top of page

על האריה המת

עודכן: 17 באוג׳ 2023

על המספד שכָּתב קנז על אלתרמן במאמר המערכת של עיתון "הארץ" מיום 29.3.1970

פורסם: הארץ, 25/7/2023

מבטאם הנאמן וברוך הכישרון של חוגי השלטון - תרבות וספרות - הארץ
.pdf
הורידו את PDF • 28KB



אלתרמן נשא בגאון, אך גם בענווה ובלי גינוני מלכות מיותרים, את כתר "גדול משורריה של תקופת 'היישוב' ושל מדינת ישראל". להערכתי הוא ממשיך לשאת בכתר "גדול משוררי המדינה" גם כיום, כשני דורות לאחר פטירתו בטרם-עת. מעמדו נשמר חרף ניסיונותיהם של משוררים אחדים, בני "דור המדינה", להסיר ממנו את הכתר ולשבת על כיסאו בסוף ימיו, מבלי שהיה בהם אפילו שמץ מן הכשרון הפנומנלי של "המלך המודח". הצלחתו יוצאת הדופן עוררה קנאת סופרים, הן בקרב חבריו לאסכולה, שלא זכו באהדת הציבור, הן בקרב צעירים ממנו שביקשו בכל מאודם להבקיע דרך אל תודעת הציבור. אלתרמן הבין זאת, וכתב על כך ביצירותיו המאוחרות בדרכי עקיפין נסתרות.


בכל הסוגים והסוגות שבהם שלח אלתרמן את ידו הוא הפגין כשרונות יוצאי-דופן, ואף-על-פי שהיה מוקף במשוררים עתירי זכויות והישגים (אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, רפאל אליעז, יוכבד בת-מרים, ועוד), הוא עלה על כל חבריו לאסכולה וזכה לאהדה מתמשכת של הציבור, עד שבסוף ימיו ניסו כאמור יריביו הצעירים להדיחו ממעמדו, ואף הצליחו להסיטוֹ לפרק זמן כלשהו מן המרכז. נתן זך לא היה הראשון שיצא נגד אלתרמן: רעהו והשושבין שלו, אברהם שלונסקי, כינהו מאחורי גבו בשם "בן גרוריון" (גרורו של בן-גוריון), וגם רטוש וחבריו יצאו נגדו במאמרים מעליבים מעל דפי ביטאונם "אלף".


דברים שהשמיע נתן זך בגנות משקליו של אלתרמן לפני שישים שנה ויותר היו אולי נועזים וחדשניים בזמנם, אולם יש חוקרי ספרות הממשיכים להסתמך עליהם כאילו היו "תורה מסינַי", וזאת לאחר שחוקרי פרוזודיה מובהקים (הפרופסורים עוזי שביט, ראובן צור, הרי גולומב ואחרים) חשפו לא פעם את אי-הדיוקים המניפולטיביים של זך. אמת, הפרוזודיה הרוּסוֹ-עברית של אלתרמן ושל חבריו לאסכולה התיישנה במרוצת הדורות, אך התיישנותו של סגנון אמנותי אינה סיבה לפיחות במעמדה של יצירה ובהערכת איכותה, שאם-לא-כן היו יצירות המופת של העבר נדונות לגניזה, ורק יצירות שנכתבו תמול-שלשום היו זוכות להערכה ולהוקרה.


מעטים הם אנשי-הרוח שניחנו בכושר שיפוט וביושר אינטלקטואלי כדוגמת אברהם תרשיש, ממייסדי הוצאת "הקיבוץ המאוחד", שכתב בשנת 1983 למנחם דורמן, רעהו של המשורר ונוצר מורשתו, דברים שבָּהם הביע מחד גיסא את התנגדותו הפוליטית לאלתרמן, ומאידך גיסא כתב עליו שבחים מופלגים: "את אלתרמן אני משייך לאותו סוג משוררים שהם בגדר הופעה חד פעמית, כביאליק, ר' יהודה הלוי ואולי עוד אחד או שניים. חבל רק שחבורת הסופרים של ימינו מנסה לטשטש את ייחודו" (מכתבו שמור בארכיון דורמן ב"יד טבנקין").


היום קשה להאמין, אך לדבריו – המנומקים לכאורה והדמגוגיים למעשה – של נתן זך, שהלהיבו את המשוררים הצעירים בני חבורת "לקראת", אף נתקבלו בתשואות על-ידי רבים מבני הדור הצעיר יותר, הייתה השפעה גורפת על דעת הקהל. הגיע הדבר לידי כך שעם מותו של אלתרמן בחורף 1970 לא שיקפו המאמרים ודברי ההספד שנכתבו עליו את מלוא גדולתו ואת תרומתו חסרות התקדים בכארבעים שנות יצירה. ביום 7.5.70 כתב המשורר זרובבל גלעד למנחם דורמן, מראשי הוצאת "הקיבוץ המאוחד", שהוא מקווה שעד ישיבת המערכת הוא יסיים את כתיבת מאמרו המובטח על אלתרמן. "כל האחרים שהבטיחו – הכזיבו...".


