"סיפורי משרתות" או דיון מעמיק במצב האומה?

עיון בסיפורו של עגנון "עובדיה בעל מום" (1921)


א. סיפורי משרתות ושוליות

הסיפור "עובדיה בעל מום" נכתב ופורסם בשנת 1921, בתקופה שבָּהּ ישב עגנון בגרמניה ובה התחיל לבַצר את מעמדו הספרותי במטרה להגיע אל קהל הקוראים הרחב. בתקופה זו התיידד הסופר הצעיר עם זלמן שוקן שעודדוֹ לפרושׂ כנפיים אל מחוזות זרים ורחוקים שמעֵבר לעולמם הצר של אנשי בית-המדרש הישָׁן.1 בעצת שוקן התחיל הסופר הצעיר להתוודע אל מיטבהּ של תרבות המערב בסיוע מדף-הספרים הגרמני, וכן בסיועם של רומנים נבחרים מספרות העולם שתורגמו לגרמנית.


באותה עת נתחזקה גם ידידותו עם ח"נ ביאליק שהתחילה להתרקם עשור שנים ויותר קודם לכן, עוד בזמן ביקורו של המשורר בארץ ישראל בשנת 1909 (בשנת 1922, כשישבו שניהם בגרמניה, הצליח עגנון לשכנע את רעהו הבכיר לעזוב את ברלין ולעבור להתגורר לידו בעיר הנופש בַּאד-הומבּוּרג). לעגנון הייתה זו תקופה פורייה, שבּהּ הִרבּה לכתוב סיפורים חדשים ולפרסמם בעיתונות העברית אמריקנית ששילמה בעבורם שכר-סופרים בדולרים. הכסף שהגיע מאמריקה סייע לו להתמודד עם ההיפֶּר-אינפלציה חסרת התקדים שהשתוללה אז בגרמניה וגרמה לכך שרוב תושביה יָרדו מנכסיהם והגיעו עד פת לחם. באותה עת נולדו ילדיו, וכדי לספק את צורכי משפחתו המתרחבת הִרבּה עגנון בכתיבת סיפורי אהבים פופולריים שהִקנו לו פרנסה ופרסום. סיפורים אלה, לרבות "עובדיה בעל מום", כונסו בשנת 1922 בקובץ על כפות המנעול: סיפורי אהבים במהדורה הראשונה – מהדורת תרפ"ג – שיצאה עוד בגרמניה.


צִדו הגלוי של הסיפור "עובדיה בעל מום" מציג פרשיית אהבהבים לא מחייבת בין משרתת יִצרית, שייני-סריל שמהּ, לבין בנו של בעל-הבית, תוך שזו בוגדת בארוסהּ החיגר עובדיה המבקש לשאתהּ לאישה ולִמשות אותה מחיי השִׁפלות שבהם היא מתבוססת. בזמן שעובדיה מנסה לשכנעהּ שלא להתבזות ב"בית המחולות" ולהתנהג כמצופה מאישה העומדת להינשא, הוא סופג מכות מהבריונים החוגגים בנשף ומוּבל לבית-החולים. בתקופת אשפוזו אהובת-לִבּוֹ מתעלסת עם בנו של בעל הבית, נופלת קרבן לסחטנותו של משרת בכיר, ראובן "האדום", המאיים עליה שיסגיר את סודהּ, אונס אותה באכזריוּת, מעבֵּר אותה ונוטש אותה לאנחות. כאשר עובדיה יוצא מבית-החולים, בתום תקופת אִשפוז בת שנה, הוא מגלה את ארוסתו כשהיא אוחזת בזרועותיה תינוק אדום שֵׂעָר ומיניקה אותו בלי חמדה.


עלילת הסיפור מבוססת אפוא על מוטיבים מֶלוֹדרמטיים האופייניים לאותם "סיפורי משרתות ושוליות" שהיו כידוע לז'נר אהוב ונפוץ בספרות המערב, אף נדדו בה מן הספרות הקלה אל הספרות ה"קָנונית". אל הספרות העברית החדשה – ספרות ההשכלה – הגיעו סיפורים סנסציוניים אלה באמצעות תרגומם לעברית של רומנים זרים פופולריים כגון מסתרי פריז Les Mystères de Paris) ) של איז'ן סי' ( Eugène Sue), שהתפרסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית בשנים 1842 ו-1843. לאחר שנדפסו בעיתונות היומית, התפרסמו פרקי הרומן מסתרי פריז גם במתכונת של ספר, וזה תורגם לעברית ועורר התרגשות רבה בקרב אותם משכילים צעירים, שמאסו באווירת בית-המדרש ונמשכו אל תרבות המערב.


הספר מסתרי פריז בתרגומו של קלמן שולמן (שראה אור בארבעה חלקים בין השנים 1857 – 1860) זכה לביקוש כה רב ב"רחוב היהודים" עד שעלה בתפוצתו על אהבת ציון של מאפו ונמכר באלפיים עותקים ויותר (באותם ימים היו אלה שני הרומנים היחידים שעמדו לרשות הקורא העברי).2 בחלק ב' של ספר זה (פרק כח), כלול סיפורם של הרופא דוד והמשרתת צילה (Cecily), המשקף את הבדלי המעמדות בחברה הצרפתית ואת נכליהם של המשרתים השפלים הרוקמים קנוניות נגד בעליהם. "רומנים של משרתות" כאלה וכגון אלה, חלקם בעלי ערך ספרותי נמוך ומפוקפק, גדשו את ספרות ההוויי בכל אתר ואתר, ועגנון יכול היה להכירם מן הסיפורת האירופית, הן מזו ה"קָנונית" הן מזו הזולה והממוסחרת, שזכתה לכינוי "שוּנד" (Schund – קרי, "זבל"). בסיפורו של עגנון, כפי שנראה, מקבלת הסיפורת הנחוּתה והפחוּתה הזאת תפנית בלתי צפויה ועיבוי סמנטי משמעותי, שאינו אופייני לז'נר. עגנון התנסה בז'נר "נחות" זה בסיפור עלומים שחיבר ביידיש ("ווהין?" = "לאן?"), שבּוֹ משרתת בשם זלדה מנהלת רומן אסור עם בן אדוניה ומתעברת לרוע מזלה.


