top of page

ספר חדש משמרת חדשה

עודכן: 3 במרץ 2023

על יהודית קציר/ סוגרים את הים. הספריה החדשה (ע.מנחם פרי),

הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, רמת-גן 1990


פורסם: עתון 77, גל' 123 (אפריל 1990), עמ' 7 + תוספת- גל' 124־125 ( מאי-יוני 1990), עמ' 7.

ספר חדש משמרת חדשה יהודית קציר סוגרים את הים
.pdf
Download PDF • 685KB



העוקב אחר המתרחש בתחומי הסיפורת הישראלית החדשה, יגלה לשמחתו כי כבר נוצרה לנגד עינינו משמרת ספרותית חדשה, בעלת נפח ומשמעות, הנבדלת במאפייניה הבולטים מקודמתה (היא המשמרת שעליה נמנים סופרים כדוגמת דוד שחר, א"ב יהושע, עמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון, אהרון אפלפלד, יצחק אורפז, יורם קניוק ואחרים; משמרת שמרדה בשעתה בסופרי "דור הפלמ"ח" ובריאליזם החברתי שלהם). המשמרת החדשה אף נבדלת מקבוצת המספרים ה"לוקאליים" (נסים אלוני, יהושע קנז, רות אלמוג, חיים באר, מאיר שלו), שעברה כחוט השני בין הדורות, ללא מרד גלוי לעין. קשה עדיין לאפיין את המשמרת העכשווית הזו, שבין סופריה יואל הופמן הוא הבוגר והבשל ביותר ויהודית קציר היא, כמדומה, הצעירה ביותר. עם זאת, מסתמנים ביצירתם של בני המשמרת הזו סממנים משותפים לא מעטים.


כל בני האוונגרד החדש (יואל הופמן, דוד גרוסמן, סביון ליברכט, אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר ועוד כותבים בכתיבה, שהיא לכאורה פתוחה ונון-שלאנטית יותר מזו של קודמיהם. בני דורו של א"ב יהושע עדיין עמדו ברובם בסימן ההשראה העגנונית, שחייבה את הסופר לכתיבה אחראית ומהודקת, שבה יש לכל אות ואות כוונה ומשמעות. הנוסח החדש יותר בסיפורת הישראלית הוא פרי-עטו של סופר, שאינו שובר את קולמוסו כדי לרבד כל מלה ומלה וכדי להעמיק את קשת-ההשתמעויות עד גבול היכולת. על כל פנים, סימני היזע והיגע אינם ניכרים בתוצר המוגמר. נותר בכתיבה מרווח גם למקרי, לפרום ולמפורר, לחסר המשמעות ולחסר הסמליות, לאוטוביוגרפי ולאידיוסינקרטי. נראה, שסוף-סוף יכול מנחם פרי לברך על המוגמר ולקצור את פירות המרד נגד האלגורי ובזכות הקונקרטי, שאת דגלו הניף עם ייסוד 'סימן קריאה' לפני כשנות דור.


כותבי הפרוזה הצעירים, ויהודית קציר בתוכם, מרחיבים את הקשת התימטית והטיפולוגית של הספרות העברית במגוון חדש ורענן של נושאים ודמויות, ואף יודעים לחקות סגנונות שונים, ולהעלות חיוך על שפתי הקורא, גם כשהם מספרים על עניינים טראגיים כמלחמה ושואה, עקירה מן הבית ומחיק המשפחה ושאר חוויות טראומטיות, אישיות וקולקטיביות. זאת הם עושים בעיקר באמצעות הפרספקטיבה הכפולה, הנוצרת אצלם באמצעות נקודת התצפית הילדית או הילדותית-כביכול או התמימה-כביכול, שהיא אחת הטכניקות המרכזיות ביצירתם. מן הבחינה הזו, הללו ממשיכים בטבעיות ובמיומנות את דרכיהם של א"ב יהושע ושל יעקב שבתאי (במיוחד בסיפורי 'הדוד פרץ ממריא'), אך בלא האלגוריזם החברתי-פוליטי של הראשון ובלא הגוון המיתולוגי, המרחף מעל הפרטים הטריוויאליים אצל האחרון.

*

'סוגרים את הים' של יהודית קציר מצטרף לכמה ספרים בספרותנו, המכילים רביעייה של נובלות (כגון 'מומנט מוזיקלי' של קנז). ארבע הנובלות עומדות בקשרי זיקה מורכבים וקונטרפונקטליים, ובהצטרפם הם יוצרים תמונה רחבה, פוליפונית ופוליכרומית, תמימה להלכה ופסבדו-נאיבית למעשה. כך, למשל, בתיאור ניסיונם הנבזי-הנאיבי של הילדים בני-הדודים בסיפור 'שלאף שטונדה', ניסיון "נייר לאקמוס" שרק ילד מסוגל להגותו, המאפשר סלקציה של בין-רגע בין ניצולי שואה לבין שאינם ניצולי שואה. התיאור גורם לקורא לפרוץ בצחוק, למרות ההשתמעויות הנוראות שלו. הוא עשוי להעלות על הדעת את תיאורה הפסבדו-נאיבי של הילדה אילנה מאחד משיריו של מאיר ויזלטיר, המקשקשת בעיפרון על תמונות קרוביה שניספו בשואה, בהיעדר הוריה מן הבית, או את דרכו של הילד "קצכן" (מן הספר 'סיפור יוסף' של הופמן בקליטת השואה וחותמה על קרוביו ועליו. עירוב של טראגיקה ושל הומור, של אימה ושל תמימות הוא שנותן לסיפורים הללו את חינם המיוחד.