קשה להאמין: גדול המשוררים הלך לעולמו בגיל שישים, ועולם הספרות לא ביכה את לכתו כראוי (כפי שביכה את פטירתו בטרם-עת של ביאליק). אלתרמן, שליווה בשיריו את המאבק על עצמאות ישראל ואת יציאתם של הפליטים המוצלים מאש המלחמה והשואה, אף ליווה בשיריו את שנות התקומה – את מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה, על קשייהן והישגיהן, שכּתב מאות פזמונים וטורים שהצחיקו את הציבור הרחב או הדמיעו את עיניו, לא זכה ב-1970 לכבוד הראוי לו. רק אישים כדוגמת משה שמיר ודב סדן, חבריו לתנועה, הספידוהו כראוי.


בעיתון "הארץ", שבּוֹ עבד אלתרמן כמעט עשור שנים (1934 – 1943), הטיל העורך גרשום שוקן את כתיבת מאמר המערכת על אלתרמן לא על עורך המוסף אברהם רימון, אלא על סגנו יהושע קנז הצעיר, שהיה אז בן 33 בלבד. כמקובל במאמרי המערכת של "הארץ" מתקופת גרשום שוקן, המאמר אינו חתום, אך העיתונאי צבי הראל, שעבד אז ב"הארץ", כתב אליי במכתב מיום 16.7.2023, שקנז סיפר לו ששוקן ביקש ממנו לכתוב את המאמר. המאמר פורסם ביום 29.3.1970 – יום לאחר מותו של נתן אלתרמן. וכך כתב יהושע קנז:


מותו של משורר

אבות הספרות הישראלית הולכים לעולמם. תוך זמן קצר אבדו לנו יהודה בורלא, לאה גולדברג, ש"י עגנון, ועכשיו – נתן אלתרמן. אם אמנם יש בהוויית המשוררים בבואה לחיי הקולקטיב, אולי אפשר לראות בזה סימן לדור האבות והמייסדים, הנפרד מאתנו בשנים אלו.


מאז ביאליק, דומה לא היה עוד משורר אהוב ומקובל כנתן אלתרמן. שירתו הלירית הייתה כמעט על כל פה ושירתו העיתונאית ביטאה את הממלכתיות הישראלית ומקימיה. על כן, יש הרואים באלתרמן משורר לאומי – תואר שהיה שמור עד כה רק לביאליק.


שירתו הלירית של אלתרמן הביאה תמונות חדשות וצלילים חדשים לספרות העברית ושבתה את לב הנוער הארץ-ישראלי והישראלי. ההלך והרעיה והפונדק והטנבור הגדול – כל עולם הדימיים והנושאים האלתרמניים, אווירתם הגותית, הבלדיסטית, של השירים, מקצבי הנחושת שלהם, המוזיקליות הנפלאה העוברת בהם – היו נחלת כל צעיר עברי יודע ספר ונשמרו בלב כחוויה חריפה, חד-פעמית. וזאת – אף שעולם שירי זה היה זר בציוריו ובנושאיו להווייתה הגיאוגרפית והחברתית המיידית של הארץ. נמצא שפעלו כאן כוחות עמוקים יותר וזיקות שרק השירה יודעת לבטאן.


והיה אלתרמן של הטור השביעי, זה הטור העיתונאי שבו ביטא את דבר היישוב העברי בארץ בימי מלחמת העולם השנייה, בימי המאבק לממלכתיות ובשנות המדינה. עד לפני שנים מעטות, כשנפרדו דרכיו מדרכי הממסד הפוליטי של ישראל, היה אלתרמן מבטאם הנאמן וברוך-הכשרון של חוגי השלטון. ואף על פי כן לא חסך מהם את שבט הסאטירה העוקצנית והשמיעם מוסר-השכל, כי ביסודו היה אלתרמן – של הליריקה ושל האקטואליה גם-יחד – משורר ספקן.


לא כל שירי האקטואליה של אלתרמן עמדו במבחן הזמן. מהם שהיו לשעתם בלבד, או שלא ניצחו ממיסטיקה לאומית פשטנית במקצת. ומהם מבורכים בקסם שירתו הטובה. מכל מקום, הקפיטן של המעפילים ומגש הכסף ועוד דמויות וסמלים רבים כבר נכנסו לפולקלור הישראלי ונהפכו למטבעות לשון, ואילו שיריו הליריים של אלתרמן, ומכולם "שמחת עניים", ייכנסו מן הסתם לקלסיקה של הספרות העברית, ודורות של קוראים עוד יתפעלו מהם, ייסחפו בקסמם המהפנט והעשיר.


אלתרמן לא התביע את חותמו הדומיננטי רק בתחום שירת היחיד והתגובה האקטואלית. הוא היה אשף החריזה הקלה והקלילה. פזמוניו הסנטימנטליים והסטיריים היו ללהיטים עוד בטרם הומצאה בעברית המילה "להיט", ועד היום לא פג טעמם.


