כבשפה חיה. ואולם, העברית, כמו האוּדים המוּצָלים מאש המגיעים על סיפון הספינה, חוזרת ומלבלבת ומקבלת בארץ-ישראל פָּנים חדשות (בצד פסוקים מהתנ"ך ומספרות חז"ל השתמש אלתרמן בשיר זה במילים שזה אך נולדו בשפה העברית, כגון בצירוף-המילים החדש "אֵי-פעם", שאותו חידש שלונסקי, בן דורו ושותפו לדרך).


בשיר מהבהֲבות תמונות מפָּרָשות מקראיות רבות: נרמז כאן סיפור קין והבל מתיאורו של ההבל המיתמר והשוט החד מחרב ('קין' פירושו להב החרב). פרשת קין והבל נקשרת לרצח הָעָם שהתחולל באירופה ולתיאור המִנחה – הקרבן – שהקריב האב. עולה כאן פרשת העקדה: "אֶל זֶה הָעֵץ אָבִיךָ, בֵּן, / נִקְשַׁר, עָקוּד בְּחֶבֶל". בניגוד למסופר בספר בראשית, שבּוֹ עמד האב לעקוד את בנו, כאן האב נעקד והעקדה הושלמה. שום איל לא נאחז בסבך להצילו. עולה כאן גם סיפור הסנה הבוער שלא אוּכַּל, סיפור יציאת מצרים ("בּוֹקַעַת מַיִם") ומתן תורה ("קִנֵּן / וּבַד הוּא לֹא הֵנִיעַ"). ההיסטוריה חוזרת ונשנית, נאמר כאן בין שיטי הטקסט: העָם מגיע שוב לארצו, ועובר שוב את תקופת יציאת מצרים וההתנחלות בארץ האבות.


הרמיזות לסיפור יציאת מצריִם ובקיעת הים מזכירות לקורא שגם מטה אהרן הפך לענף מלבלב ועליו פרחים ושקדים, וכי גם חרטומי מצרים נהגו להשליך את מטותיהם בלהטיהם ולהפוך אותם לתנינים, ואילו מטה אהרן נעשה לנחָש שבּלע את מטות החרטוּמים (שמות ז, י-יב). סיפורי בני ישראל במצריִם עשירים בסיפורי טרנספיגורציות, כגון הפיכת מי היאור לדם, או הפיכת מטה החרטומים לתנין והפיכת מטה אהרן לענף פורח. לפנינו סיפורים של מאגיה, שהשתלבו בשירו של אלתרמן שהוא שיר של panta rhei: העץ בשיר הופך למוֹט (לתורן של אנייה, למקל הנדודים של היהודי, למקל חובלים של "היהודי החדש" שלא ייתן לאויביו לכַלות בו את זעמם, כמו שותפו של הבעש"ט בעולם הבא). בארץ יינָטע עץ חֵלף העץ שנכרת, וענפיו ישאו פרי. מעכשיו לא יהיה העץ "עמוד תלייה" כמו זה שאליו נעקד הסב היהודי, כי אם "עמוד תפילה" ושער של תהילה. לכאן שייך גם האוקסימורון שבפתח השיר: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, / עָמַד נוֹפֵל-אַפַּיִם", המסמיך זה לזה את העמידה ואת הנפילה אפיים ארצה.


ואין זה הפרדוקס היחיד: לפנינו "שיר-ערשֹ" שאינו יכול להרגיע ולנסוך תרדמה על שומעו (וראו גם בפרק על שיר הערש האלתרמני "לילה, לילה"). לפנינו "שיר ערש" הקורא לפעולה, לעשייה, ולא לשֵינה ולתרדמה. בניגוד לסיפור יונה, שנרדם ביַרְכְּתֵי הספינה, כאן לפנינו ילד שאִמו מהסה אותו ואינה מניחה לו לִבכות כי אין זה זמן לדיבורים ולבכי. החרוז המבריח את השיר הוא החרוז של צורת המילה הזוגית (שנַיִם, ירושלָיִם, מַיִם, אפַּיִם). בתוך כך בולט היעדרה של המילה "שמַים", שעשויה הייתה להשתלב היטב בסכֵמת החריזה הזאת. ואולם, אין כאן שמַים ואין כאן קריאה לעזרת אלוהים שבשמים.9


מבלי שהדברים ייאמרו גְלויות ומפורשות, יש כאן קריאה חילונית לעשייה – לעבודה ולמלאכה – לבניין בית שלישי. בכיוֹ של הסב ליד העץ, בעודו מתפלל ופניו לירושלים, מזכיר את פתיחתו של המזמור הידוע: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". (תהלים קלז, א-ו). אלפּיים שנה תלו יהודים את כינורותיהם על עצי הערָבה הבוכייה, ובכו בזָכרם את ציוֹן. צאצאם, שאביו נעקד והומת בידי משנאיו ומבקשי נפשו, שׂוּמה עליו לנתק את מעגל הקסמים הנורא של הגורל היהודי בארצות גולה: עליו לעלות לארצו ולהכות בה שורש.

הערות:

  1. הפזמון "עולם הפוך" נכתב לתאטרון "המטאטא" (תכנית נ"ח שהועלתה ביום 5.8.1941); ראו: פזמונים ושירי זמר, א, תל-אביב תשל"ז – תשל"ט, עמ' 230 – 231. "עולם והיפוכו" הוא שמהּ של רשימה שכּתב אלתרמן בעלומיו (טורים, י' בניסן תרצ"ט [30.3.1939]; וראו ספרו במעגל, מאמרים ורשימות תרצ"ב – תשכ"ח, תל-אביב 1975, עמ' 32 – 38).

