עיני אהובתי אינן כשמש

על הפנטמטר הימבי בתרגומי הסונטות של שקספיר

פורסם: שבו: כתב-עת לשירה , גליון 13 , 2004

כארבע מאות שנה חלפו מאז חיבר שקספיר את הסונטות בנות האלמוות לאהובתו השחורה ולשאר אהובותיו ואהוביו, ועדיין לא נס ליחן. על מדף הספרים העברי ניצבים ארבעה תרגומים מלאים, המקיפים את המכלול בן 154 הסונטות במלואו: תרגומו של ש' שלום (מוסד ביאליק, ירושלים 1943), תרגומו של אפרים ברוידא (דביר, תל-אביב 1977), תרגומו של שמעון זנדבנק (הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1992) ותרגומו של אריה סתיו (דביר, תל-אביב 2000). עשרות, אם לא מאות, מתרגמים ניסו כוחם בתרגום של סונטה אחת לפחות. אף על פי כן, לא ננעלו שערי תרגום, ודומה שכל דור עתיד לנסות את כוחו בהעמדת תרגומים חדשים ומחודשים. תרגום הריהו סוג של פירוש. בל נשכח: המילה interpretation שבלשונות העמים משותפת לתרגום ולפירוש (וכן לביצועהּ של יצירה מוזיקלית, שאף היא כמוה כפירוש), ונראה שגם האתגר הפרשני אינו חדל מלהעסיק את מתרגמי שקספיר בכל חליפות העִתים.

מכשולים לא מעטים עומדים בדרכו של המתרגם העברי, המבקש להתמודד עם הסונטה שבלשונות אירופה, ולא רק בשל הבדלי מושגים וטעמים שמקורם בפער תרבויות. הסונטה, שהיא כידוע אחת הסוגות המחמירות בשירת העולם, מועידה מקום נכבד לסדירות המטרית ולסכמת החריזה הקבועה. שלא כברוב הסוגות הרומנטיות והמודרניסטיות, אין לכותב הסונטה הסונטה חירות ומרחב פעולה בלתי מוגבלים, ואין ביכולתו להשתחרר מסד המבנה הסטרופי, המשקל והחרוז (אלא במקרים נדירים, כגון בסונטות של ייטס). לא כל שכּן שמתרגמה של הסונטה נתבע לכוף ראשו לפני כללי-ברזל, פרוזודיים ורטוריים, שנחקקו לפני מאות שנים, מתוך הנחות יסוד הזרות לרוח שפת היעד.

מול מתרגמה לעברית של הסונטה האירופית, ובכלל זה השקספירית, ניצבים קשיים ייחודיים, שמקורם בהבדלים מהותיים בין המורפולוגיה של לשון המקור לבין זו של הלשון העברית. באנגלית, למשל, יש ריבוי בולט של מילים חד-הברתיות, אפילו הן מילים בנות ארבעה עיצורים ויותר, כגון: "scorn'd", "stretched", "winds", "drowns" וכדומה מילים אלה נבחרו מתוך השירים שיובאו להלן, ותרגומן יחייב את המתרגם להשתמש במילים דו-הברתיות לפחות. על תופעה זו כתב אריה סתיו באחרית דבר לתרגומי סונטות שקספיר:

המכשול האחר העומד על דרכו של המתרגם נובע מן השוני הבסיסי בין העברית לאנגלית. האנגלית […] היא שפה חד ודו-הברתית ברובה. העברית לעומתה דו ותלת-הברתית. אין לך דוגמה מובהקת יותר לעובדה זו מן התיבה הנפרצת והשכיחה ביותר בשירה הלירית: היא "אהבה". זו משתרעת בעברית על פני שלוש הברות ובאנגלית "Love" היא בת הברה אחת. […] הסונטה האנגלית […] כתובה כאמור בפנטמטר ימבי, קרי: מקצב בן עשר הברות בסונטה. […] מאחר שהאנגלית היא בעיקרה חד ודו-הברתית, ממוצע המילים בסונטות שקספיר הוא 124. פירושו של דבר, קרוב ל90- אחוזים מכלל ההברות הם מילים. העברית היא שפה דו ותלת-הברתית. מכאן שבתוך 140 הברות לא ניתן לדחוס יותר מאשר 70 מילים (ממוצע המילים בתרגומיהם של ש' שלום, א' ברוידא וש' זנדבנק). משמע, המילים אינן תופסות כי אם 50 אחוזים מכלל ההברות.