"עובדיה בעל מום" הוא בראש וראשונה סיפור חברתי-מעמדי מחיי העיירה היהודית (ה"שטעטל"), על צביונה האופייני ועל דמויות-הקבע שלה (החייט, הרצען, העגלון, החלבן, שואב-המים ועוד). שמו של הפְּרוֹטגוֹניסט – שואב המים הדך והדל עובדיה – מעיד עליו שהוא מ"שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל"; כלומר, אדם שלם באמונתו, עבד ה', המקבל את גורלו בהכנעה, ללא הטחת דברים כלפי שמים (ואכן, הסיפור פותח במילים "מעולם לא התריס עובדיה שואב המים כלפי מעלה"; עמ' תח). גיבור אנטי-הֶרוֹאי זה הוא למעשה "עבד למחצה": מצד אחד, אין לו בעלים, ואין הוא כפוף לאדון שירדֶה בו ויכֵּהוּ. מצד שני, עיסוקו הוא עיסוק נחוּת ששכרו מועט, הזכור מן המקורות הקדומים כמלאכתם של עבדים ושל גֵרים מתחתית הסולם החברתי.


כזכור הוליכו הגבעונים שולל את יהושע ואת נשיאי בני ישראל, והצליחו לכרות אִתם ברית במִרמָה ובתואנות שווא. הברית העניקה להם כעין חסינות, וכדי שלא להיכשל בהֲפרתהּ (ועם זאת להענישם על התרמית) נקבע להם מעמד נחוּת של עבדים – חוטבי עצים ושואבי מים. על נחיתוּת מעמדם של שואבי המים ניתן ללמוד מן הכתוב בפתח פרשת "ניצבים" כי בקהל הניצב מול האל יתייצבו גם הפחוּתים והנִקלים שבבני ישראל, ולא רק העשירים והמכובדים: "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, י). על-פי פירוש רש"י הייתה שאיבת המים מלאכתם של גֵרים, ולא של יהודים מן השורה.


יוצא אפוא שמחד גיסא עובדיה שואב המים הוא "עבד" על-פי שמו, על-פי אמונתו התמימה (אמונתו של עבד ה') וכן על פי מלאכתו הנחוּתה – מלאכתם של עבדים וגֵרים. מאידך גיסא, מעמדו החוקי הוא כמעמדו של בעל מלאכה עצמאי שאינו משועבד לאדוניו ואיש אינו מכתיב לו את מעשיו ואת גורלו. יתר על כן, מסופר שהוא הצליח לחסוך כסף ולהפקידו בריבית (עמ' תיח). אמנם בנקודת ההוֹוה של הסיפור הוא עדיין מתגורר בדירה שכורה, אך נזכרת משאלתו לשאת אישה ולרכוש דירה מִשלו שבּהּ יֵשב ברשות עצמו ויחיה כרצונו.


עובדיה מהרהר תכופות בענייני ממונות: הוא חוסך דרך-קבע בהוצאותיו האישיות, אך מגלה נדיבוּת כלפי ארוסתו. מתנותיו מאפשרות לו לקיים – קיום רעוע אמנם – את מערכת היחסים האָ-סימטרית שנרקמה ביניהם (ניכּר שהארוסה, שייני-סריל, מזלזלת בו ומתביישת בקשריה אִתו). למתנות יש חשיבות רבה בעיניו: ארוסתו מקבלת ממנו כסף לקניית בגדים, כדי שערכה יעלה בעיני הבריות וערכו יעלה בעיניה. הוא מאמין שמתנותיו תסלולנה דרכים ללִבָּהּ, ובזמן שהותו בבית-החולים הוא אף שוגה בחלום משאלה שהיא תביא לו מתנה שתעלה את קרנו בעיני סובביו.


ברי, מומיו הבולטים לעין – היותו חיגר המסתייע בקב והיותו גיבן הנושא חטוטרת על גבו – הם שגרמו לכך שיסכים להתחתן עם צעירה שאיש לא יבחר בה לאישה מחמת השֵׁם הרע שהוציאו לה הבריות. במילים אחרות, לשואב-המים עובַדיה ברור שרק מי ששׂירכה דרכיה והכול מלעיזים עליה ועל טיב מעלליה תואיל להעלים עין ממומיו ולראות בו את חתנהּ. כל אחד מבני הזוג נאלץ אפוא להתפשר ולגַלות נכונוּת לקשור את גורלו עם אדם פגום וקְשה-שידוך: עובדיה כעור ומעוּות בחיצוניותו, אך כל מנהגיו מעידים על עדינוּת ועל טוּב-לב, ואילו שייני-סריל יפה ומרשימה בחיצוניותה, אך היא מופקרת וחסרת בושה בכל דרכיה ומִנהגיה.


שייני-סריל, אשת הזנונים יפת-המראה, מכוּנה פעמיים בכינוי "שפחה חרופה" (עמ' תח, תט), ובכינוי זה טמון רעיון בעל חשיבות עקרונית: כשם שעובדיה הוא "עבד למחצה", גם שייני-סריל היא "שפחה למחצה", שכּן הכינוי "שפחה חרופה" הוא כינוי שניתן בימי קדם לאישה שחציהּ שפחה וחציהּ בת-חורין, אך עדיין לא נפדתה (כריתות יא ע"א). לשון אחר, כל אחד מהם הוא מחצית מן השלם, ובבוא היום – כך מקווה עובדיה בחלומות המִשאלה שלו – יתאחדו שני החצאים ויגיעו לכדי שלֵמות אחת. את שאיפתו להשיג תיקון ושלמוּת הוא מביע במילים שהוא הוגה בלִבּוֹ ומתכנן לומר לשייני-סריל לכשייפגשו בתום תקופת אשפוזו בבית-החולים: "בואי וראי סרילי חייתי שאנחנו כגוף אחד" (עמ' תכז). על חשיבותה של השלֵמות ועל משמעות השם "הַלְבְּלֵייבּ" – שם משפחתו של עובדיה – נרחיב בסעיף השלישי, העוסק בזיקתו של הסיפור העגנוני לספרות העולם, וכן בסעיף החמישי, העוסק בהגות הלאומית המסתתרת מאחורי הקלעים של "הסיפור הפשוט" שלפנינו, הרֵאליסטי-למראה.3


כדרכו, העמיד כאן עגנון תמונה חברתית מסוכסכת ורבת סתירות הגורמת לקורא ולפרשן מבוכה ודיסאוריינטציה: עובדיה הוא עבד אך גם אדון. אין לו בעלים או אדונים שיטילו עליו את מרותם, והוא עומד כביכול ברשות עצמו. אף-על-פי-כן, שמו וכל מהלכי חייו ומנהגיו מעידים עליו שהוא עדיין שרוי בעולם שבּוֹ שולט "מוּסר העבדים", כהגדרתו של פרידריך ניטשה בחיבורו הגניאולוגיה של המוּסר (1887). כזכור הבחין ניטשה בין "מוּסר העבדים" ל"מוּסר האדונים" (Herren und Sklavenmoral), ואת מוּסר העבדים קשר עם ההֶבּראיזם – עם העִבריוּת שהולידה את שלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות, מרכינות הראש ומדכאות היֵצר. ברי, עובדיה הצייתן – עבד ה' – מזוהה עם "מוּסר העבדים" האופייני ל"שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" הנדכאים, המתגוררים בצפיפות ובעוני ב"רחוב היהודים". אין בו אפילו שמץ של הֶדוניזם הלניסטי. כאמור, עובדיה כשמו כן הוא: הוא מרכין את ראשו כעבד ומקבל את גזר דינהּ של הההשגחה העליונה בהכנעה ובהשלמה.