  2. דבר מיום 4.4.1947, י"ד ניסן תש"ז, עמ' 2, חמישה ימים לאחר שהשתלטו הבריטים על אוניית המעפילים "מולדת". הדברים בפרק זה מבוססים על הפרק "השואה והתקומה" בספרי רוצי, נוצה, תל-אביב 2013, עמ' 217 – 250. לאחר שנעמי שמר הלחינה את השיר הזה בשנת 1972, הוא בוצע ע"י להקת חיל הים והסולנית חיה ארד. אלתרמן כתב אמנם שני שירים בלבד ללהקת גיסות השריון, שבה שירתה בתו (שירו "אליפלט" ושירו "פרד לתפארת" שבוצע אחרי שחרורה של תרצה אתר מהלהקה), אך הלהקות הצבאיות לא פעם החיו שיר שלו שלא נכתב מלכתחילה כשיר זֶמר.

  3. שיר הָעָם לגרסאותיו וגלגוליו בשירה הכמו-עממית, פרי עטם של משוררי יידיש ומשוררים עבריים, נדון במאמרו "לדרכו של שיר עַם ושלוחותיו" (כוּנַס בספרו בצאתך ובאוהליך, רמת-גן 1966), וראו מאמרה של נורית גוברין, "'על אֵם הדרך' – שיר-הָעָם במִשנתו של דב סדן", מאזנים, כרך ע"ב, גיל' 8 (סיון תשנ"ח, מאי 1998), עמ' 4 – 6. נדפס גם בספרה של גוברין קריאת הדורות, כרך ב (תשס"ב 2002), עמ' 363 – 368.

  4. "אליקום צונזר", מאת איציק מאַנגר, בתוך ספרו של מאַנגר דמויות קרובות, תרגם מיידיש אברהם שלונסקי, אחרית דבר דב סדן, מרחביה 1941.

  5. בשיר-הערשֹ שלו "לילה, לילה" תיאר אלתרמן – כבבלדות הסקוטיות שאותן תרגם לעברית – שלושה פרשים חמושים הדוהרים לעבר ביתה של האישה האהובה. ואולם רע ומר היה גורלם, כבבלדה "האם השלישית", הכלולה בקובץ כוכבים בחוץ: "לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף, / לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב, / לַיְלָה, לַיְלָה, וְזֶה שֶׁנּוֹתַר, / נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר". המוטיבים בשירי-הערשֹ של אלתרמן, כבשירי-ערשֹ לא מעטים בעברית ובלע"ז, עשויים להדיד שֵינה מעיני הטף. וראו מאמרו של עוזי שביט "גלגוליו של שיר-ערש: על שיר-הערש הראשון של שאול טשרניחובסקי", מאזנים, כרך מ"א (תשל"ה), עמ' 214 – 221.

  6. אמנם בתנ"ך כתוב: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם"; ואולם, בתרגום השיר "ווין מאמע ווין" ("בְּכִי, אִמָּא, בְּכִי"), המתאר את ביקורו של ר' חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, בקבר רחל, כתב המתרגם: "אני בבואי מפדן, על אם הדרך בואכה בית לחם, שוכן מקום קדוש, יְקר ערך, אוהל קטן ששופכים בו דמעות בשעת צער ובעת מחוֹל סמוך ונראה לירושלים עיר הקודש". ייתכן שרבים מתארים את מקום קבורתה של רחל במילים "על אם הדרך בואכה בית לחם" על שום הקשר האסוציאטיבי בין האֵם לבין אֵם הדרך.

  7. אפשר שהאם מהסה את בנה לבל יבכה למִשמע הסיפור הנורא שהיא מגוללת לפניו; אפשר שהיא מהסה אותו לבל יפסיק את הסיפור שהיא משמיעה באוזניו, כי "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק". ייתכן שהצפיפוּת בספינת המעפּילים היא הגורמת לאם להסות את בנה, וייתכן שהאם משתיקה את בנה כי הוא אינו רוצה לשמוע את הסיפור ולהעמיס על כתפיו את עקת הגלות, כי ברצונו לפתוח דף חדש בארץ חדשה.

  8. בברכת המזון המודרנית של ביאליק אין מברכים את בורא עולם על הלחם והחלב, כי אם את "העבודה והמלאכה". לשון אחר, שיר הילדים, התמים והחתרני כאחד, רומז שאין לצַפות לחסדי ההשגחה העליונה. רק מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת, ולא מי שיושב בטל ממלאכה ומחכה לעזרת שמַים. בעומק הדברים טמון גם מסר ציוֹני: רק מי שטורח – נוטע במו ידיו וזורע במו ידיו – ראוי לאסוף ולקצור את פרי עמלו וליהָנות ממנו.

  9. על גזֵרת כָּרת בשירו של ביאליק, ראו בפרק "באין ציצים ופרחים: עיון בשיר הלירי הקצר 'צנח לו זלזל'", בספרי הניגון שבלבבו: השיר הלירי הקצר של ח"נ ביאליק, תל-אביב 2011, עמ' 263 – 274.



פוסטים קשורים

הצג הכול