על בית הילדוּת הכפרי שלצד העיר הגדולה

על שירו של בודלר "עודי זוכר"


פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1713 , 13/01/2022

חדשות בן עזר 1713
.pdf
Download PDF • 112KB

לחצו להורדת קובץ PDF



שירת בודלר הטרימה את המודרניזם של המאה העשרים בנופיה האוּרבּניים המסתוריים והשֵּׁדיים, המלאים חתולים, ערפדים וליליות. בשיר לא אופייני וכלל לא דֶּמוֹני, מתואר בשיר Je n'ai pas oublié [בתרגום מילולי: "לא שכחתי"] בית הילדוּת הכפרי של המשורר שעמד מחוץ לעיר, אך בסמיכות אליה, ועליו נסוכה שלווה מבורכת "של פעם".


האם אכן לפנינו "שלווה מבורכת", או שלוות מוות מבשרת רעות? דומה שהפֶּסֶל מכוסה האזוב הניצב בפתח הבית מזכיר את התיאור האלתרמני של "דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת" (בשירו "בדרך הגדולה") – תיאור שחיוב ושלילה, חיים ומוות משמשים בו בערבוביה. ירוק הוא בדרך-כלל צבע טבעי ורענן, צבע החיים, ואילו בשיר זה של אלתרמן הצבע הירוק הוא צבע הירוקת והעובש של המוות ההולך ומתקרב (ואת הצבע הזה מעניק שירו של אלתרמן דווקא לבאר – מקור החיים).


השיר "Je n'ai pas oublié" הוא יוצא דופן במכלול יצירתו של בודלר, בהיותו שיר נוסטלגי כביכול, המתרפק לכאורה על השלווה והרוגַע של ימי העבר, בחיק המשפחה. ואולם, למעשה לפנינו תמונה קפואה, שבני המשפחה אינם נזכרים בה כלל. בשיר נזכרות הארוחות הדמומות, פסל האבן שבחזית הבית, שמשות החלון. הכול קר ודומם ושביר, כמו המציאוּת שנעלמה ונאלמה:


Je n'ai pas oublié

Je n'ai pas oublié, voisine de la ville,

Notre blanche maison, petite mais tranquille;

Sa Pomone de plâtre et sa vieille Vénus

Dans un bosquet chétif cachant leurs membres nus,

Et le soleil, le soir, ruisselant et superbe,

Qui, derrière la vitre où se brisait sa gerbe

Semblait, grand oeil ouvert dans le ciel curieux,

Contempler nos dîners longs et silencieux,

Répandant largement ses beaux reflets de cierge

Sur la nappe frugale et les rideaux de serge.

עודי זוכר


עוֹדִי זוֹכֵר לְיַד הָעִיר אֶת לֹבֶן

בֵּיתִי הַקָּט. צַר, אַך כֻּלּוֹ אוֹמֵר שַׁלְוָה.

סְבַךְ שֶׁל זְרָדִים דַּלִּים, פּוֹמוֹנַת אֶבֶן,

אֵזוֹב אַנְדַּרְטָה שֶׁל אֵלַת הָאַהֲבָה.

וְהַחַמָּה עִם עֶרֶב יַם אוֹרוֹת מַגֶּרֶת,

מֵאֲחוֹרֵי שְׁמָשׁוֹת תִּשְׁבֹּר הָאֲלֻמּוֹת,

עֵין עֲנָקִים בְּרוּם שְׁחָקִים, חוֹקֶרֶת

אֶת מֶשֶׁךְ כָּל אֲרוּחוֹתֵינוּ הַדְּמוּמוֹת.

שׁוֹפֶכֶת מְלֹא חָפְנַיִם שְׁלַל זַהֲרוּרִים

עַל וִילָאוֹת הַבַּד וְעַל מַפַּת הָאֹכֶל הַנְּזִירִית.


מצרפתית: זיוה שמיר

בית כפרי, שלֵו ורוגֵע (אך רק לכאורה), מצוי בשירו של אלתרמן "בית ישָׁן ויונים", מתוך כוכבים בחוץ (1938), שבּוֹ מתואר בֵּית אבן יָשָׁן-נושן בסגנון מיושן כביכול ותמים כביכול של בתי שיר יְשָׁנים-נושנים:


בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם.

בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר

תְּיָשֵׁי עֲנָנִים הִתְחַכְּכוּ לְשָׂבְעָם.

