top of page

על הקִּדמה המופלאה של האדם הקדמון החדש

עודכן: 20 במרץ 2023

על טורו הרביעי של אלתרמן – "אמונות תפלות"

פורסם: חדשות בן-עזר , גליון 1825 , 27/2/2023

פורסם: אתר נתן אלתרמן , 26/2/2023



טורו הרביעי של אלתרמן "אמונות תפלות" התפרסם בעיתון "דבר" מיום כ"א באדר א' תש"ג (26.2.1943) במיקום הקבוע של "הטור השביעי". שיר אירוני זה הוא בעצם המחשה של רעיון שהעלה אלתרמן ארבע שנים קודם לכתיבת טור זה בחלק השלישי ("בני אדם חדשים") של מאמרו "עולם והיפוכו" (1939).1 במאמר זה, שחוּבּר בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, הסביר אלתרמן שהמשטרים הטוטליטריים יוצרים "יצור אנושי" חדש שעבר תהליך דיהומניזציה שעדיין לא היה כמותו בהיסטוריה של המין האנושי. וכך כתב אלתרמן על היווצרותו של היצור חסר הערכים ההומניים שעומד להצטרף למשפחת האדם:


משטרי המדינות הטוטליטריות כופים את האוכלוסים לא רק להיות טובים מן האדם, או רעים ממנו: הם כופים אותם להיות שונים ממנו בתורת יצורים. הם מגלגלים את מחשבתם בערוצים אחרים, משנים את מערכת עצביהם, את דרכי הרפלכּסים, את הראייה וחוש השמע וההבנה. מיליונים של המוני-גולם הודהמו לראשונה במהלומות-בזק של איומים, של עונשין, של נחשולי כזב ואכזריות, ועכשיו לָשׁים בהם כדי לברוא אותם מחדש. "בני-אדם חדשים" – זוהי אחת הסיסמאות של המשטרים הללו, ואולי האיומה שבכולן. יום אחד, אחרי שתפוג תדהמת הפחד, אחרי תהליך הלישה והיצירה, עלולים לקום על פני כדור הארץ מיליונים על מיליונים של יצורים בצלמם ובדמותם של יוצריהם. הם יהיו בלתי אנושיים במשמעותו המבהילה ביותר של התואר הזה. במשמעותו המהותית.


אלתרמן הביע את חששו שאם תימשך המלחמה "צפויה לאנושות [...] מלחמה אחרת. אחד מקרבותיו העצומים והקדמונים של הטבע. מלחמה בין שתי משפחות של בעלי חיים על שליטה על הכדור. משמע, אלתרמן האמין שמול פני העולם הולך וקם מול עיניו אויב בן גזע שאינו שייך לאנושות. גזע חדש זה אינו דומה למין האנושי. בשחר ההיסטוריה היו כידוע גזעים של בני-אדם שנכחדו מתחת לשמים, ואלתרמן הביע את חששו שגם ההומו סאפיאנס עלול לאבד את מקומו ואת ההגמוניה שלו "על הכדור" לטובת יצורים בלתי אנושיים שנוצרו ב"בית היוצר" של המשטרים הטוטליטריים. אלה מחזירים לעולם מנהגים קמאיים, פריהיסטוריים, ומשוכנעים שהם מייצגיה האולטימטיביים של הקִדמה (בעוד שכל שאר בני-האדם הם בעיניהם יצורים פרימיטיביים האוחזים בדעות קדומות ובאמונות שווא). ממאמרו של אלתרמן הצעיר ניכּר שהוא הִטה אוזן לדבריהם של אנשי רוח ופילוסופים כדוגמת אוסוולד שפנגלר, אורטגה אי גאסֶט ויוהן הויזינגה.


