עד קצווי העברית - לשון וסגנון בשירת אלתרמן
ספר חדש העומד לצאת בקרוב בהוצאת ספרא
את יצירת אלתרמן, לסוגֶיהָ ולתקופותיה, כתבו "ארבעה אלתרמנים": (א) אלתרמן הגלותי, שדיבר בלשון יידיש עם סבתו, שהתגוררה בבית המשפחה, ולמד בגימנסיה דתית בקישינב; (ב) אלתרמן הארץ-ישראלי, שהועלה ארצה ב 1925- , השתלט עד מהרה על כללי העברית ה"ילידית", ולמד ב"גימנסיה הרצליה" פרקים נבחרים בספרות העברית החדשה; (ג) אלתרמן איש העולם הגדול, שלמד אגרונומיה בצרפת, הוקסם משירתם של בודלר וחבריו הסימבוליסטים, והלך שבי אחר תרבות ה"שנסונים" ובתי-הקפה; (ד) אלתרמן "הרחובי" (כך כינה את הצד הקונדסי שבאישיותו), שהִטה אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה, אף לא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות. כל אחד מהם שלט במשלב אחר של השפה העברית, ורק בדרך נס הצליחו הארבעה לפעול בשיתוף מלא, מבלי להפֵר את הדיסקורד ההרמוני ששָׂרר ביניהם. ביצירה האלתרמנית, שמשכה את חוטיה מארבעה רובדי לשון ומִשלבּים שונים, נוצרה מלאכת שתי-וערב ססגונית, מורכבת ו"פשוטה" כאחת, שחִקרה לא יגיע לעולם למיצויה.
הספר עד קצווי העברית מאת פרופ' זיוה שמיר, חברה יועצת באקדמיה ללשון העברית, בוחן את צייני הסגנון – הקבוצתיים והייחודיים – הטוֹוים ביצירה האלתרמנית רִקמת שעטנז מרהיבת- עין שיש בה מִכּובד הדורות ומקלוּתם של "חיי שעה".
Comments