סונטות שקספיר, תל-אביב 2000, עמ' 358

אכן, לשקספיר במכלול הסונטות שלו יש שורות לא מעטות, המכילות עשר מילים חד-הברתיות (כגון השורה " Which hides your life, and shows not half your parts" בסונטה # 17 שלהלן), וקשה לשער שניתן לתרגמן לשורה עברית בת עשר מילים. אריה סתיו טוען כי כפיצוי על ריבוי ההברות במילותיה השפה העברית מאפשרת חיסכון במספר המילים. בהיותה שפה מוּטָה, העברית מאפשרת לאחד שתיים-שלוש מילים למילה אחת, ובמקום "I love you" בשלוש מילים, יכול המתרגם להשתמש במילה אחת בלבד ("אהבתיךָ"). אולם דוגמה זו אינה עדות לחיסכון כל עיקר, שהרי במילה האחת והיחידה "אהבתיךָ", יש ארבע הברות, אף יותר מאשר בהצהרת האהבה האנגלית, בת שלוש המילים, "I love you".

בסוגייה זו ניתן להרחיב כלהלן: הסונטה השקספירית מרבה להשתמש במילים מקוצרות, המבליעות הברה אחת לפחות, שקיצורן נועד לחסוך במספר ההברות ולחקות את לשון הדיבור, כגון המילים "fill'd", "wander'st", "'tis", "whate'er", "th'uncertain " וכדומה גם כל המילים המקוצרות הללו נבחרו מתוך השירים שיובאו להלן, וגם הן מציבות מכשול לפני המתרגם. הן לא יעלה על דעתם של מתרגמי הסונטה השקספירית להכליל בתרגומיהם מילים כגון "תַּ'פֶּה" (במשמעות "אֶת הפֶּה"), "תַּ'לא תלך" (במשמעות "אתה לא תלך"), "'סְתלק" (במשמעות "הסתלק"). שוב, יש לזכור ולהזכיר כי מרחב התמרון שהתיר לעצמו שקספיר אינו עומד לרשותו של המתרגם העברי. זה האחרון יתקשה, לפיכך, להריק את תוכֶן השורה השקספירית הדֶקסילבית לשורה עברית שאין בה אלא עשר הברות.

לאור האילוצים הללו, פרי השוני המהותי שבין הלשון האנגלית ללשון העברית, ממליץ אריה סתיו למתרגמי שקספיר להידרש להֶקסמטר ימבי, או לאלקסנדרין, ולא לפנטמטר. כדי להגן על בחירתו זו, הוא מביא מובאה מדברי אבי עוז בתרגומו למחזהו של שקספיר הסוחר מוונציה. מזו ניתן ללמוד כי גם אבי עוז ביקש להצדיק את הידרשותו לשורה בת 12 ואף 14 הברות, המאפשרת למתרגם לדחוס לתוכה את תוכֶן השורה השקספירית, עשירת המבע:

התרגום שבספר זה שומר על חריזה ועל המקצב הימבי שבמקור. השורה הפנטמטרית, המשמשת היטב את השפה האנגלית (שהיא חד-הברתית בעיקרה), מצליחה אך לעתים רחוקות למסור בעברית את מלוא תוכנו של החרוז השקספירי, מבלי לפגוע בבהירותו של הטקסט או להכניס אותו למיטת סדום הזרה לו מטבע ברייתו. התרגום בספר זה נוטה בעיקרו, כמו כמה תרגומי שקספיר קודמים, להאריך את השורה לכדי 12 או 14 הברות.

