על השמות החידתיים של דן פגיס

לציוּן 40 שנה לפטירת המשורר

דן פגיס נולד במחוז בּוּקוֹבינה שברומניה ב-16 באוקטובר 1930. שם הולדתו היה שם טוֹפּוֹנומי (על-שם מקום), לוקל-פטריוטי – "סֶוֶורין" – כשם טירת-מבצר מימי הביניים הניצבת בעיר דרובטה-טורנו-סֶֶֶוֶורין בדרום מערב רומניה, על גדות הדנובה (בשירים על ילדוּתו נזכר מבצר). הוריו באו ממשפחות מבוססות, וכשנולד בנם הם האמינו שחייהם יתנהלו ב"מולדתם" על מי מנוחות, בעושר ובאושר. הם לא העלו בדעתם שמר-הגורל אורב להם מאחורי הדלת.

למן 1934 הייתה דרכם רצופה שרשרת של אסונות קשים: אִמו מתה בגיל 34 בעקבות ניתוח כושל, ואביו, אחיין של מאיר דיזנגוף, החליט לעלות ארצה ולקחת אִתו את בנו היתום מֵאם. ואולם הורי האם לא הסכימו שנכדם יילקח אל יעד בלתי-נודע, והשאירוהו לרוע מזלו תחת עינם הפקוחה בבית המשפחה בבוקובינה, עד שיתבסס האב במולדת החדשה. הם לא שיערו שבעמדתם העקשנית והנוקשה כלפי בקשתו של חתנם שהתאלמן מבִּתם, הם חורצים לרעה את גורלו של נכדם.

ב-11 באוקטובר 1941, כשנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוכנס הנער סוורין בן ה-11 ביחד עם סבו וסבתו, אל קרון רכבת שהובילם אל מחנה ריכוז, שם עברו עליו שש-שבע שנות נעוּרים בתנאים אל-אנושיים. על אֵימי השואה ומוראותיה ועל הישרדותו הוא לא סיפר דבר, אף לא לבני משפחתו הקרובים, ורק בשיריו מהבהֲבים פה ושם קטעי מחשבות על הסיבות והנסיבות שהותירוהו בחיים. רק בשנת 1947, כשהיה סוורין עלם כבן 17, אחרי שנות סיוט שאת פרטיהן הסתיר בקרבו (ועליהם לא סיפר לאיש, אפילו לא לאשתו), הוא הגיע ארצה ב"עליית הנוער", וגדל ב"חברת הנוער" של קיבוץ מרחביה. המשורר טוביה ריבנר, תלמידהּ האהוב של לאה גולדברג, סייע לו בתהליך הקליטה בארץ וקירבו לעולם הספרות.

שם הילדוּת הגלותי שאותו גנז המשורר הצעיר מעין רואים אינו רק שם מקום. למעשה הוא קונטרנים (contranym) המשַׁדר מסר כפול – דבר והיפוכו. 'סֶוֶורין" מלשון 'severe' = פירושו 'רציני', 'נוקשה' ו'מאופק', אך גם 'קשה' ו'סוער' כבצירוף 'severe weather'. הניגודים העזים הללו שכנו בקרבו כל חייו. השם הפרטי אינו החידה היחידה שכָּרך פגיס סביב עֲברו. כמי שאהב חידות, ואף כתב ספר מחקר על ז'אנר החידה בשירת ספרד ("על סוד חתום", הוצאת מאגנס, ירושלים 1986), הוא כינה את עצמו באחד משיריו בשם המוזר "זָריאל", שהאיץ בסופר עמוס עוז להתחקות אחר משמעיו של השם הזר והחד-פעמי הזה, המפיץ סביבו תחושה של בידוד וניכּוּר.

ניתן אמנם לראות בשם זה אָנַגרם של Israel – כהיגוי שם המדינה בשפות זרוֹת, עובדה המצביעה על תחושת אי-השייכות והניכּוּר שחש העלם הצעיר בהגיעו ארצה. הוא התבייש מן הסתם במחיצת חבריו ה"צברים", שוללי הגלות, בשמו הפרטי הזר ובחר בשם הילידי והרענן "דן", שבאמצעותו ביקש אולי למחות את חוויות ילדותו ולפתוח פרק חדש של יהודי חדש, זקוף קומה וגֵו (להזכירנו, אחד מצאצאיו של דן, בן יעקב, היה שמשון הגיבור). למעשה, השם "דן" מכיל בתוכו את הניגודים הטמונים בשם "סוורין", כי השורש דו"ן קשור גם בריב סוער (מדון), אך גם בדיון מתון הנעשה בכובד ראש. בבגרותו הסתיר פגיס את שמו הנָכרי, וכתב שירי חידה קצרים שהמכוסה רב בהם על הנגלה. לנוכח המינימליזם של שיריו המשתמשים במספר מילים זעום ומשאירים את מלאכת ההשלמה לקוראים, נהג תלמידי, המשורר רוני סומק, לכנותו בשם "דן חסכן".

