עיר כל הקונפליקטים

תמר הרסגור /כפות רגליו חרס (רומאן) /ת"א, עקד, 1991

פורסם: הארץ 15/11/1991


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


תמר הרסגור היא סופרת ומחברת, שפרסמה עד כה שלושה רומאנים: 'הזרה' (1978), 'שכנים' (1984 ו'כפות רגליו חרס' (1991). כישרון כתיבתה מתגלה בעיקר בביקורת חברתית, גלויה או מרומזת, ובתיאורן של דמויות אדולסצנטיות, המחפשות את זהותן, והיוצרות תמונת פסיפס עשירה ומרתקת של נעורים ועלומים בארץ, על יופיים השביר ועל קשייהם המרובים. הנפילה בקרב, השכול והיתמות הם מוטיב חוזר ברומאן האחרון, והוא מבריח כבריח את כל שכבות האוכלוסיה - למן השכבה השלטת ועד לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות.


יקום גושן, גיבורו הראשי של הרומאן, הוא יתום מאביו. האב, נדב - בן להלל גושן, איש רוח והנהגה - נפל כשמלאו לבנו שבועיים, והותיר את דליה מקבוצת כרם זיתים אלמנה צעירה. הפראדוקס הבולט ביותר, שאתו נפגשת דליה מדי יום ביומו, הוא בין עיסוקה כאחות מיילדת, המסייעת לתינוקות הרכים להתחיל את מסלול חייהם, לבין חייה האישיים, רצופי השכול והכישלון. ניסיונותיה לחזור לחיים משתברים על רקע המציאות הצינית והחומרנית של ישראל של העשורים האחרונים.


פראדוקס אחר בוקע ועולה מן הסגנון: בצד קטעי תיאור פיוטיים, רוויים באפיתטים של יופי ועדנה העולים על גדותיהם, באים קטעי שיח, בלשון רחוב עדכנית - גרמית ובוטה. זאת ועוד, לפנינו, מצד אחד, רומאן ריאליסטי, המגלה רגישות סוציאלית ומעלה תיזות ברורות נגד ניצול מעמד העמלים, ומצד שני, הוא מתרחש באיזה NOWHERE מעורפל למדי - בעיר בית-חמה, יציר דמיונה של תמר הר-סגור, עיר המוכרת לנו גם מן הרומאנים הקודמים שלה. עיר זו משמשת מעין "מעבדה" לכל הקונפליקטים הישראליים האפשריים, ועם זאת אין בה סממנים טופוגרפיים מזהים.


בדרך כלל, כשיצירה מתרחשת באיזה א-טופוס, באי מסתורי ובלתי-מוכר או במקום חסר מאפייני זהות ברורים, נוטים להבינה כמבע אליגוריסטי, ולאשקיף ריאליסטי של המציאות, אך הרומאן של תמר הר-סגור אינו נענה בנקל לאפשרות הקריאה האליגוריסטית, הגם שיש בו גלריה רחבה של טיפוסים מוזרים ואקסצנטריים, שהגיעו לכאן מקצות ארץ (הוריה של דליה, למשל, שהגיעו להתיישבות העובדת מפינלנד). הטיפוסי והאופייני עולים כאן בסיוע כמה מן הגיבורים הבלתי-טיפוסיים והבלתי-אופייניים ביותר שניתן להעלות על הדעת.


כל הדיכוטומיות של החברה עולות מן הרומאן: אשכנזים וספרדים, מבוגרים וצעירים, חילוניים ודתיים, ישראלים ו"יורדים", מתעשרים חדשים ופועלים קשי-יום, רציונליסטים והוזי-הזיות ועוד כהנה וכהנה. סופר חשוב אמר פעם, כי רק שנותיבה רבות עברו עליו בטרם למד את סודו הגדול: לפרוק את עושרו טיפין-טיפין, ולא בתנופה אחת. דומה שלא רבים הם היום הסופרים היודעים את הסוד הזה: לפרוק את עושרם לשיעורין ולא בהינף אחד. עם זאת, חוקי הסוג הספרותי שנבחר כאן - ז'אנר הפסיפס רחב-היריעה, ששולמית הראבן הפליאה לעשות בו ב'עיר ימים רבים' שלה - מכתיב ריבוי ולא מינימליזם.


תמר הרסגור אינה הולכת בשבילים הכבושים והרמוסים, וכאילו בזה לכל האופנות הרווחות: היא כותבת "רומאן של תיזה" (כלול ברומאן כתב-אשמה מרומז נגד דור המאבק לעצמאות, שלא סלל לדור בניו ונכדיו נתיב ברור ולא שימש לו אבוקה בזמן שהספרות של העשורים האחרונים מתרחקת מפני הז'אנר הזה כמפני האש. היא כותבת על יחסי אבות ובנים כשהסאגה המשפחתית אינה באופנה. היא שוחה נגד הזרם, ומצליחה להגיע בכל זאת לאיזה חוף מבטחים, וזאת בזכות ההומור ואהבת-הבריות, המבצבצים מכל פינה ופינה. ובעצם גם בכך יש איזו הליכה נגד הזרם, שכן הרומאן אכן רווי הומור ואהבת הבריות, הומור - ללא ציניזם ומיזנתרופיה, שהם צו השעה באמנות המודרנית.


התימטיקה של יחסי אבות ובנים, ובכלל זה פער הדורות, אופייני לסופרי דור המאבק לעצמאות (שמיר, מוסינזון, ברטוב, מגד, תמוז ואחרים), אבל ברומאן שלפנינו האב איננו, וההתמודדות היא עם האם, המתמודדת בעצמה עם קשיי עבודתה וגידול בנה ועם השתלבותה מחדש בחיים. זירת ההתמודדות מוסטת אפוא ומתמקדת בפער בין הרצוי למצוי בעולמם של הבן-הנכד וסבו, וזוהי בהחלט תימטיקה בלתי-אופיינית. הסצנה שבה תופס הנכד את הצעיר, שכייס את סבו, ומכה אותו מכות נאמנות, מעמידה שתי תפיסות עולם בסימן שאלה: הן את ערכיו ההומניסטיים וההומניטריים של הסב והן את הפרגמטיזם הזריז והמעשי של הנכד, שאינו נטול אלימות ואכזריות, ברוח השנים האחרונות.


זרם מרכזי בביקורת האמריקאית מנסה לפרש כיום את המציאות הספרותית בכללה כעין מטאפורה מורחבת למציאות שמחוץ לטקסט. לפי גישה כזו, סופרי "דור הפלמח" הרבו לכתוב על גיבורים אדולסצנטיים לא רק משום שרובם היו אז כאלה, אלא משום שהמציאות בארץ לבשה דמות של לוחם צעיר, יפה בלורית ותואר. ריבוי הרומאנים מן השנים האחרונות על אלמנים וגימלאים, הפורשים פרישה מוקדמת מעמל חייהם, לא יתפרש לפי גישה זו רק כ"פועל יוצא" של הזדקנותם של רבים מסופרינו המרכזיים, אלא גם כמטאפורה מורחבת למציאות המדכאת והבטלנית ששררה בחיינו עד למהפכים האחרונים (העלייה המואצת, מלחמת המיפרץ וכו'). אם נתבונן בספרה של תמר הרסגור כבמטאפורה מורחבת של חיינו בין המלחמות, נראה בו כתב אשמה חמור נגד המנהיגות, המפקירה את צעירי הארץ לגורלם ואינה חסה ומסו עליהם כשם שהנהגה צריכה לנהוג בבני חסותה.