הסוחר מוונציה, תל-אביב 1975, עמ' ק"א

יש גם גישות אחרות. באחרית דבר למבחר תרגומיו מספרות העולם, ממליץ ראובן צור למתרגמי שירה לדבוק ב"מרשם" הבא:

• יש להשתדל להעביר מידע (סמנטי, פונטי ופרוזודי) רב ככל האפשר מלשון המקור ללשון היעד.

• אי אפשר להעביר את כל המידע מלשון המקור ללשון היעד.

• יש לערוך סדר עדיפויות: אם אתה נאלץ לוותר על המידע, השתדל לוותר על מידע שבעדיפות נמוכה.

• מידע שנכנס לשיר המתורגם, יש לנצל את מירב הפוטנציאלים שלו, גם אם אלה אינם מנוצלים בשיר המקורי. זהו מקור הרושם שהשיר מהווה פתרון לבעיה.

• השתדל שהפתרון ייראה אלגנטי ככל האפשר.

החליל והקוקיה: תרגומי שירה, תל-אביב 1993, עמ' 214

עיון בתרגומי הסונטות השקספיריות, הכלולות בספר החליל והקוקיה, יגלה כי המתרגם לא ויתר מעודו על הפנטמטר הימבי, כפי שלא ויתרו עליו ש' שלום, אפרים ברוידא ושמעון זנדבנק. ולכך יש כמדומה סיבה עקרונית, שאין להקל בחשיבותה: שקספיר התיר לעצמו, כאמור, חירויות רבות בחיבור הסונטות שלו (כמו גם בחיבור מחזותיו), לרבות השימוש האינטנסיבי שעשה במילים מקוצרות, המבליעות הברה או שתיים, כבלשון הדיבור. אף על פי כן, בכל 154 הסונטות שלו הוא לא סטה כמלוא הנימה מן הפנטמטר הימבי. בתחום זה הוא לא הִרשה לעצמו כל חירות, הגם שהברה עודפת פה ושם בוודאי יכולה הייתה להקל עליו לצקת את התוכֶן המורכב שאותו ביקש למסור בשיריו. אמת, המתרגם לעברית יתקשה למסור את התוכֶן הכלול בפנטמטר הימבי השקספירי אם יחליט לדבוק בו בכל מאודו, אך אין הדבר בלתי אפשרי. כך או כך יוותר המתרגם, לפי דברי ראובן צור שהובאו לעיל, על מקצת המידע הסמנטי, הפונטי והפרוזודי במעבר משפת המקור לשפת היעד. השאלה היא אם הוויתור על הפנטמטר הוא בכלל החירויות שמתרגמי שקספיר רשאים ליטול לעצמם כלאחר יד, בלא התלבטות והתחבטות.

גישתי היא סינתזה בין החירות הגמורה, שנוטל לעצמו אריה סתיו בהחליטו להמיר את הפנטמטר השקספירי בהֶקסמטר או באלקסנדרין, לבין המלצתו של ראובן צור לדבוק באדיקות בפנטמטר השקספירי, ללא כל ויתור ופשרה. להערכתי, על מתרגמי שקספיר לעשות כל מאמץ לדבוק בפנטמטר הימבי השולט בסונטה השקספירית ושלא לוותר עליו אלא באותם מקרים בודדים שבהם "מיטת הסדום" הזו כופה על המתרגם פתרון מאולץ ומלאכותי. אמת, שורה הֶקסמטרית כדוגמת "עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן זוֹרְחוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ" יפה ובהירה יותר מאשר הפנטמטר "עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן כַּשֶּׁמֶשׁ", אך גם הפנטמטר מכיל את "המידע" של השורה השקספירית "My mistress' eyes are nothing like the sun". אפשר ששורה הֶקסמטרית כדוגמת "הַאֲדַמֶּה דְּמוּתְךָ לְיוֹם בְּחֹדֶשׁ אָב?" יפה מאשר הפנטמטר "הַאֲדַמֶּה דְּמוּתְךָ לְיוֹם בְּאָב?", אך גם הפנטמטר די בו כדי "למסור" את "המידע" שבשורה השקספירית "Shall I compare thee to a summer's day?". בשמונת התרגומים שיובאו להלן, מעטות הן השורות שבהן נדרשתי להֶקסמטר ימבי (בדרך-כלל בדו-טור של החתימה), וגם בהן ניתן היה "להסתדר" בנקל בגבולותיו של הפנטמטר, אם כי לעִתים - יש להודות - על חשבון האלגנטיות של הפתרון:

