ספרא או סיפא

אלתרמן "מתכתב" עם שמואל הנגיד בתיוּוכה של שירת ביאליק

פורסם: פסיפס גליון52 , 2002

א. ניצחון בקרב, הנצחה וחיי נצח

בעשורים הראשונים של המאה העשרים יכולים היו סופרים גדולים כדוגמת ביאליק ואלתרמן להיווכח כי בעולמנו המודרני נתערערו כל האמִתות ה"הבלתי מעורערות" של העבר, וכי מציאוּת יחסית ומפוררת החלה לרשת את מקומו של העולם הפטרוני והקולוניאלי בן המאה התשע עשרה, על סדריו הברורים וה"מקודשים". כתוצאה מן האַטומיזציה שפקדה את המציאוּת המודרנית, אך טבעי היה שגם הספרות תלך ותשתנה לבלי הכֵּר: גיבורי המופת של העבר החלו אז לפַנות את מקומם לדמויות אנטי הֶרואיות שמערכת הערכים שלהן היא, כמאמר ניצשה, "מעֵבר לטוב ולרע"; העלילה הרצופה "של פעם" החלה לפַנות מקומה לעלילת נפש מפוררת שסיבותיה ונסיבותיה שרויות בערפל; האמִתות ה"אובייקטיביות" של המאות הקודמות החלו לפַנות את מקומן לתמונת מציאוּת פרגמנטרית של רשוֹמוֹן, שבּו "כל אחד והאמת שלו".

בתוך כך, המסַפר ה"כל יודע" של העבר החל לפַנות אף הוא את מקומו למסַפר בעל סמכות מוגבלת ומפוקפקת. ואכן, על סף המאה העשרים החל ביאליק לעצב תודעה של ילד תמים, או של מבוגר מצועף עין, המנסה לשחזר לשווא את מראות ילדותו שניטשטשו. בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים כתב אלתרמן הצעיר את אחדים משיריו הראשונים דרך תודעה מטושטשת של צעיר הלוּם יין, ששיווי המשקל שלו הופר, או דרך עיניו של גבר אלים שהקנאה לנערתו מעבירה אותו על דעתו. דמות המשורר בשירי כוכבים בחוץ לובשת גם היא תכופות חזוּת תמימה ואנטי הֶרואית של נווד מך נפש, אך שמח בחלקו, המתבונן בעולם "מלמטה" ומן הדיוטה התחתונה: הֵלך עני המוכן לשלם בחייו בתמורה ל"חיוך" בן חלוף מדמות נשית עריצה ונערצת ("פגישה לאין קץ"); משורר תמים, במרכאות כפולות ובלעדיהן, ש"רצח" את "תאומו" ומבקש שיאמינו בחפותו ("איגרת"); צעיר אווילי וקל דעת היוצא לטייל בין פילי השמים "בִּמְעִיל קַיִץ פָּשׁוּט" ("אל הפילים") וכיוצא באלה "גיבורים" בעלי תודעה תמימה ומוגבלת, שנוסח דיבורם רגשני ומתחטא.

המאה העשרים עתירת התמורות הטכנולוגיות המואצות, שזכתה לכותרת הקולנועית "זמנים מודרניים", לא הייתה אפוא שעתם הגדולה של שירי עלילה "קלסיים" ובהם גיבורים ללא חת וערכים של רֵעות ואחוות לוחמים (ואכן, הז'אנרים ההֶרואיים של העבר החלו נודדים מן הספרות אל סרטי הראינוע והקולנוע, שעשו בזמן עליית המודרניזם את צעדיהם הראשונים). לפיכך, בבואו לכתוב על סִפה של המאה העשרים שיר אֶפּי, חסר כל יסוד סובייקטיבי, כדוגמת "מֵתי מִדבר", שגיבוריו הם גיבורי קדומים שמרדו בהשגחה העליונה ושילמו בחייהם על חטא ה"היבּריס" שלהם, לא כתב ביאליק שירת גיבורים "תמימה" בנוסח הומרוס או בנוסח היצירה האֶפּית של תקופת ההשכלה, ובה עלילה חיצונית הֶרואית. הוא "הסתפק" בכתיבת אֶפּוס פרודי (mock epic, mock heroic), שבו מצויים הסממנים החיצוניים של האפוס הקלסי (ההֶקְסַמטר הדקטילי, למשל), אך חסרה בו עלילה של ממש; שדמויותיו סטטיות וכל פעילותן שתחילתה במרד וסופה בכישלון ובדומייה מתרחשת כנראה בדמיונו של המתבונן בהן. גם אלתרמן, ששלח ידו מפעם לפעם בכתיבת שירי עלילה וגבורה, ראה, כמשתמע מן האמירות ה"אַרְס �