בסיפור זה, כמו בסיפוריו האחרים של הקובץ, משתלבים דמיונות ואשליות בתוך רצף האירועים דמויי-המציאות, ונושאים בחובם מסר "ארס פואטי" לגבי מהות הכתיבה. סיפורו של מישה, הנהג של המשרד, שעליו חזר כל השנים, בדבר נגינתו לפני מלך יוגוסלביה, מתברר כסיפור בדוי. אך גם לשקר הרב-שנתי הזה יש הנמקה משלו: מישה האחר, שאכן הפליא בנגינתו את אוזני שומעיו ואת המלך בכללם, נספה בשואה, הוא מכל משפחתו, ורעהו שנותר בחיים מנציח אותו ואת נגינתו הווירטואוזית באמצעות הבדיה, ממש כשם שהספרות גואלת דברים אמיתיים והיפותטיים מן השכחה ומנציחה אותם על דפי הספר. ובקורא גואה מין תערובת מוזרה של סיפוק ושל חלחלה למשמע הפרטים: דווקא הילד הבלתי-רצוי, שאביו ביקש להיפטר ממנו בעודו עובר בבטן אמו, הוא שנותר יחידי מכל משפחתו. אחת הווריאציות של "אגדת האמן", לימדנו ארנסט קריס בספרו החשוב "אגדה, מיתוס ומאגיה בדמותו של האמן", היא זו של ילד שאמו או אביו זנחוהו, וחרף הנטישה, ואולי דווקא בגללה, הוא הפך לאמן, המסוגל להקנות לדברים חיי נצח ולהציל את הזמן החולף מאבדן ומשכחה.


בסיפור 'הנעליים של פליני' משמשים כמדומה יסודות אוטוביוגרפיים ביסודות בדויים ומוגזמים לכיוון של הנמכה ואירוניזציה, בעירוב המעורר הנאה ומחשבה. הסיפור עוקב אחר הרהוריה ואירועי חייה של נערה תמימה, שעולמה צרולם נמלה, מלצרית במלון, ההו לזמן-מה ל"סינדרלה" ולשחקנית זוהר, באמצעות במאי "צמרת". מאחורי הקלעים של תיאטרון יידיש קטן ומתקלף, מתבררת זהותו של המפיק יהושע שפילמן (וכי כיצד ייקרא בנה של שחקנית יידיש בתיאטרון נודד?). סיפור הזוהר המדומה מזכיר את סיפורי סאלינג'ר, שהשפיעו בדרכם גם על יעקב שבתאי. לפנינו טיפוסים אנטי-אינטלקטואליים, הקולטים את המציאות קליטה חלקית ונאיבית, כמו מבעד למסך. אין הם יורדים אמנם לרמתם של "איירון" אנטי-הרואי, כדוגמת דמותו של גימפל תם, אך בהחלט מזכירים מודלים אחרים מן הפרוזה היהודית האמריקאית, וגיבורי סאלינג'ר בכללם. פרק 3 בסיפור זה מסתיים במסע לחוף הים, לצד רוכל הצמר-הגפן המתוק שעל הטיילת,שמעליו תלויים ענני סוכר ורדרדים. לא אחת מזכירים הסיפורים הללו, בהקצפה הסכארינית המדומה שלהם, את הסוכר המוקצף הנמכר על שפת הים. אולם, אין לפנינו, כמובן, אלא קיטש מדומה, המוליך את הקורא שולל ומעכב את קליטת המסר האמיתי, שאינו סנטימנטלי או מתקתק כל עיקר.