Sonnet # 17

Who will believe my verse in time to come,

If it were fill'd with your most high deserts?

Though yet heaven knows it is but as a tomb

Which hides your life, and shows not half your parts.

If I could write the beauty of your eyes,

And in fresh numbers number all your graces,

The age to come would say 'This poet lies;

Such heavenly touches ne'er touch'd earthly faces.'

So should my papers, yellow'd with their age,

Be scorn'd, like old men of less truth than tongue,

And your true rights be term'd a poet's rage

And stretched metre of an antique song:

But were some child of yours alive that time,

You should live twice,--in it, and in my rhyme.

סונטה # 17

שִׁירַי, מִי יַאֲמִין בָּם בֶּעָתִיד,

אִם קִלּוּסִים וָשֶׁבַח יְמַלְּאוּם?

הַשִּׁיר רַק עַל מִקְּצַת חִנְּךָ יָעִיד

כְּסַרְקוֹפָג לֹא יְגַלֶּה מְאוּם.

לוּ אֶת יְפִי עֵינֶיךָ אַךְ תֵּאַרְתִּי

וְאֶת חִנְּךָ בְּשִׁיר וּמְלִיצָה,

הֵן לְעוֹלָם יַגִּידוּ כִּי שִׁקַּרְתִּי:

תְּכוּנוֹת כֹּה שְׁמֵימִיּוֹת אֵין בְּנִמְצָא.

מוּטָב גְּוִילַי עִם הַשָּׁנִים יַצְהִיבוּ

יִהְיוּ לְבוּז, לְלַעַג וּשְׁנִינָה,

אֶת סִלְסוּלֵי שְׁבָחַי זָרִים יַחְשִׁיבוּ

דְּבַר פַּיִט שֶׁל זָקֵן חֲסַר בִּינָה:

אַךְ אִם בִּנְךָ יִקְרָא בָּהֶם, אֲזַי

הֵן בְּלִבּוֹ תִּחְיֶה וְגַם בַּחֲרוּזַי.

Sonnet # 18

Shall I compare thee to a summer's day?

Thou art more lovely and more temperate:

Rough winds do shake the darling buds of May,

And summer's lease hath all too short a date:

Sometime too hot the eye of heaven shines

And often is his gold complexion dimmed;

And every fair from fair sometime declines,

By chance or nature's changing course untrimmed;

But thy eternal summer shall not fade,

Nor lose possesion of that fair thou own'st;

Nor shall death brag thou wander'st in his shade,

When in eternal lines to time thou grow'st:

So long as men can breath, or eyes can see,

So long lives this, and this gives life to thee.

סונטה # 18

הַאֲדַמֶּה דְּמוּתְךָ לְיוֹם בְּאָב?

אַתָּה נָאֶה וְאַף מָתוּן יוֹתֵר;

צִיצֵי סִיוָן תַּחְמֹס סוּפָה בִּיעָף,

וְקַיִץ אַךְ הוּא בָא, וּכְבָר חוֹלֵף עוֹבֵר.