לעומת זאת, ארוסתו המופקרת, המשרתת שייני-סריל, אינה נוהגת לפי הכללים המקובלים בחברה היהודית המתנהלת לפי כלליו של "מוּסר העבדים" ההֶבּראיסטי. היא, היפה והגבוהה, נוהגת לפי כלליו של "מוּסר האדונים" ההֶלניסטי-האלילי, ונהנית מכל הנאות העולם-הזה והֲבליו, לרבות ריקודים יִצריים ושעשועי מיטה הֶדוניסטיים. עובדיה מבקש להצילהּ מן הקלון ומתכנן לומר לה בלחש, כחושש מפני תגובתה: "מוטב שתשבי בבית ותתני דעתך ללמוד נימוסיה של אדונתך" (עמ' תח), אך שייני-סריל אינה מטה אוזן לעצותיו. הראשון מִבּין שני שמותיה מעיד על יופיה, ואילו השני – על מעמדה. השם Cyril שמקורו הֶלֶני פירושו "אדון",4 ושייני-סריל נוהגת במובנים מסוימים לא כשפחה חרופה, המרכינה ראש לפני בעליה, או כאישה יהודייה טיפוסית ההולכת אחר בעלהּ, אלא כאדונית העושה ככל העולה על רוחה.


ואכן עד לרגע שבּוֹ משָׁרת רע לב משליט עליה את רצונו, שייני-סריל היא אדונית לגורלה: היא יוצאת בגפהּ אל "בית המחולות", ובעניינים ש"בינו לבינהּ" היא נוהגת בהפקרות גמורה ובעזוּת מצח. למעשה היא אף חולשת על גורלו של עובדיה ומעצבת אותו כרצונהּ. רגשי הנחיתוּת שלו נוטלים ממנו את היכולת להשליט את רצונו ולקבוע את הכללים. גם כשהוא מגיע אל "בית המחולות" כדי לגעור בארוסתו על מעשיה המבישים, הוא בסך-הכול מֵעז לומר לה בלחש ובלשון רפה: "לא נאה סרילי ביהדותי" (עמ' תי). על רקע דיבורו הביישני והמתחטא בולטת לעין חוצפתה חסרת הבושה של שייני-סריל העונה לארוסהּ באירוניה, תוך שהיא לועגת במשתמע למומיו חסרי-התַּקנה: "אי אתה רוצה שארקוד עמהם? [...] אם כן בוא ורקוד אַתָּה עמי" (שם).


נרמזת כאן גם מבוכה מִגדרית, המַקנָה לשואב-המים תכונות של אישה רכה וצייתנית מן הנוסח הישָׁן והפָּסיבי ולארוסתו הנפקנית תכונות של גבר חזק, המשליט את רצונו ביד רמה על כל סובביו. שייני-סריל גבוהה מארוסהּ החיגר ומכל רֵעותיה, ויש לה כאמור שֵׁם אדנותי). היא יוצאת בגפה אל חוצות העיר ויוזמת אהבהבים כגבר הבוטח בכוחו, ולא כבת ישראל כשֵׁרה וצנועה שעליה נאמר "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". ניסיונו של עובדיה לשדלהּ לשבת בבית ושלא להתרועע עם כל גבר שנִקרה בדרכה עולים בתוהו. ב"בית המחולות" היא פונה לגברים זרים "מחזרת אחריהם ומתייחדת עמהם" (עמ' תח). לעומתה, עובדיה מתואר במונחים נשיים. עורו נעשה מעודן כשל עוּבָּר "בן פקועה" (עמ' תיז), הוא שוכב בבית החולים "כיולדת" (עמ' תיח) ומציעים לו בבדיחות-הדעת להיות "מינקת" (עמ' תכה). במילים אחרות: היא זו ש"לובשת את המכנסיים", ואילו הוא – ממלא את תפקידיה הסטריאוטיפיים של האישה (כבמערכת יחסיהם של סנדריל ואשתו בספרו של מנדלי מו"ס "מסעות בנימין השלישי").


ייתכן שנוסח הכותרת "עובדיה בעל מום" "מתכתב" עם כותרת סיפורו הראשון של ביאליק "אריה בעל גוף". מסיפורו האנטי-הֶרואי של עובדיה עולה תמונת תשליל של הסיפור היִיצרי והבשר-ודמי שחיבר ביאליק כשנות דור לפני סיפורו של עגנון. גיבורו של ביאליק – אריה, הסוחר העָשיר – הוא יהודי חזק ושרירי מִזן חדש שאינו פוחד מאיש ומטיל את חיתתו על שכניו ה"גויים". גיבורו של עגנון, לעומת זאת, הוא יהודי מן הנוסח הישָׁן – חלוש, עני ועָנָו – גיבן וחיגר, החושש בזמן אשפוזו בבית-החולים פן יסגירו אותו לרָשות ויאסרוהו. עיקרם של שני הסיפורים, זה של ביאליק וזה של עגנון, הוא במה שעתיד לקרות "לאחר רדת המסך". לא קשה לנחש שנישואים של גבר אנדרוֹגֶני כדוגמת עובדיה עם אישה גברית וסוררת, שאינה מוכנה לכופף את ראשה ולתת את צוואהּ לרֶסֶן ולמוֹסרות, הם מתכּוֹן בטוח לצרות צרורות.


ב. הרובד הביאליקאי בסיפור "עובדיה בעל מום"

רבים מן הסיפורים הכלולים בקובץ על כפות המנעול: סיפורי אהבים (1922) מתרחשים בעולם מודרני, שבּוֹ תהליכי החילון כבר פשטו בחברה היהודית ונתרבו הצעירים שפָּרקו מעליהם עול מלכוּת שמים. נטישת בית-המדרש הולידה מִנהגים חדשים ששינו את דפוסי ההתנהגות המקובלים בחיים היהודיים, וניכּרה קלות הדעת בעניינים ש"בינו לבינה". בשיר-העם שלו "מנהג חדש בא למדינה" תיאר ביאליק את תמונת העולם החדשה שבָּהּ על צווארהּ של נערה אחת נִתלים שני בחורים. לא עוד סיפורים על שתי נשים צרות, הנשואות לבעל אחד, הרודה בשתיהן ומשליט עליהן את מרותו, כבסיפורי המקרא. "זמנים מודרניים" מולידים סיפורים על בחורה אחת המסובבת את לִבּם ומסחררת את ראשם של שני הגברים החושקים בה. מנהג חדש ומודרני לכאורה, אך כזה המעורר את זִכרו של פסוק עתיק-יומין: "כִּי-בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא), שהרי אליבא דביאליק אין חדש תחת השמש וכל עניין מודרני אינו אלא גלגולו המחודש של עניין ישַָׁן-נושָׁן.