ואולם, לא זו בלבד שדן פגיס הצהיר באמצעות השם "זָריאל" על זהותו המעורפלת ועל זרותו בארץ, כפי ששיער עמוס עוז. לדעתי הוא הקים באמצעות שֵׁם זה גם "יד ושֵׁם" לאִמוֹ המנוחה – יולי אאוסלנדר (Ausländer) – שנשאה שם שמשמעו "תושב זָר". השם "אאוסלנדר", כדוגמת השם "פרנקל" שרווח בקהילות אשכנז, השתרש במאגר השמות היהודיים של מרחב התרבות הגרמני עקב חיי נדודים והגירתם של יהודים ספרדים לצפון אירופה ולמרכזה (במחוז בוקובינה, שפרחה תחת בית הבּסבורג, הייתה הגרמנית השפה הרשמית).

ובמאמר מוסגר: בין המשוררות היהודיות במאה ה-20 בולט שמה של רוז אאוסלנדר, שנולדה גם היא בבוקובינה. לימים היגרה רוז לאמריקה ושמה הלך לפניה, אך לעת זִקנה היא עזבה את ניו-יורק וסיימה את חייה בגרמניה, שבָּהּ הרגישה לדבריה "בבית". רוז אאוסלנדר, ששם משפחתה העיד על זרוּתה, חיברה יותר מ-3000 שירים, שברבים מהם משולבת למרבה האירוניה המרה המילה הטעונה  Heimat= Homeland ("ארץ מולדת", או "מכוֹרה"), העומדת כמובן בניגוד אוקסימורוני לשמהּ. ייתכן שרוז אאוסלנדר, שהייתה משוררת מפורסמת בדורהּ, השתייכה למשפחת האֵם, ואפשר שפגיס חלם להיות משורר כדי להמשיך את הכשרונות המשפחתיים.

כך או אחרת, פגיס שיווה לַשם "זָריאל" שבחר לעצמו תבנית של שם מלאך המרחף ממקום למקום במרום, כבספרות הסוד והמסתורין הקדומה, שהייתה תחום מחקרו האקדמי. המשורר, שאִמו יולי אוסלנדר נפטרה בעודו ילד קטן כבן ארבע, כתב לה בבגרותו שיר מעודן ומכמיר-לב בשם "Ein Leben" ("חיים"), הקשור אסוציאטיבית בסיפור מקראי המעורר תחושה קשה למראה אֵם מרוּם היחשֹ העומדת בחלון ומסתכלת החוצה בציפייה לבשורה משמחת.

תמונה כזו מעלה את תמונת אם סיסרא, אישה בוטחת במעמדה הרם שכּלל לא ידעה שהאסון אורב לפתחה. דמות זו קשורה בדרכי-עקיפין בדמותה של יעל, אותה גיבורה מקראית שהסתפחה לעם ישראל מבחוץ, משבט הקיני, צאצאי קין, ונשאה שם דומה לשם האֵם "יולי"). המילים "מִסְתַּכֶּלֶת הַחוּצָה./ מִבַּחוּץ מִסְתַּכֵּל בָּהּ עָנָן [...] מִבִּפְנִים/ מִסְתַּכֵּל בָּהּ אֲנִי", עורכות קישור מרומז של האם לדמות זרה העומדת בחלון ומסתכלת החוצה, ונקשרות בשם המשפחה Ausländer שפירושו 'תושב זר':

בְּחֹדֶשׁ מוֹתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן, / אִשָּׁה צְעִירָה בְּסִלְסוּל תְּמִידִי, אֶלֶגַנְטִי./ בַּתַּצְלוּם הַחוּם/ מְהַרְהֶרֶת, מִסְתַּכֶּלֶת הַחוּצָה.// מִבַּחוּץ מִסְתַּכֵּל בָּהּ עָנָן שֶׁל אַחַר־צָהֳרַיִם/ מִשְּׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, מְטֻשְׁטָשׁ, לֹא בַּפוֹקוּס,/ אֲבָל נֶאֱמָן לָהּ תָּמִיד. מִבִּפְנִים/ מִסְתַּכֵּל בָּהּ אֲנִי, בֶּן אַרְבַּע כִּמְעַט,// עוֹצֵר אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלִּי,/ יוֹצֵא בְּשֶׁקֶט מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם וּמַזְקִין,/ מַזְקִין בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט,/ שֶׁלֹּא לְהַבְהִיל אוֹתָהּ.