יֵשׁ שֶׁתִּבְעַר עֵין הַחַמָּה, תִּיקַד,

יֵשׁ שֶׁיִּכְהֶה עֵין זְהָבָהּ, יוּעַם,

אַף יֵשׁ שֶׁהַיָּפֶה יָפְיוֹ יֹאבַד,

בְּיַד מִקְרֶה אוֹ חֲלִיפוֹת עוֹלָם.

אַךְ אֶת זִיוְךָ הַזְמַן לֹא יְכַלֶּה

אוֹצְרוֹת חִנְּךָ לֹא יִשָּׁמְטוּ מִיָּד,

הַמָּוֶת לֹא יָהִין לְהִתְהַלֵּל,

כִּי בְּשִׁירַי תָּנֵץ דְּמוּתְךָ לָעַד.

כָּל עוֹד יִהְיֶה אָדָם וְעַיִן לֹא תִּכְהֶה,

יִחְיֶה שִׁירִי וּבוֹ דְּמוּתְךָ תִּחְיֶה.

Sonnet # 73

That time of year thou mayst in me behold

When yellow leaves, or none, or few, do hang

Upon those boughs which shake against the cold,

Bare ruined choirs, where late the sweet birds sang.

In me thou seest the twilight of such day

As after sunset fadeth in the west;

Which by and by black night doth take away,

Death's second self seals up all in rest.

In me thou seest the glowing of such a fire,

That on the ashes of his youth doth lie,

As the deathbed whereon it must expire,

Consumed with that which it was nourished by.

This thou perceiv'st, which makes thy love more strong

To love that well, which thou must leave ere long.

סונטה # 73

הַבֵּט בִּי וְתַּכִּיר אוֹתָהּ עוֹנָה,

שֶׁבָּהּ עָלִים קְמֵלִים, נוֹשְׁרִים בַּלָּאט,

עֶרְיַת זְרָדִים תִּרְעַד מֻכַּת צִנָּה,

חָרְבוֹת בָּמָה בָּהּ רוֹן זְמִירִים שָׁבַת.

תִּרְאֶה בִּי דִּמְדּוּמִים, בִּגְוֹעַ אוֹר

בַּמַּעֲרָב, אַחַר שְׁקִיעַת חַמָּה;

בְּעֵת הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר הַשְּׁחוֹר,

בֶּן-דְּמוּת הַמָּוֶת, חוֹתָמוֹ דְּמָמָה.

תִּרְאֶה בִּי אֵשׁ לוֹחֶשֶׁת, עוֹמְמָה,

לוֹחֶכֶת נְעוּרֶיהָ הָאוֹבְדִים,

תִּכְלֶה וּתְאֻכַּל בַּאֲבֹד חֻמָּהּ,

תִּדְעַך בְּדֶשֶׁן, רֶמֶץ וְאוּדִים.

מִשֶּׁתִּרְאֵנִי כָּך, תֹּאהַב בְּכָל הַלֵּב

אֶת שֶּׁתּוֹתִיר מָחָר מֵאֲחוֹרֵי הַגֵּו

Sonnet # 93

So shall I live, supposing thou art true,

Like a deceived husband; so love's face

May still seem love to me, though alter'd new;

Thy looks with me, thy heart in other place:

For there can live no hatred in thine eye,

Therefore in that I cannot know thy change.

In many's looks, the false heart's history

Is writ in moods, and frowns, and wrinkles strange.

But heaven in thy creation did decree

That in thy face sweet love should ever dwell;

Whate'er thy thoughts, or thy heart's workings be,

Thy looks should nothing thence, but sweetness tell.

How like Eve's apple doth thy beauty grow,

If thy sweet virtue answer not thy show!

סונטה # 93

אוֹסִיף לִחְיוֹת כְּבַעַל מְרֻמֶּה,

כְּאִלּו לֹא רֻמָּה. הָאַהֲבָה

תּוֹלִיךְ אוֹתִי שׁוֹלָל כִּמְדֻמֶּה;

דְּמוּתְךָ בְּנִשְׁמָתִי, לִבְּךָ כְּבָר עֲזָבָהּ:

אַךְ בְּעֵינֶיךָ לֹא תִּשְׁכֹּן שִׂנְאָה,

אֶת תַּהְפּוּכוֹת לִבְּךָ אֵינֶנִּי חָשׁ.