עגנון שהִטה אוזן לביאליק וליצירותיו תיאר אף הוא את ההסתאבוּת של ערכי המוּסר בעת החדשה, עם אָבדן האמונה בהשגחה העליונה ובתורת הגמול. על ירידתם מטה-מטה של ערכים שהיו פעם מקודשים, נאמר בפרק השלישי של הרומן אורֵחַ נטה ללון: "מה טעם מתפללים בלא טלית. נתאנח אחד ואמר, לא הספקנו ליקח לנו טליתות חדשות. שאלתי ואמרתי, והישנות היכן הן? – היכן הן? וכי יודע אני היכן הן? או שעלו לרקיע באש או שעשאון מצעות לזונות" (שם, עמ' 15). תיאור זה, ובו תערובת הקודש והסיאוב, מבוסס כמדומה על התיאור שבשירו של ביאליק "היה ערב הקיץ": "וּבְנוֹת לִילִיּוֹת זַכּוֹת שׁוֹזְרוֹת מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה / חוּטֵי כֶסֶף מַזְהִירִים, / וְהֵן אֹרְגוֹת כְּסוּת אַחַת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים / וְלִמְגַדְּלֵי חֲזִירִים./ [...] 'הַכּוֹכָבִים הַצְּנוּעִים, מַהֲרוּ צֵאתְכֶם מִלְמַעְלָה, / וְהַקְּדֵשׁוֹת מִתָּחַת!'". ביאליק תיאר עולם שבּוֹ היהודי, שבדורות עברוּ השליך את יהבו על אֵל עליון, עתה, עם אָבדן האמונה, כבר אינו יודע להבחין בין קדוֹשה לבין קדֵשה.


שירי-העם שלו זומזים שתהליכי החילוּן שפשטו בחברה היהודית הולידו אפוא תופעות מבישות, שלא היו ידועות אצל "מחזיקי נושנות". בזמן שהֵנצו ניצניה של תופעת שחרור האישה, נתפתחו גם תופעות שפיחתו את מעמדה של האישה והביאו עליה חרפה וקלון, כגון תופעת הסחר בנשים יהודיות לשם הורדתן לִזנות. תופעה זו לא הייתה יוצאת דופן בחברה היהודית שהלכה ונסתאבה בין שתי מלחמות העולם, וביאליק נתן לה ביטוי הומוריסטי מחוכם בשיר-העם שלו "פלוני יש לו": "פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ אוֹצְרוֹת קֹרַח, / עֶשֶׂר מַכּוֹת לְאַלְמוֹנִי, / לִשְׁכֶנְתֵּנוּ דְבוֹרָה אֵין / כִּי אִם-אֹהֶל תַּבְנִית קֵן, / וּבַקֵּן שֵׁשׁ יוֹנִים. // אַחַת שְׁחֹרָה, אַחַת שְׁחֻמָּה, / אַחַת – יֵשׁ בְּלֶחְיָהּ גּוּמָא, / אַחַת וְאַחַת – דָּם וָאֵשׁ! / מִי לֹא-יֶאֱהַב כָּל-הַשֵּׁשׁ – / גֹּלֶם הוּא אוֹ סוּמָא.// פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ יֵין קוֹנְדִיטוֹן, / וּלְאַלְמוֹנִי קְלִפַּת בָּצָל, / אַךְ אִם-תִּתְאַו כּוֹס שֶׁל יַ"שׁ / עִם צַפִּיחִיּוֹת בִּדְבַשׁ – / לֵךְ אֶל-דְּבוֹרָה, עָצֵל! // בֵּיתָהּ קָטָן, צַח וְנָקִי, / תִּזְרַח צְלֹחִית, נוֹצֵץ מֵחָם,/ מַפָּה זַכָּה, שִׂמְלוֹת שֵׁשׁ, / רְקִיקֵי דְבַשׁ עִם עֵינֵי אֵשׁ –/ יַחַד יִתְּנוּ רֵיחָם.// אֶלֶף נָשִׁים יֵשׁ לִשְׁלֹמֹה, / לִי הֶעָלוּב 'קְלִפָּה' אַחַת – / אַל-נָא יַחְשֹׁב אֵל לִי חֵטְא, / לַיְלָה אֶל בֵּית דְּבוֹרָה אֵט / וְאֶשְׂבַּע מְלֹא כַף-נַחַת.// אַךְ יִרְאוּנִי יִדְבָּקוּנִי / יוֹנִים שֵׁשׁ בִּתְרוּעַת שִׂמְחָה: / זוֹ עַל-כָּתֵף, זוֹ עַל-גָּב, / יָד וָרֶגֶל עֵרֶב רָב – / וְהָאֵם כַּף תִּמְחָא".


לכאורה שיר זה מציג סיפור אידילי על אישה אידֵאלית המגדלת שש בנות יפות-תואר בכוחות עצמה, ומשליטה בביתה אווירה של חמימוּת ושל שִׂמחה. חרף קשיי החיים והפרנסה, היא מארחת בביתה את שכניה, ומכבדת אותם בתֵה מן המֵחם וברקיקי דבש שאפתה במו-ידיה. בנותיה מקבלות אף הן את האורחים בסבר פנים יפות, מחבקות ומנשקות אותם בשמחה גלויה. לעומת זאת, קריאה צינית ומפוּכּחת של שיר זה תראה בקַן היונים בית קלון, ובו שש צעירות יפיפיות עם "עֵינֵי אֵשׁ" המקבלות את "האורח" שבא לִרדות מדִבשן, שאם לא כן, מה פשר המלצתו של האני-הדובר לרעהו (שיעזוב בבית את האישה החוקית, ויסור אל ביתה ה"צח" וה"נקי" של דבורה?). לפי הקריאה המפוכחת, דבורה השכנה הטובה אינה אלא "madame" חרוצה ואָסֶרטיבית, ששמהּ הולך לפניה ב"רחוב היהודים" בתקופה שבָּהּ נידלדלו הספסלים בבית-המדרש הישָׁן.