ברי, בשירו הסרקסטי "אמונות תפלות" העמיד המשורר פנים כאילו הוא מזדהה עם עמדת ה"סִטרא אחרא", ודיבר כביכול מפיהם של "בני האדם החדשים" – מין גלמים מודרניים חסרי ערכים אנושיים כלשהם, המתבוננים באנשי "העולם הישן", המאמינים בערכים "מיושנים" כמו "מצפון", "צדק", "חמלה", כבטיפוסים פרימיטיביים קמאיים המאמינים באמונות תפלות שאבד עליהן כלח.


האירוניה גלויה לעין: בעוד שהאנושות ראתה בנאצים עובדי אלילים – מין גלגול נאו-פגני של אנשי השבט הקדומים, שלא ידעו סוּבּלימציה מהי, הנאצים ראו את עצמם כבני הגזע העליון. הנאצים, הם התבוננו בבני האדם של "העולם הישן" מלמעלה למטה – כביצורים שאינם מתאימים לעולם המודרני. על בסיס הפער הבלתי ניתן לגישור בין "שתי המשפחות של בעלי החיים" הנלחמות על השליטה בכדור הארץ, חיבר אלתרמן הצעיר את שירו "אמונות תפלות":2



אמונות תפלות


הָיָה זֶה בַּתְּקוּפוֹת הָהֵן הָאֲפֵלוֹת

בְּטֶרֶם הַמַּדָּע קָנָה לוֹ קֶבַע.

אָדָם הִשְׁתַּחֲוָה לֶאֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת,

לִשְׁלַל כֹּחוֹת בְּדוּיִים

אֲשֶׁר מֵעַל לַטֶּבַע.


כֹּחוֹת שֶׁל קָמֵעוֹת, כֹּחוֹת שֶׁל טַבָּעוֹת,

כֹּחָם שֶׁל מְכַשְּׁפִים צוֹפְנֵי-פָּטֶנְטִים.

כֹּחָם שֶׁל לְחָשִׁים, כֹּחָן שֶׁל הַשְׁבָּעוֹת,

כֹּחָן שֶׁל מֶחָאוֹת בַּפַּרְלָמֶנְטִים.


הַבַּעֲרוּת פָּרְחָה. וְאִם נִרְצֶה פָּשׁוּט

לַחְזֹור עַל מֻנָּחֶיהָ, לְשׁוֹנֵנוּ תֵּלֶא.

"לֵב הָעוֹלָם", אָמְרוּ, "מַצְפּוּן הָאֱנוֹשׁוּת",

וְעוֹד מִין מֻשָּׂגִים בַּרְבָּרִיִּים כָּאֵלֶּה.


קוֹפֶּרְנִיקוּס עֲדַיִן לַהֲרוֹס לֹא קָם

אֶת הַתְּפִיסָה הַזֹּאת הַנִּבְעָרָה מִדַּעַת.

וְהָאָדָם בַּצַּר צָעַק אֶל הָעוֹלָם

כְּאִלּוּ לָעוֹלָם יֵשׁ אֹזֶן שֶׁשׁוֹמַעַת.


כִּי מִסְתֹּרִין שָׁלְטוּ בַּכֹּל. וּמִי יִמְנֶה

מִסְפַּר פַּחְדֵי-הַַשָּׁוְא שֶׁצָּצוּ מִכָּל סֶדֶק

כָּךְ הַחוֹטֵא פָּחַד עוֹד פַּחַד מְשֻׁנֶּה

מִפְּנֵי הַתּוֹפָעָה אֲשֶׁר קוֹרְאִים לָהּ צֶדֶק.


הַכּוֹכָבִים נִבְּאוּ כִּי דָּם טָהוֹר הוּא גַּל

אֲשֶׁר יַרְעִיד אֲפִלּוּ אֲפִיפְיוֹר בְּרוֹמִי.

מִכָּאן רוֹאִים, אַחַי, עַד מַה תָּמִים וָדַל

הָיָה עוֹד הַמַּדָּע הָאַסְטְרוֹנוֹמִי.


אֲבָל כַּיּוֹם אָדָם בְּאוֹר גָּדוֹל הוֹלֵךְ

וּמֻשָּׂגֵי קְדוּמִים נִמְחוּ כָּלִיל מִמֶּנּוּ.