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁגּוֹרָלָם מִנָּה

לָהֶם פָּנִים כָּל נִיד בָּהֶן יָרְגַּשׁ,

אַךְ מִשָּׁמַיִם לְךָ נִתַּן קְלַסְתֵּר

שֶׁרַק טוּב, אַהֲבָה וָזֹך קוֹרֵן הוּא;

אַחַת הִיא מַה מְּזִמָּה בּוֹ תִּסְתַּתֵּר,

מַעְתִּיר הוּא מְתִיקוּת עַל כָּל רוֹאֵהוּ.

כִּפְרִי פִּתּוּי אָדֹם חִנְּך יִגְדַּל,

אַך זִיו פָּנֶיךָ לֹא יַסְגִּיר זֹאת כְּלָל.

Sonnet # 97

How like a winter hath my absence been

From thee, the pleasure of the fleeting year!

What freezings have I felt, what dark days seen!

What old December’s bareness everywhere!

And yet this time remov’d was summer’s time,

The teeming autumn, big with rich increase,

Bearing the wanton burden of the prime,

Like widow’d wombs after their lord’s decease:

Yet this abundant issue seem’d to me

But hope of orphans, and unfathered fruit;

For summer and his pleasure wait on thee,

And, thou away, the very birds are mute;

Or, if they sing, ’tis with so dull a cheer

That leaves look pale, dreading the winter’s near.

סונטה # 97

יְמֵי פְּרֵדָה הָיוּ לִי כִּימֵי כְּפוֹר;

אַתָּה מְשֹוֹשֹ הַזְּמַן הַגָּז בִּיעַף,

גְּלִידֵי צִנָּה נִתְלוּ, הַכֹּל אָפֹר!

סְבִיבִי דֶּצֶמְבֶּר קַר וְנֶעֱצָב!

אַף שֶׁהָיָה זֶה קַיִץ שְׁטוּף זָהָב,

עוֹנַת אָסִיף דְּשֵׁנָה בִּיבוּלֶיהָ,

וּסְתָו שֶׁנִּתְעַבֵּר בַּעֲלוּמָיו,

כְּאַלְמָנָה בְּמוֹת אִישָׁהּ עָלֶיהָ:

שִׁפְעַת הַמְגָדִים הַזּוּ דָּמְתָה

לְאֹמֶן לֵב יָתוֹם, לִפְרִי בְּלֹא אָב;

כִּי לְךָ הַקַּיִץ וְכָל הַחֶמְדָּה,

תֵּלֵךְ - יִדָּמוּ בַּעֲלֵי כָּנָף;

לוּ רִנְּנוּ הָיָה שִׁירָם כֹּה דַּל

עַד כִּי יַחְוִיר מִפַּחַד-חֹרֶף כָּל עַלְעָל.

Sonnet # 124

If my dear love were but the child of state,

It might for Fortune's bastard be unfather'd,

As subject to Time's love or to Time's hate,

Weeds among weeds, or flowers with flowers gather'd.

No, it was builded far from accident;

It suffers not in smiling pomp, nor falls

Under the blow of thralled discontent,

Whereto th' inviting time our fashion calls:

It fears not policy, that heretic,

Which works on leases of short-number'd hours,

But all alone stands hugely politic,

That it nor grows with heat, nor drowns with showers.

To this I witness call the fools of time,

Which die for goodness, who have lived for crime.

סונטה # 124

לוּ אַךְ בְּיַד מִקְרֶה נוֹלְדָה לִי אַהֲבָה,

כְּבַת בְּלִי אָב, מַמְזֶרֶת לַמַּזָּר,

נְתוּנָה לְאַהֲדַת הַזְּמַן, אוֹ לָאֵיבָה,

כְּחוֹחַ בֵּין חוֹחִים, כְּפֶרַח זֵר נִשְׁזָר.