ביאליק בשיר-העם שלו, ובעקבותיו עגנון ברומן אורֵחַ נטה ללון, הראה אֵילו תופעות דֶגֶנֶרטיביות הולידו הזמנים החילוניים המודרניים. כאן וכאן נרמז שעדיף היה מצָבהּ של האישה בתקופה שבָּהּ הייתה כלואה בדל"ת אמותיה (בחינת  "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה"; תהלים מה, יד) ממצָבהּ בעת החדשה, המתירנית, בעת ש"מנהג חדש בא למדינה" ונשים נאלצות למכור את בשרן לכל דורש. עגנון מראה שהאישה היהודייה הגרושה, בעלת-המלון שהפך בצוֹק העִתים לבית-בושת, ניצלה אמנם מן העגינוּת, אך לא ניצלה מן החרפה. בנותיה של "הגרושה" כבר לא תזכינה להקים בית בישראל שהרי הקהילה כבר הוציאה את דיבּתן רעה, וכך נגזר דינן לחרפת עולמים. הדובר בשיר-העם של ביאליק ממליץ לחברו לסור אל ביתה של דבורה, ואילו אצל עגנון חבריו של המסַפּר מזהירים אותו גלויות ומפורשות לבל יסור אל ביתה של הגרושה. כאן וכאן לפנינו בית מלא בנות, המחכות לבואו של ה"אורֵח".5


גם הסיפור "עובדיה בעל מום" עומד בסימן השפעתם של שירי-העם הביאליקאיים, שלאורם כתב עגנון גם את פתיחתו המחורזת של הרומן הראשון שלו הכנסת כלה (1931).6 השפעתם של שירי-העם המקוריים של ביאליק ניכּרת בראש וראשונה ביחידות הטקסט הקטנות של הסיפור על שואב המים החיגר שאירס אשת זנונים. כך, למשל, עוזרו של המלמד, שאתו נפגש עובדיה בצאתו מבית-החולים, אומר לו: "האתה הוא? [...] מאין באת? [...] סבורים היינו שברחת [...] והשכרת עצמך להיות מינקת" (עמ' תכה). אמירה מעליבה זו נולדה מתוך השיר "תאמר אהיה רב", שבּוֹ מתלונן בחור יהודי על קשייו להשיג מקור פרנסה. אמנם מציעים לו תפקידים רבים, אך לכולם הוא אינו מתאים, כי ב"חדר" וב"בית-המדרש" לא לימדוהו לעסוק במקצועות מעשיים ולהבין בענייני פרקמטיא. לאחר שכָּלים כל הקִצים ומסתתמים כל סיכויי הפרנסה, מציעים לו להיות מינקת, אלא שגם לתפקיד זה הוא בבחינת גבר-לא-יצלח: "תֹּאמַר: הֱיֵה מֵינֶקֶת – / אֵין לִי, אוֹיָה, דַּדִּים".7


ברמת המיקרו-טקסט ניתן לאתר את השפעת שירי-העם של ביאליק גם במשפט הפותח את פרק ח' של הסיפור: "הכד הולך אל המבוע, עד שהוא נשבר" (עמ' תיח). אמנם משפט זה מבוסס על הפסוק "וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ" (קהלת יב, ו), המדבר על הזִקנה ועל בליית הגוף. ואולם עגנון השתמש בו במשמעות סֶקסוּאלית כבשירו הכמו-עממי של ביאליק "יש לי גן". שירו של ביאליק הוא דיאלוג בין הנערה שהתפתתה ואיבדה את בתוליה, לבין הבחור שהבטיח לה נישואים ועתה הוא מנסה להתנער מהבטחותיו, אך להמשיך לרווֹת דודים ולהשאיר את הנערה העלובה בציפייה אין-סופית ליום החוּפּה שלא יגיע במהרה. בשיר-העם הביאליקאי הנערה מכריזה, ספק בגאווה ספק בחרדה: "יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ לִי,/ וַעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי;/ מִדֵּי שַבָּת בָּא מַחֲמַדִּי,/מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִי.// […] וְהַדְּלִי כִּלְבָבִי עֵר,/ נוֹטֵף פָּז אֶל-פִּי הַבְּאֵר,/ נוֹטֵף פָּז וְנוֹטֵף בְּדֹלַח:/ דּוֹדִי הוֹלֵךְ, דּוֹדִי הוֹלֵךְ.// […] אָחוּד חִידוֹת לָךְ: מַדּוּעַ/ רָץ הַכַּד אֶל הַמַּבּוּעַ?". עגנון שילב כאן את שבירת גולת הזהב מן הפסוק המקראי ואת הכד הרץ אל המבוע משירו של ביאליק. כמו בשיר-העם הביאליקאי גם בסיפורו של עגנון האמירה טעונה במיניוּת גלויה ומתארת את פריצוּתהּ של בחורה קלת-דעת שכבר איבדה את בתוליה, אף איבדה את סיכוייה להינשא כדת משה וישראל.


באופן מיוחד בולטת הזיקה של הסיפור "עובדיה בעל מום" לשירי-העם של ביאליק שבמרכזם נישואים בין בני זוג קְשי-זיווּג, כבשיר-העם הביאליקאי המפולפל "יש פושט למרגלית יד", שבּוֹ החתן הוא עבד חסר מעמד וממון והכַּלה היא בִּתו המכוערת של מעסיקו. הרצען, בעל הבית, מעבידו של הפועֵל העני, נותן לפועֵל במִרמה את בתו המכוערת, כבפרשת לאה ורחל. ואולם בין השורות נרמז שכיעורה של הבת ה"תמימה" (שלֵמה? נאיבית?), שניתנה לשוליית הרצען לאישה, אינו הפגם הגדול ביותר שלה: בפתיחת "שיר-העם" של ביאליק ובחתימתו כלולות השורות: "אִם מַזָּל, אָחִי, אֵין לָאִישׁ – / נִסְתַּחֲפָה שָׂדוֹ!". המילים "נִסְתַּחֲפָה שָׂדוֹ" משמשות אצל חכמים בדיני אישות בהקשר שאינו תמים כלל וכלל, העוסק בשאלת בחור הנושא את האישה ולא מצא לה בתולים. הבחור אומר שעוד לפני שאירס אותה, לא הייתה בתולה, וממילא היה מיקחו מיקח טעות; ואילו הבחורה אומרת, שנאנסה לאחר שאירס אותה, ומזלו גרם לו שיפסיד, וכאילו שטפו גשמים את שדהו. חכמים נחלקו לגבי מהימנות דברי האישה בנושא תומתה (לפי כתובות יב, ע"ב). ייתכן ששירו של ביאליק רומז שהבחורה המכוערת, שעומדת להימסר לידיו של הפועל התמים וליפול בחלקו, נאנסה ואיבדה את בתוליה, שהרי נאמר: "האונס שותה בעציצו [...] כיצד שותה בעציצו? אפילו היא חיגרת, אפילו היא סומא, אפילו הייתה מוכת שחין" (כתובות ג, ד-ה). ואכן, הביש-גדא ש"זכה" בנערה פגומה, שאין בה מתום, מקונן על עצמו במילים: :מֵאָז נָפַלְתִּי, אָח, בַּפָּח – / וְעַד בֹּא קִצִּי / אֶת-מֵימַי הָעֲכוּרִים אֵשְׁתְּ / מִתּוֹךְ עֲצִיצִי".