תֹּאמַר "לֵב הָעוֹלָם"? גַּם יֶלֶד יְחַיֵּךְ,

כִּי הַיְּלָדִים יוֹדְעִים כִּי אֵין כָּזֶה. אֵינֶנּוּ.


לָכֵן יֻגַּד עָלֵינוּ כָּךְ: אַשְׁרֵי דּוֹרָם,

דּוֹר שֶׁקָּרָא לָאֹפֶל – בְּרַח! – וַיְּגַלְגְּלֵהוּ

כַּיּוֹם קְטַנֵּי-קְטַנִּים יוֹדְעִים עַל הָעוֹלָם

יוֹתֵר מִשֶּׁיָּדַע אֲפִילוּ גָּלִילֵאוּס.



זהו השיר בנוסחו המקורי שאותו קראו קוראי "דבר" לפני שמונים שנה. בעת כינוסה של מהדורת "הטור השביעי" (1948) נערכו בטקסט המקורי שינויים לא מעטים. ניכּר שאלתרמן חשש פן לא יבינו כל הקוראים את האירוניה המשולבת בדבריו, ועל-כן שִׁכתב את השיר, וחתם אותו באמירה קצרה, המבהירה היטב, באופן ישיר וענייני, לאיזה מחנה שייך המחבר: "בַּיּוֹם בּוֹ יֵעָלְמוּ כָּל אֱמוּנוֹת הַהֶבֶל / מַה יִּשָּׁאֵר? לָקוּם / וּלְהִתָּלוֹת עַל חֶבֶל".3


אלתרמן ידע שהמשטרים הטוטליטריים מעצבים בכפייה את השקפתם של רבים מנתיניהם ומבַצעים בהם פעולות של אינדוקטרינציה ו"שטיפת מוח" שאין להן הופכין. התעמולה הדוגמטית המתמדת שהשמיעו משטרים אלה באוזני ההמונים שהיו נתונים למרותם הכניסה רבים למצבים היפנוטיים שספק אם הותירה בידם את היכולת להפעיל שיקול דעת אישי.


בשיר "אמונות תפלות" מנה אלתרמן כמה ערכים"ישָׁנים" שאִפשרו לאדם לשמור על צֶלם אנוש, ושעליהם משקיפים "בני האדם החדשים" בלגלוג סלחני, כגון האמונה שלאדם הסובל יש למי לִפנות ושלאדם הנרדף יש דרך מילוט. פעם, טוען השיר בציניוּת, נהג האדם בעת מצוקה לצעוק "אֶל הָעוֹלָם / כְּאִלּוּ לָעוֹלָם יֵשׁ אֹזֶן שֶׁשׁוֹמַעַת". בדברים אלה, שנמחקו מן הנוסח המובא בספר "הטור השביעי", נכללה הטחה מרומזת כנגד ההשגחה העליונה וכנגד נציגיה עלי אדמות.


חז"ל שהאמינו בהשגחה העליונה הִתרו באדם: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א) על בסיס הפסוק "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה  ה' עָשָׂה גַם-שְׁנֵיהֶם" (משלי ב, יב). יל"ג הדֶאיסט, שלא האמין בהשגחה הפרטית, השמיע שוב ושוב את תלונתו על שאין בעולם אוזן שומעת ועל שאין עין רואה. את שירו "במצולות ים" סיים גדול משוררי ההשכלה באמרו: "עַיִן רֹאָה קֵץ כָּל בָּשָׂר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף / וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִּמְעָה אַף דָּלֶף". ב"בין שִׁני אריות" שאל: "אֹזֶן שׁוֹמָעַת! הֲשָׁמַעַתְּ תַּחֲנוּנִים אֵלֶּה?". ב"קוצו של יו"ד" קבע באירוניה ש"יֵשׁ אֹזֶן שׁוֹמַעַת וִישׁוּעָה קְרוֹבָה". ב"שני יוסף בן שמעון" שפך את תוכחתו על הרבנים, שהציגו את עצמם כנציגיו עלי אדמות של האֵל ששמים: "רַק לָכֶם אֵין לֵב, אֵין אֹזֶן שׁוֹמָעַת". ואלתרמן, בעקבות יל"ג, מראה שבעצם אין בעולם "אֹזֶן שׁוֹמָעַת". כך הוא מצדיק כביכול את לִגלוגם של הנאו-פגנים המודרניים על האנושות ה"ישָׁנה", המאמינה במשפט ובצדק.