רוֹעֵי הַשָּׁמַיִם כְּחֻלֵּי הַפַּרְוָה,

בְּעָבְרָם אֶת הָעִיר,

לְךָ מַצְהִילִים

מַקְהֲלוֹת חֲלִילִים

כְּאֶל הַר וְגִבְעָה.


לכאורה שיר כפרי "תמים" כזה מוכיח שאלתרמן המודרניסט יכול היה, ברצותו, לכתוב גם בנוסח הקלָסי-הרומנטי שבּוֹ מָרַד. התמטיקה והסגנון אופייניים לשירה הקדם-מודרניסטית, שעדיין העמידה במרכזה את השדות והיערות, ולא את הג'ונגל האוּרבּני המודרני העשוי בטון ומלט של שירי שלונסקי וחבריו לאסכולה, בני חבורת "יחדיו". אפשר לטעות ולראות בבית זה בית כפרי רומנטי, קדם-מודרניסטי, אלמלא תחבולת ה-double entendre (תרתי דסתרי) ההופכת אותו לבית אוקסימורוני וחידתי.


התיאור האידִילי הפותח במילים "בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם. / בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר" בנוי על סמך התיאור ממזמור תהִלים, המתאר תהלוכה חגיגית המתרחשת בשמים באחרית הימים = "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם" (תהִלים סח, כח). בפסוק הנרמז מתהלים הצירוף "צָעִיר רֹדֵם" פירושו: צעיר העומד בראש התהלוכה ורודֶה במשתתפיה, ולא צעיר חולמני ורדום. לעומת זאת, בשירו של אלתרמן מדובר על בית-אבן ישָׁן ורדום, שקוע בהזיות, ששׂעירים-תיישים מתחככים בגנו השָׂעיר (המילים 'שעיר' ו'צעיר' מכילות בתוכן את משמעֵי ה'צפיר' = 'תיש'). צפריריו של ביאליק הם גם שֵׁדים מקוּרננים, גם צפירים בעלי קרניים וגם ציפורים ויצורי בוקר עטורי קרני חמה. אין מדובר אך ורק ביצורים נאים ונאיביים, כי אם גם ביצורים יִצריים מאוד, השטופים בהנאות ארוטיות, כבציורי הצפירים-הסָטירים באמנות היוונית. והנה גם כאן מתגלה במפתיע כי האידִיליה הפּסטורלית, השלֵווה והנאיבית, הופכת את עורהּ ומתגלה כתמונה דקדנטית של בית קלון.


קריצות העין ששלח המחבר לקוראיו בין השורות מעידות כי לא תמימות לפנינו אלא היתממות, לא תמונה מעולם התום לפנינו כי אם תמונה מעולם החטא והשחיתות. לא שיר בנוסח הישן לפנינו, כי אם פָּרודיה על הנוסח הישן. התמונה מזכירה את תיאור הכרים והכסתות בפונדקהּ של מאדאם וואקר בפתח הרומן אבא גוריו מאת אונורה דה בלזק: התמונות הרקומות על הכרים הן תמונות של רועי צאן בחיק הטבע, בין כרי הדשא, ואילו הפונדק הוא בית עירוני מחניק, מפוקפק ומושחת. בקצרה: לכאורה לפנינו תמונה פסטורלית של רועה ועדר, אך התמונה הפסטורלית אינה מתרחשת בשדות המִרעה הירוקים.


עוד בשנות מִפנה המאה העשרים (Fin de siècle) התפרסמו שירי פרחי הרֹעַ (Fleurs du mal) של בודלר בתרגום גרמני ובתרגום רוסי. המִפגש עם שירתו הנוֹן-קוֹנפורמיסטית, גדושת הסטיות והמוזרויות, של בודלר גרם למִפנה פואטי שזעזע את אמות הסִפּים בגרמניה וברוסיה. גם השירה העברית הושפעה מן המִפגש הזה: פרישמן כתב בביטאונו "הדור" מאמר גדול על בודלר ובו פָּרַפרזות של שיריו, אף התחיל לתרגם אחדים משירי בודלר בתרגום אמנותי. גם ביאליק הצעיר הושפע בסוף העשור הראשון ליצירתו מהִלכי הרוח החדשים שנתהווּ בהשראת בודלר. אלתרמן הצעיר, שעשה את לימודי האגרונומיה בטכניון בננסי שצרפת לפני כמאה שנים, הוקסם מן השירה הצרפתית, הכיר היטב את שירת בודלר ואף תרגם ממנה שני שירים, שאותם גנז במגירה, עד שרעהו ונוצר מורשתו – הסופר והעורך מנחם דורמן – הוציאם משם ופרסמם ב"מחברות אלתרמן".