האנלוגיה בין סיפור המִרמה של לבן הארמי לבין סיפור המִרמה של ר' שואל הרצען בשיר-העם הביאליקאי משכיחה מהקורא את הסיבה העיקרית ל"עִסקה" החפוזה הנעשית בשיר-העם של ביאליק בו-ביום ובמהירות הבזק. בין השורות נרמז שלפנינו צעירה כעורה שכבר נבעלה ואולי אפילו נתעבּרה, ומלבד הפועל התמים, שאינו בקי בהוויות העולם, איש לא יהיה מוכן לשאתה לאישה ולגדל את ילדהּ כאילו היה אביו. לכאורה לפנינו וריאציה על סיפור המִרמה של לבן שנתן ליעקב את בתו לאה. ר' שואל הרצען, בעל הבית הערמומי כשועל, מצליח להונות את פועלו התמים ולהשיא לו את בִּתו הכעורה, אך הסיפור מורכב פי כמה ופגמיה של הכַּלה רבים מן המשוער.


עגנון "סובב את הבורג" סיבוב נוסף, והציג את הגבר העני והנחוּת, עובדיה החיגר והגיבן, לא כמי שגבר רוּמה כבשירו של ביאליק "יש פושט למרגלית יד", אלא כמי שמַכּיר ויודע היטב את כל פגמיה של הצעירה שהוא עומד לקחת לו לאישה. הוא מעלים עין מפגמים אלה ביָדעו שנישואים לאישה קשת-שידוך הם הסיכוי היחיד של בעל מום כמוהו לִזכּוֹת באישה ולהקים בית בישראל. יוצא אפוא שעגנון הסתמך על ביאליק, אך גם סטה בכוונה תחילה מן ה-subtext של המקור, והעמיד גיבור שאינו גולם או שלומיאל חסר בינה כגיבורו של ביאליק, אלא אדם היודע היטב ומבין היטב שעליו להתפשר ולהסכים לקשור את גורלו עם אישה לא מהוגנת, שעלולה להשׂביע אותו מרורים. הוא מקווה שבמשך הזמן היא תתיישב בדעתה, תתרחק ממעשיה הנלוזים, תהפוך את עורהּ ותהיה בעלת בית מכובדת.


ג. השפעת הסיפורת העברית וספרות העולם

בסיפור "עובדיה בעל מום" ניכּרת עד מאוד גם השפעת הרומן ספר הקבצנים של מנדלי מו"ס, שנכתב תחילה ביִידיש תחת הכותרת פישקע דער קרומר ("פישקה החיגר"), ובשנות התשעים של המאה התשע-עשרה תורגם לעברית פעמיים, תחילה בידי ביאליק (תחת הכותרת "נון כפופה") ואחר-כך בידי מנדלי שלא שָׂבע נחת מתרגומו של ביאליק. מנדלי – כדברי גרשון שקד – עִרבּב ביצירתו מסורות מספרות העולם ומן המורשת היהודית. הוא נטל סיפורים מן המקורות שמִקדם, ולש אותם לעיסה אחת עם מוטיבים ורעיונות מן הרומנים של פילדינג, דיקנס, איז'ן סי ואחרים. בין הרומנים המערביים שהשפעתם ניכּרת ביצירת מנדלי מו"ס מנה שקד את הרומן הפופולרי הגיבן מנוטרדאם (1831) מאת ויקטור הוגו, שתורגם לכל שפה ונתפרסם בכל אתר ואתר.8 ובמאמר מוסגר: ספרו של מנדלי הושפע כמדומה גם מרומן אחר של ויקטור הוגו, האדם הצוחק (L'Homme qui rit), על אהבה בין ילד שפניו עוּותו כדי שייראה כאילו נסוך עליהם חיוך רחב, לתינוקת עיוורת, יתומה מאֵם, שחייה ניצלו בזכותו. את שניהם מאמצים רוכל נווד, והם חיים אִתו בקרון המשוטט בין השווקים והירידים שבמחוזותיה הדרומיים של אנגליה.


השפעת הרומן ספר הקבצנים על הסיפור "עובדיה בעל גוף" ניבטת מכל פינה ומכל חרך: בשני הסיפורים כל הפוחזים והריקים השרים שירי ליצנות ומלגלגים על בעל-המום (ובעל-המום מבטל בלִבּוֹ את לעגם ובז להם בלִבּוֹ). בשני הסיפורים מתואר הריש-דוכנא, עוזרו של המלמד, שמעמדו כשל משָׁרֵת נקלה ונזכרת גם הסרסורית, אשת הסודות והתככים, המכּירה את כל בני העיירה. בשניהם מתוארת חליצת שד להנקה, ובשני הספרים מתוארים הפשפשים והפרעושים של הקבצנים. אל מול הקללה שברומן של מנדלי ("לך למיתה וקבור תקבר באדמה ותאכלך רמה ויתמקמק בשרך") מופיע אצל עגנון התיאור "היה מתמקמק בתחלואים" (עמ' תיב).9 בעקבות מנדלי תיאר עגנון נעיצה של נוצה בפה (מנדלי תיאר את אלתר ה"נועץ במקומה [במקום המקטרת] אבוב של נוצה"; ועגנון תיאר את ראובן ה"נועץ קנה קולמוס בפיה" [בפיה של המשרתת כדי שלא תצעק בזמן האונס; עמ' תכב). ניסוחים רבים נטל עגנון מספר הקבצנים, אך בעיקר חשוב לענייננו הדמיון המוטיבי בין החטוטרת של ביילה, גיבורת ספר הקבצנים, לחטוטרתו של עובדיה, גיבורו של עגנון, וכן הדמיון שבּין שני הגברים האכזריים: "הממזר האדמוני" של מנדלי מו"ס ו"ראובן האדום" בסיפורו של עגנון שלפנינו. ממנדלי שאל עגנון את סיפורו של הגבר המתנער ממחויבותו כלפי יוצאי חלציו, ואת רגע ההֶארה והגילוי (ה-anagnorisis) שבּוֹ מתבהרת בוודאות זהותו של האב שנטש את התינוק/ת (אצל עגנון מתגלה אבהותו של ראובן "האדום" בסצנת הסיום, למראה השֵׂער האדמדם המבצבץ על ראשו של התינוק היונק).