גם בסיפור 'דיסניאל' שלטת צבעוניות של קרקס, כפי שהיא נקלטת בעיניה של ילדה עתירת דמיון, שכל קניית שמלה היא בעיניה חגיגה בלתי נשכחת. גם כאן חוזר מוטיב הנוכל המקסים, המצהיל את החיים ולמעשה משבש אותם. מיכאל הפנטזיור, המבקש לבנותין דיסנילנד בישראל, עשוי להיות הרקע לקרע בין ההורים. אולם, העניין מחלחל לתודעתה של הבת רק מקץ שנים, במאוחר, ליד מיטת חוליה של האם. על סיפור זה קיבלה המחברת את פרס עיתון 77', ובנימוקי הפרס נאמר:


"לילה ארוך, העובר על אשה צעירה , היושבת בבית חולים וממתינה לאמה, שתקיץ מן התרדמה שבה היא שרויה לאחר ניתוח קשה, הוא מסגרת הזמן למסע היזכרות מפוכח ואוהב כאחד אל תוך עולם ילדותה (...). ובמרכז המסע, חיי משפחה שקטים וחדגוניים כלשהם בחיפה של שנות השבעים ,ואולי גם בסוף שנות הששים, שלתוכם פולש מפעם לפעם אורח זר, גבר קסום שובה־לב, המביא לבסוף להתפוררותם. ׳דיסניאל׳ נכתב מתוך שליטה מעוררת השתאות בחוקיה של הנובלה, ביכולת סיפורית רגישה ובוגרת ובלשון חסכנית ומדויקת." עוד קבעו השופטים, כי יצירת ביכורים זו עשויה להעמיד את יהודית קציר בשורה הראשונה של כותבי הפרוזה הצעירים, וכי היא תעורר בוודאי בקרב הקוראים ציפייה דרוכה לקראת המשך כתיבתה של יהודית קציר"


'סוגרים את הים' הוא סיפור בשל ומלא חידושים: לפנינו, כביכול, סיפורה הבנאלי של אילנה, מורה רווקה, שהגיעה להוראה חרף ניסיון טראומטי מידיו של מנהל בעל נטיות "פדאגוגיות", שהרעים עליה את קולו. חייה עוברים עליה בשיממון אפרורי, למרות רכישתה של שמלת ערב אקסטרווגנטית (שאותה לא תלבש לעולם), ולמרות רומאן (חסר סיכוי שמתרקם בינה לבין המרצה שלה באוניברסיטה. למעשה, גם "אביר החלומות" הוא טיפוס אפרורי למדי, הלובש דרך-קבע סוודר אפור (!), לפחות עד לאותו יום שבו הוא זוכה בסוודר שסרגה למענו תלמידתו (והמחייב אותו לספר לאשתו שקרים מפליגים). לכאורה, לפנינו שיא של אפרוריות משמימה, ואף על פי כן, לפנינו סיפור נועז, ססגוני ומופלא, שנרמזת ממנו אהבת נשים לטנטית, סיפור המכיל קטעים נוסח 'שושנת קהיר הסגולה' של וודי אלן ומסתיים במעוף מטא-ריאליסטי מעל לחצר בית-הספר. לפנינו סיפור המושפע מן הקולנוע, ועשוי אף לחזור אל מסכי הקולנוע ביום מן הימים.


את כל הנובלות שבקובץ ניתן לאפיין כ"סיפורים מעגליים": מוטיבים המופיעים בראשיתם, חוזרים ומופיעים לקראת הסוף, בווריאציות מתגוונות ובטרנספורמציות שונות. המעגליות מקנה לסיפורים הללו תחושה של סוף, של קשירת חוטים פרומים. הקורא אינו נותר, כמו ברבים מן הסיפורים המודרניים, בתחושה אופיינית של תסכול ושל היעדר משמעות, אלא יודע, פחות או יותר, מה עלה בגורל גיבוריו ומהי ההנמקה לגורלם. ואשר לטכניקת-המסירה ראוי להדגיש: לא רק הדמויות שבסיפור מגלות אטימות-כלשהי למתרחש סביבן, ומתקשות לגלות את האמת שמאחורי מס-הקרטון הצבעונית. גם המספרת עוטה על עצמהין מסיכה של אטימות למתרחש בארץ ובעולם, ומדווחת על המציאות באמצעות מטונימיות אנטי-אינטלקטואליות במתכוון (גם כאשר היא משלבת ראייה ילדית בראייה של בחורה בוגרת, בעלת הבנה ותובנה).


כך, למשל, עשויים הקורא והפרשו, המנסים למלא פערים, ללמוד על זמן ההתרחשות של כל סיפור וסיפור באמצעות אופנת הלבוש של הנפשות הפועלות יותר מאשר באמצעות אזכורם של אירועים חיצוניים. ולא במקרה: מושם כאן דגש על "הקנקן" החיצוני והזוהר, שכן הדמויות חיות ופועלות בעולם של אשליות מתוקות, והמחברת סוחפת את קוראיה אל עולם קסום זה, שהמזויף רב בו על האמיתי. אלה הם סיפורים מעניינים ומורכבים, למרות חזותם הכמו-נאיבית, והמשחק המתעתע שהם עורכים בין האותנטי למזויף, בין התמים למושחת, בין הפשטני למתוחכם מצביע על תכנון ועל שימת-לב לפרטים ולמכלול. מה שנאמר על סיפור הביכורים לפני כשנתיים כוחו יפה גם היום : הספר מותיר את קוראיו בציפייה דרוכה לקראת המשך יצירתה של יהודית קציר.

Comments


bottom of page