כְּלָל לֹא מִקְרֶה הוּא שֶׁהוֹלִיד אוֹתָהּ;

לֹא יַרְשִׁימוּהָ שֶׂגֶב אוֹ דַּכָּא

בַּחֲלִיפוֹת הָעֵת אֵין הִיא נוֹטָה

לִפְשֹׁט צַוָּאר בְּהִנָּחֵת מַכָּה;

לֹא תְּקַבֵּל מָרוּת, זוֹ הַסוֹרֶרֶת,

הַמִּתְחַיֶּבֶת רַק לְמוֹעֲדִים קְצָרִים,

וּלְבַדָהּ בְּרֹאשׁ זָקוּף שׂוֹרֶרֶת,

וְלֹא יַטּוּהָ חֹם אוֹ זַעַף מִמְטָרִים.

עוֹד אֲזַמֵּן לְכָךְ עֵדִים מִבֵּין סִכְלֵי מוֹעֵד

שֶׁבּוֹ מֵתִים בִּשְׁבִיל הַטּוֹב, חַיִּים בִּשְׁבִיל הַחֵטְא.

Sonnet # 130

My mistress' eyes are nothing like the sun;

Coral is far more red than her lips' red;

If snow be white, why then her breasts are dun;

If hairs be wires, black wires grow on her head.

I have seen roses demasked, red and white,

But no such roses see I in her cheeks;

And in some perfumes is there more delight

Than in the breath that from my mistress reeks.

I love to hear her speak, yet well I know

That music hath a far more pleasing sound;

I grant I never saw a goddess go;

My mistress, when she walks, treads on the ground.

And yet, by heaven, I think my love as rare

As any she belied with false compare.

סונטה # 130

עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן כַּשֶּׁמֶשׁ;

אַלְמֹג אָדֹם מִפִּיהָ בַּשָּׁשַׁר;

וְאִם צָחֹר הַכְּפוֹר, שָׁדֶיהָ כֶּמֶשׁ;

כַּחֲבָלִים שֵׂעָר? חַבְלֵי שְׁחוֹר עַל רֹאשָׁהּ.

יֵשׁ שׁוֹשַׁנִּים נֻמְּרוּ שָׁנִי וָשֶׁלֶג,

אַךְ לֹא עַל לְחָיֶיהָ, כִּמְדֻמֶּה,

וְיֵשׁ אַף נִיחוֹחוֹת טוֹבִים מֵאֵלֶּה,

שֶׁמִּקִּרְבָּהּ נוֹדְפִים עִם הֶבֶל פֶּה.

אֹהַב אֶת צְלִיל קוֹלָהּ, אַךְ שִׁבְעָתַיִם

עָרֵב מִמֶּנּוּ קְהַל יוֹדְעֵי נַגֵּן;

אֶתְמַהּ אֵיךְ תְּהַלֵּךְ בַּת הַשָּׁמַיִם,

אֲהוּבָתִי תַּצִּיג רַגְלָהּ הָכֵן.

אַךְ חֵי מְרוֹמִים, טוֹבָה הִיא מִזָּהָב,

מִזּוֹ שֶׁאֲפָפוּהָ דִּמּוּיֵי כָּזָב.

Sonnet # 147

My love is as a fever, longing still

For that which longer nurseth the disease,

Feeding on that which doth preserve the ill,

Th' uncertain sickly appetite to please.

My reason, the physician to my love,

Angry that his prescriptions are not kept,

Hath left me, and I desperate now approve

Desire is death, which physic did except.

Past cure I am, now reason is past care,

And frantic-mad with evermore unrest;

My thoughts and my discourse as mad men's are,

At random from the truth vainly expressed.

For I have sworn thee fair, and thought thee bright,

Who art as black as hell, as dark as night.