בשנות "מפנה המאה העשרים" תורגמו שירי בודלר לרוסית ולגרמנית. פרישמן פרסם ב-1901 פרפרזות לשירי בודלר בכתב-העת שלו ("הדור"), וביאליק הושפע מהם. ייתכן שביאליק הצעיר נפגש עם שירו הפסידו-נוסטלגי של בודלר "עודי זוכר" כבר ב-1899, בעת שחיבר במחברת טיוטות כמה "אטיודים" על בית-הילדוּת שלו, שעמד מחוץ לעיר ליד היער, תוך שהוא משתמש שלוש פעמים במילה "אֶזכּוֹר":


אֶזְכֹּר: עַל-יַד דֶּרֶךְ עוֹמֵד בֵּית-מַרְזֵחַ

גַּלְמוּד וְעֲרִירִי וּבַבַּיִת פְּנִימָה

מְהוּמַת סְבוּאִים תָּמִיד, חַדְרֵי קִיא וָלֵחַ,

אַוֵּיר כֻּלּוֹ מַשְׁקֶה, זֻלּוּת אֱנוֹשׁ רִמָּה…


אֶזְכֹּר: שֻׁלְחָן מְגֹאָל, מֻקָּף מְשׂוּכַת-קָנִים,

חָבִיוֹת, בַּקְבּוּקִים, צֵל יְהוּדִי זָעֵף,

צֵל יְהוּדִי מוֹזֵג, אָב לַחֲמִישָׁה בָנִים,

כֻּלּוֹ פִּשְׁתָּה כֵהָה, נִקְשֶׁה, דַּל וְיָעֵף.


אֶזְכֹּר: אֵיזֶה סֵפֶר גָּדוֹל וּפָתוּחַ

הָיָה מֻנַּח תָּמִיד שָׁמָּה עַל שֻׁלְחָנוֹ,

בֵּין מִצְהֲלוֹת סְבוּאִים בִּקֵּש חַיֵּי רוּחַ

שָׁם בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר, שָׂם בּוֹ כָל מַעְיָנוֹ.


וּבְהִשְׁתַּקְּעוֹ שָׁמָּה, כְּמוֹ עֱנוּתוֹ סָרָה,

מִצְחוֹ הִתְרַחָבָה, אוֹרוּ שְׁתֵּי בָּבוֹתָיו;

לֹא! לֹא מוֹזֵג אָנִי! – כָּל מַרְאֵהוּ קָרָא,

לֹא לְכָךְ נוֹצַרְתִּי! – אָמְרוּ כָל עַצְמוֹתָיו.


מה רב ההבדל בין בית-הילדוּת של בודלר, הצר אך השלֵו, שעמד מחוץ לעיר, אך בסמוך לה, לבין בית-הילדוּת הדל שמתאר המשורר העברי הדל והסחוף: "מִחוּץ לָעִיר עַל-יַד הַיַּעַר, / בְּבֵית מַרְזֵחַ, חֻרְבָּה יְשָׁנָה [...] וַתְּהִי הַיְרֻשָּׁה – מִרְזַח סְרוּחִים: / אַרְבָּעָה כְּתָלִים סְחוּפִים, רְטֻבִּים [...] הַדַּלּוּת שָׁרְקָה בָאֲרֻבָּה, / הָעֹנִי רִקֵּד בְּזָוִיתֵנוּ". ובטיוטה אחרת, שנכתבה בסמוך לקודמתה, וכבר ציטטנו ממנה, מתואר בית-מרזח דל, בית הילדוּת שעמד מחוץ לעיר ואת מראותיו העגומים אוצֵר המשורר בזיכרונו.


עברו שלושים שנה מאותם פרגמנטים שנכתבו במחברת הטיוטות משנת 1899, ואותו בית-מרזח דל זכה לתיאור נרחב בפואמה הביאליקאית "אבי" – מפסגותיה של השירה העברית החדשה.

פוסטים קשורים

הצג הכול