מילים כמו 'ענן' ו'כדור' המרמזות על סכנת ירי (הענן ממטיר, או יורֶה, את מִמטרי גשם ה"יורֶה" שלו; המילה "כדור" נקשרת גם היא ביֶרי) מלמדות שהתמונה עדיין "לֹא בַּפוֹקוּס", ואיש מהנוכחים אינו יודע כמה קרוב הוא האסון – הפרטי והקולקטיבי. ייתכן שניתן לזהות דמיון אסוציאטיבי כלשהו בין פעולת הצַלם המכַוון מצלמה לבין פעולת הצַלף שגם הוא מכַוון את כליו אל המטרה. האֵם העומדת כתמונה במסגרת החלון אינה יודעת שהחץ או הכדור הממית יגיע אליה ברגע שהצלם או הצלף ישיג את הפוקוס הדרוש. הילד בן הארבע יוצא מן התצלום כי אינו רוצה להפחיד את האֵם שעדיין אינה יודעת שגורלה נחרץ, שבקרוב יהרגוה באזמלי הניתוח. העב המעיב מנגד מרמז על כך. האם "העב הנאמן" שיורה באישה האריסטוקרטית כמוהו כ"עבד נאמן" אך בוגדני, בדומה להית'קליף ב"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, המגיע אל הטירה שאליה הובא בילדותו ואחר-כך הודר ממנה, כדי לקחת את נקמתו מן האצולה "הישָׁנה" שאיבדה בינתיים את מעמדה?

ה'סִלְסוּל הַתְּמִידִי' שעיטר את ראשה של האֵם בתמונתה האחרונה לא ימלא את ההבטחה הגלומה במילה 'פֶּרמַנֶנט', שמה הלועזי של תסרוקת זו, שהייתה פופולרית במחצית הראשונה של המאה העשרים, ולא ישרוד לנצח. אולם בתמונה הוא יונצח ויישאר ללא פגע, כביום הצילום. צבעה החום של התמונה מעיד שלפנינו תמונה ישָׁנה, אך האִם שבתמונה תישאר צעירה לעד, ואף פעם לא תגיע לגיל זִקנה. היא אף לא תדע מה יעלה בגורלו של בנהּ אחרי פטירתה. הבן, הילד ששרד והתבגר, "יוֹצֵא בְּשֶׁקֶט מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם וּמַזְקִין,/ מַזְקִין בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט", מנסה לחמוק מן המוות ולהניח לאִמו לרווֹת קצת מנוחה ונחת בימיה האחרונים עלי אדמות. יציאתו של הבן מן הצילום מאפשרת לו "לתפוס מרחק", להתבונן בתמונת אִמו מבחוץ ולחיות את חייו. רק כך הוא יכול לכַוון אליה את הפוקוס, לבודד אותה מן הרקע ולקַבּע את דמותה בזיכרון.

מוטיב היציאה מן המסגרת ומן הראי מצוי גם בשירו של פגיס "איפֹה", שבּוֹ הוא משחק עם עצמו ב"מחבואים" – ספק במשחק ילדותי ספק במסע פסיכולוגי ופילוסופי לחישוף זהותו: "הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה./ בָּאָרוֹן אֵינֶנִּי./ וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן,/ גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן./ הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי./ לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר./ בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי/ אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי". "המילה הנני" שבסוף השיר אינה מציינת נוכחות אלא נכונות. המשתמש בה מצהיר: "הנני מוכן ומזומן", כבמענהו של אברהם (בראשית כב, יא) וכבמענהו של משה מול הסנה הבוער (שמות ג, ד). חיפוש הזהות היה אפוא בעבור דן פגיס מסע בלתי-פוסק בעל חשיבות עקרונית וקרדינלית שלא הִרפה ממנו כל חייו.