דברי התוכחה של יל"ג כוּונו נגד הרבנים, רועי העֵדה, ואילו דבריו של אלתרמן כוּונו בעיקר נגד הכנסייה והעומד בראשה: "הַכּוֹכָבִים נִבְּאוּ כִּי דָּם טָהוֹר הוּא גַּל / אֲשֶׁר יַרְעִיד אֲפִלּוּ אֲפִיפְיוֹר בְּרוֹמִי". בנוסח שכונס בספר שונו שורות אלה, וניסוחן החדש: "הַכּוֹכָבִים נִבְּאוּ כִּי בְּעוֹלָם נִגְאָל / יוּנַח גַּם לַנִּרְדָּף". אלה הם דבריו של אלתרמן בגנות האפיפיור פיוס השנים-עשר שלא גינה בפומבי את ההשמדה, ובשתיקתו הֵקֵל על הנאצים לבצע את פשעיהם (חסידיו טוענים כי הוא העדיף לפעול למען היהודים בחשאי).


כשנות דור לאחר שירו "אמונות תפלות" כתב אלתרמן בספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" (1965): "הָאִישׁ הַנִּרְדָּף וָנָס / תַּכְלִיתוֹ לְזַנֵּק עַד מַחֲסֶה / וְלִבּוֹ הַצּוֹעֵק חָמָס / אֶת כָּל הַסָּפֵק מְהַסֶּה" (שם, עמ' 181). משמע, מצוקתם של יהודים בארצות מוצָאָם והזדקקותם של פליטים למצוא מחסה בעולם שאין בו "אוזן שומעת" די בהן כדי להסות את כל הרהורי הספק באשר לצדקת מפעל כדוגמת המפעל הציוֹני.


בשירו "אמונות תפלות" מ-1934 ביטא אלתרמן לראשונה את ה"אני מאמין" שלו שאחר-כך התבטא בשיריו, בטוריו ובמאמריו: במציאוּת טוטליטרית של "לית דין ולית דיין" חייב איש הרוח להשמיע את קולו ולחשוף את מַעֲוותיה של הרטוריקה האנטי-דמוקרטית, הקוראת ליום "לילה" וללילה "יום". אם אין הוא עושה כן, הוא מקֵל על העריצים לסמא את הציבור, לערוך דֶמוניזציה של "הזָר" ו"האחר" ולגרום לדיהומניזציה של המין האנושי כולו.


הערות:

  1. המאמר התפרסם ב"טורים", ביום י' בניסן תרצ"ט (30.9.1939). המאמר כלול בספר מאמריו של אלתרמן "במעגל", וכיום ניתן לקראו בערך "אלתרמן" בפרוייקט בן-יהודה.

  2. אלתרמן השתמש באירוניה במושג "אמונות תפלות" גם בספרו האחרון "המסכה האחרונה" (1968).

  3. ואכן, אנשי רוח יהודיים – ולטר בנימין, פרימו לוי ואחרים – נטלו את נפשם בכפם – בזמן השואה או בעקבותיה – לנוכח המצב האנושי (condition humaine), שנתגלה לעיניהם בשנות המלחמה. אחרי התאבדותו של פרימו לוי אמר עליו אלי ויזל כי פרימו מת באושוויץ אף שמותו הקליני אירע ארבעים שנה מאוחר יותר. ב"יד ושם" שמור דו"ח שנשלח לגסטפו על התאבדותם של יהודים בעקבות "ליל הבדולח".



Comments


bottom of page