אין ספק, עגנון הכיר את יצירתו של מנדלי לִפני ולִפנים, ונקודות הזיקה שמנינו כאן הן רק דוגמאות ספורות מִני רבות. ואולם, בל נשכח את השערתו של גרשון שקד בדבר השפעות מערביות על יצירת מנדלי, לרבות הגיבן מנוטרדאם מאת ויקטור הוגו. יש להניח שמנדלי מו"ס אכן הושפע מיצירה פּוֹפּוּלרית זו, המתאר גיבן בעל גוף מעוּות שקיבל על עצמו משרה לא קלה (למשוך בחבלי הפעמונים הגדולים והכבדים של הכנסייה) ומתאהב בצעירה יפיפייה, בת-בלי-אב. גילוי זהותה של הצעירה וסופו הטרגי של הרומן השפיע אף הוא על עיצוב עלילת הרומן הסנסציוני ורב-המִפנים של מנדלי מו"ס.


ואולם, מוטיבים מֶלודרמטיים כאלה, כגון מוטיב הפגישה הסנטימנטלית של הורה שנטש את ילדו בינקותו עם הילד שבגר בינתיים, הם מוטיבים חוזרים ברומנים רבים שנכתבו בתקופה הרומנטית, הבתר-מלוכנית, שהעמידה את עלובי החיים במרכזה, והוא אינו ייחודי דווקא לרומן "הגיבן מנוטרדאם".10 והנה, דווקא בסיפורו של עגנון ניתן לאתר רמזים אחדים שבכוחם להוכיח את השערתו של גרשון שקד ולהצביע קיומה של זיקה מוכחת בין דמותו של עובדיה הגיבן בעל החטוטרת לדמותו המעוּותת של הגיבן מן הרומן הידוע של ויקטור הוגו.


הרמז טמון בשם המשפחה של שואב-המים – "הַלְבְּלֵייבּ" – הנזכר בזמן שעובדיה מגיע אל "בית המחולות" ומנסה לשכנע את ארוסתו לבל תרקוד עם גברים זרים. עוזר המלמד, שמצטופף שם ביחד עם הבחורים המופקרים המעדיפים ריקודים ומִזמוטים על תלמוד-תורה, נוקב בשם משפחתו של מכרו הגיבן ומתפלא על כך שיש לו שם משפחה. ומדוע מתפלא עוזר המלמד (ריש דוכנא) שלשואב המים יש שם משפחה? במרוצת המאה התשע-עשרה, כאשר ניתנו שמות-משפחה לרוב יהודי מזרח אירופה, היו המשפחות העשירות קונות לעצמן שמות משפחה מכובדים ויוקרתיים (כגון "גולדמן", "זילברשטיין", "רובינשטיין", "פרלמן", "דיאמנט" וכיוצא באלה שמות המציינים מתכות יקרות ואבני חן). היו קטגוריות אחדות של שמות, שהבחירה מתוכָן לא חייבה תשלום גבוה, כגון קטגוריית המקצועות (שוסטר [= רצען], מילר [= טוחן], קנטור [= חזן], דרוקר [= מדפיס] ועוד ועוד(. השלטונות נקבו במחיריהם של השמות, שהלכו ופחתו ככל שנבחרה קטגוריה נמוכה יותר, ואותם מעטים שסירבו לשלם, מתוך עיקרון או מחמת חסרון-כיס, קיבלו מן הרָשויות שמות גנאי ונאלצו לשאת אותם כל ימיהם. שמו של עובדיה "הַלְבְּלֵייבּ" הוא שם אמִתי, ולא שם "מפובּרק", וזאת בניגוד לשם הגרמני "צימליך" (Ziemlich) מן הרומן סיפור פשוט (1935), למשל (שפירושו "ככה ככה", "כמעט" או "בערך"). השם הגרמני "הַלְבְּלֵייבּ" (Halbleib) פירושו "חצי גוף" (ובגרמנית עתיקה פירושו "חצי כיכר לחם"). נהגו לתת אותו לנחתומים בעקבות המס ששילמו בעלי המאפייה בשיעור זה (חצי כיכר – וזאת בניגוד למושג "פת שלֵמה", שבּוֹ הכתיר עגנון את אחד מסיפוריו הנודעים – מושג שהוראתו שנויה במחלוקת).11 עוזר המלמד מתפלא לגלוֹת שעובדיה איננו בן-בלי-אב, אלא בן למשפחה שזכתה לשם משפחה והעניקה לו את שמהּ שעבר מִדוֹר לדור.


ואולם, לענייננו יש לשם "הַלְבְּלֵייבּ" משמעויות נוספות, חוץ-ספרותיות ופְנים-ספרותיות כאחת: חברי ועדת השמות הרשמית העניקה לא אחת ליהודי שם המשַׁקף את מראהו. כך זכו אנשים לשמות כמו "ויס" (לבן) או "שוורץ" (שחור), "קליין" (קטן) או "גרוס" (גדול), "קורץ" (נמוך) או "לאַנג" (גבוה), ועוד כיוצא באלה שמות שהעידו על צורתם החיצונית של אותם יהודים שנענו לצו המלכות ובאו לקבל שם משפחה מן הרָשויות. על-פי עיקרון זה, שם כמו "הַלְבְּלֵייבּ" (חצי גוף) מתאים בהחלט לאדם שגופו פגום ואין בו שלמות.


והנה, מתברר שזוהי גם משמעותו המילולית של השם קוואזימודו (Quasimodo), שמו של הגיבן מנוטרדאם, שפירושו בלטינית הוא "עשוי למחצה" או "כמו עשוי" – שם המעיד כמובן על מומיו של גיבור הרומן ועל נחיתותו. ויקטור הוגו בחר אפוא לגיבורו שם המלמד על היותו חסר שלמות, ומשום כך נטשו אותו הצוענים והניחוהו על מפתן הכנסייה בתקווה שכוהני הדת ירחמו עליו וידאגו לו. ואולם, ויקטור הוגו לא הסתפק בכך, ובחר בשם רב-משמעי המתכתב עם המקורות הקדומים, אף נקשר אל תחום עבודת הקודש. מאחר שהתינוק בעל המום נמצא על סף היכל התפילה ביום השמיני של חג הפסחא, קיבל תינוק זה מידי הכומר שגילהו שם הקשור בתפילה הנאמרת ביום זה, ובפתחה המילים "quasi modo igeniti infantes" המבוססת על הפסוקים הפותחים את פרק ב' של חזון פטרוס הראשון, ופירושן: "כמו תינוקות שזה אך נולדו". התפילה פונה אל המאמינים ואומרת להם שכמו שהתינוקות הרכים משתוקקים לחלב-אם, כך עליהם להשתוקק לחלב הרוחני המגיע אליהם ממרומים ולקוות לגאולה ולישועה. גם עגנון העניק לגיבורו הגיבן שם הקשור בעבודת הקודש, שהרי "פלג גופא" (חצי גוף) הוא כינויו של כהן שעדיין לא נשא אישה, ועל כן פסול מלשרת בקודש. מכל מקום, הזיקה של השם "הַלְבְּלֵייבּ" לשם "קוואזימודו" של ויקטור הוגו מלמדת שעגנון, כדרכו, בָּלל בסיפורו מוטיבים מן הספרות העברית ומספרות המערב, והעמיד יצירה היבּרידית שמקורותיה הזרים מוטמנים היטב מאחורי חזותהּ היהודית-הגלותית הטיפוסית.