סונטה # 147

אַהֲבָתִי כְּחֹלִי מִתְרַפֶּקֶת

עַל שֶׁיּוֹסֵף עַל מַכְאוֹבָהּ בְּלִי סוֹף,

תִּזּוֹן מִיִּסּוּרִים, בָּם תִּסְתַּפֵּק, אֶת

הָרַע תִּשְׁמֹר אַף תִּתְרַחֵק מִטּוֹב.

שִׂכְלִי, שֶׁחָשׁ לִרְשֹׁם תְּרוּפָה לַחֹלִי,

כּוֹעֵס עַל שֶׁחֻקָּיו אִישׁ לֹא שָׁמַר,

נְטַשׁ אוֹתִי; עַתָּה מוּבָן דְּבָרוֹ לִי:

תְּשׁוּקָה הִיא מָוֶת, כְּפִי שֶׁהוּא אָמַר.

חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא הִנְּנִי, אֵין רוֹפֵא לִי,

כִּטְרוּף דֵּעָה אַטִּיחַ רֹאשׁ בַּקִּיר;

כָּל הִרְהוּרַי כְּשֶׁל אָדָם רָפֶה; לִי

מִלִּים בְּלוּלוֹת בַּפֶּה, מַרְאַי אִישׁ לֹא יַכִּיר.

כִּי בָּך רָאִיתִי רַק חֶמְדָּה וָאוֹר,

וְאַתְּ כַּלַּיִל אֲפֵלָה, שְׁחוֹרָה מִשְּׁחוֹר.

הנה כי כן, ניתן היה ללא קושי להמיר בסונטה # 18 את השורה "וְקַיִץ אַךְ הוּא בָא, וּכְבָר חוֹלֵף עוֹבֵר", בשורה הכתובה בפנטמטר ("וְקַיִץ אַךְ הוּא בָא, וּכְבָר עוֹבֵר"), אלא שבכך היה נפגם במקצת, לעניות דעתי, הצד הפיוטי של האמירה. ניתן היה ללא קושי להמיר בסונטה # 97 את השורה "עַד כִּי יַחְוִיר מִפַּחַד-חֹרֶף כָּל עַלְעָל" בשורה הכתובה בפנטמטר ("יַחְוִיר מִפַּחַד-חֹרֶף כָּל עַלְעָל"), אך המבנה הלוגי של הטיעון היה נפגם אולי במקצת. ניתן היה ללא קושי לסיים את סונטה # 147 בפנטמטר "וְאַתְּ כְּאֹפֶל לֵיל, שְׁחוֹרָה מִשְּׁחוֹר", ולא בהקסמטר "וְאַתְּ כַּלַּיִל אֲפֵלָה, שְׁחוֹרָה מִשְּׁחוֹר", אך היה בכך חטא כלשהו כלפי השפה העברית (השימוש השגוי בצורת הסמיכות "לֵיל" במקום השימוש התקני בצורת הנפרד "לָיִל", שאינה משתלבת כראוי בסכמה הימבית). בתוך מערכת האילוצים הזו, הנכפית על מתרגמי שקספיר שבכל דור ובכל אתר, בחרתי אפוא להמיר פה ושם את הפנטמטר הימבי בהקסמטר, אך לא ככלל מחייב וגורף, אלא כפתרון ad hoc לעת מצוא ולעת מצוקה. שקספיר שבר כאמור את כללי הסונטה ללא הרף, אך דווקא בסוגיית הפנטמטר הימבי הוא גילה אדיקות מופלגת, ולא אך ורק משום שהפנטמטר הימבי הוא כה טבעי לשפה האנגלית. שׂומה על מתרגמיו להתחשב באדיקות זו, ולא להקל בה ראש. הפנטמטר הימבי הוא אפוא המשקל הטבעי והמתבקש לסונטה השקספירית, במקור ובתרגום, וכפי שהראו רבים ממתרגמי שקספיר הלכה למעשה, אם תרצו - אין זו הגדה בעלמא.