בתחום התרגום העמיד אלתרמן סטנדרטים שלא במהרה ייכבשו. תרגומיו משייקספיר, מוליאר וראסין ועוד ועוד, וכלה בתרגום-העיבוד ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונימן הם חגיגה נפלאה של הלשון העברית, של חכמה וטוב טעם.


את אחד משירי "שמחת עניים" סיים אלתרמן במילים אלו: "אָפְלוּ הַפָּנִים וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת. / בְּכִי לַטּוֹב לָךְ מֵאָח וָרֵעַ. /   שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת, /    אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמֵע".


מדוע הפקיד גרשום שוקן את המשימה הלא-קלה – הפקתו בִּן-לילה של מאמר ראוי לשמו המסכם את הישגיו הרבים של אלתרמן – בידיו של עובד צעיר וחסר ניסיון? ייתכן ששוקן לא חש להאיר את שירת חייו של אלתרמן באור יקרות, כי עדיין נטר לו במקצת על "עריקתו" לעיתון "דבר" לאחר שלא הסכים שיקצצו בשכרו. ייתכן שאברהם רימון ה"כנעני" התחמק ממילוי המשימה, כי לא מחל לאלתרמן על הדברים שנכתבו ב"עיר היונה" נגד ה"כנענים". קנז מילא את בקשת עורכו, והצליח בתוך יום לחבֵּר מאמר המונה בסגנון טלגרפי כמעט את כל הישגיו הגדולים של נתן אלתרמן וקושר להם כתרים.


ובכל-זאת, ניכרת האמביוולנטיות של קנז הצעיר כלפי המשורר הוותיק שכל בני הדור הצעיר יצאו נגדו במין אַקט של "רצח אב": הכותרת המנמיכה בנוסח "מותו של סוכן" של ארתור מילר, הפתיחה המגומגמת המזכירה את מותו של אלתרמן בכפיפה אחת עם מותם של סופרים אחרים, הצגתו של אלתרמן כמין "משורר חצר" ששימש שופר ל"ממלכתיות הישראלית ומקימיה", האמירה בדבר התיישנותם של חלק מ"שירי העת והעיתון" שלו, וכו'. רק לקראת סוף המאמר הקצר הזה (פחות מ-400 מילים) הוכללו בו דברים ראויים על כשרונותיו של אלתרמן ועל יצירות המופת הגדולות שלו. אילו פתח קנז את דבריו בפסקה השנייה היה מאמרו מוצלח יותר. ניכּר שהוא הזדהה עם חלק מדברי הביקורת שנשמעו אז בגנות אלתרמן והסתייג ממנו במקצת, אך השתדל "ללכת בין הטיפות" ולתת לכל צד את מבוקשו.


ואולם כיום, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, משחלפו שני דורות כמעט מהתקפתו המתוקשרת של נתן זך נגד אלתרמן (אף לאחר מותם של נתן זך ושל חבריו, משוררי "לקראת"), ניתן להבין שכל הניסיונות להסיט את אלתרמן ואת יצירתו הצִדה, אל שולי המפה הספרותית, לא צלחו בידי המורדים הצעירים שביקשו לגזול את כתרו. אמנם כיום אין כותבים שירה בנוסח "אסכולת שלונסקי-אלתרמן", וניסיונם של אנשי כתב-העת "הו!" בעריכת דורי מנור להחזיר את השירה השקולה והמחורזת נשאר נחלתם של מעטים. ואולם, עובדה זו אינה גורעת מגדוּלתו של אלתרמן. היום כבר אין יודעים לצייר כמו רמברנדט או כמו מיכְּלאנג'לו, אף אין יודעים להלחין כמו באך, מוצרט ובטהובן! והרי גם סגנונותיהם של מנדלי מוכר-ספרים, יל"ג וביאליק "התיישנו", אך חוקרי הספרות, ולא הם בלבד, צריכים לדעת להעריך נכונה את חדשנותם הגאונית ואת התרומה האדירה שהרימו פורצי-הדרך הגדולים הללו להתפתחות התרבות העברית.


האם יישארו שירי אלתרמן בתודעה הקולקטיבית לאורך ימים? לי כשלעצמי, ולרבים אחדים, נדמה שכשמעמידים את אלתרמן מול תופעות אחרות בתולדות השירה העברית מדובר תמיד בתופעות ספרותיות בהיקף ובדרגת חשיבות שונים בתכלית. כל השוואה בינו לנתן זך היא כהשוואה בין שייקספיר לבין המחזאי האליזבתני רוברט גרין (Greene) שגינה את שייקספיר וניסה לערער על גדולתו. קשה להתנבא, ובכל זאת אסתכן בנבואה ואטען ששירי אלתרמן ישרדו גם כאשר (כדברי המשורר בשירו האחרון בשינוי קל) "כְּבָר אִישׁ לֹא יִשְׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יֵדַע / וְהַדֶּרֶךְ תּוֹסִיף עוֹד לָרוּץ לְבַדָּהּ".

 

Comments


bottom of page