ד. מעמדו האמִתי של התינוק – פואטיקה של מצבי תיק"ו

שייני-סריל, שעה שהיא מיניקה את תינוקהּ אדום השֵׂער, בנו של המשרת ראובן "האדום", שהתעלל בה ואנס אותה בביתו של בעל-הבית, אומרת לִבנהּ התינוק במר-לִבָּהּ: "הא לך ממזר, מצוץ והיחנק" (עמ' תכח). אך האוּמנם התינוק, שנולד לשייני-סריל ממעשה אונס שאירע טרם נישואיה לעובדיה בעל-מום, הוא "ממזר" מן הבְּחינה ההלכתית? דומה שעגנון הִטעה את קוראיו ואת פרשניו בכוונה תחילה שעה ששׂם בפיה של המשרתת את הכינוי "ממזר" שבּוֹ היא מסננת בכעס באוזני בנהּ התינוק.


בשניים מספריי על סיפורי עגנון כיניתי את סגנונם ואת דרכם הנרטיבית של סיפורים אלה בשם "פואטיקה של מצבי תיק"ו" [תשבי יתרץ קושיות ובעיות] הסיפורת העגנונית מרבה לעצב מצבים תלויי אינטרפרטציה, שלא קל לתלות בהם פירוש ברור וחד ערכי. על בלומה, גיבורת סיפור פשוט, נאמר בסוף הפרק החמישי של הרומן: "כבר נתלשה חתימת השחוק שבשפתיה ופיה פתוח למחצה, ואי אתה יודע אם פסקה מלדבר או אם היא עומדת לצעוק". פיה הפתוח של בלומה, עם הבעתו החידתית, האומרת דבר והיפוכו, מייצג את הסיפור כולו – את תכניו ואת טכניקת הכתיבה שלו. לפנינו סיפור של מצבים הנותרים ללא מענה, שרבים בו החוטים הפרומים והבלתי פתורים.


האם צדקה צירל כשהשיאה את בנה לבת עשירים, ולא למשרתת? האם היה עליה לענות אמֵן לאהבתם הטבעית של הירשל ובלומה, שנמשכו זה לזו באש הנוער? האם היטיבו הירשל והוריו לעשות כשהפקידוהו ביד מטפל שעזר לו להתכחש לאהבתו ולחזור אל חיקה החמים והחונק של משפחתו? אי אפשר לענות על שאלות אלה באורח חד-משמעי ונחרץ, שכֵּן המסַפּר מתאר "בפשטות" את גורל משפחת הורביץ, ואינו משמש "מורה נבוכים" לקוראיו. להפך, לא אחת הוא מטעה את קוראיו ומתעתע בהם: עגנון מדבר מפיו של אדם תמים-דרך, המאמין כי "הכול בידי שמים", ולמעשה מראה בלא מילים כיצד מסלפת החברה הצבועה את חוקי הטבע ומעַוותת אותם כרצונה.


לפיכך, כל הכללה שתיקבע לגבי סיפור פשוט תתברר לאלתר כקביעה יחסית, הרחוקה מן האמת המוחלטת: תאמר הירשל בן סוחרים מדורי דורות הינהו, והרי אביו אינו אלא משרת שעלה לגדוּלה. תאמר הורביץ וצימליך משפחות של "מתעשרים חדשים" הן, והרי צירל הורביץ (לבית קלינגר) היא בת למשפחת חנוונים ותיקה, ואת הונם קיבלו בני הזוג הורביץ בירושה (הגם שהכפילוהו בעבודה קשה). תאמר משפחת צימליך נוהגת מנהג "חיקוי שמתוך התבטלות" בפני התרבות הגרמנית (אֵם המשפחה הן שינתה את שמה מ"בריינה" ל"ברטה", והיא מגישה על שולחנה עוף שכשרותו מפוקפקת), והרי אבי המשפחה ממשיך להתקרא בשמו העברי "גדליה", ואינו דומה כלל במנהגיו ובהתנהגותו ליהודי המערב השאננים (להפך, התנהגותו הדאגנית-החֶרדתית מזכירה את הפָּרָנוֹיה הטיפוסית ליהודי העיירה, שימי המחסור, הגירושים והגזֵרות העיבו על ביטחונם). תאמר מינה מתוארת רק מצד חיצוניותה – מלבושיה וגינוניה – ולא מצד חיי הנפש שלה, והרי היא מסַפּרת לבעלה חלום שחלמה, וחושפת לפניו ולפני הקוראים את סודות עולמה הכמוס. תאמר הזיווּג המשובש בין הירשל למינה העמיד ולדות פגומים, והרי הבן השני מוצלח הוא, והירשל אף מתחיל לחבב את אשתו הלא-מושכת. תאמר הירשל נרפא משיגעונו, והרי הוא נרפא "על תנאי", כפי שעולה מן הדיאלוג החותם את הרומן, ואף אין לדעת אם בהצלחת הטיפול אין משום כישלון, כשם שאין לדעת אם אין בנפילתו לתוך השיגעון משום הצלחה ושחרור ממגבלות ומכבלים. בקצרה, אין לך אמת אחת שניתן לסמוך עליה, ואין לך כלל אחד שאין לו יוצא-מן-הכלל. שׂומה על הפרשן להודות כי כל קביעה שתיקבע לגבי "סיפור פשוט" נכונה רק לחצאין, לשליש או לרביע.


נביא גם שתי דוגמאות מן הרומן תמול שלשום שיבהירו את כוונתנו. את ביתה של סוניה, העומד בין שתי שכונות שכֵנות, תיאר עגנון במילים: "סוניה גרה בסימטא קטנה שאין לה שם. לייחסהּ על נווה שלום אי אתה יכול, שערבה של חול מפסיקה ביניהן. ולייחסה על נווה צדק אי אתה יכול, שהרי קבוצת בתים מפסיקה ביניהן" (תמול שלשום, עמ' 141). תיאור כזה מותיר את הקורא באָבדן כיווּנים, מבלי שיוכל לקבוע קביעה כלשהי שתקֵפותו מלאה וגורפת. כך גם לגבי איש הפּוּחלצים ארזף (שדמותו נזכרת ברומן תמול שלשום פעמים אחדות וכן בסיפור "שבועת אמונים" המתרחש אף הוא בתקופת העלייה השנייה). בריאיון בדוי בשם "על השינה" מתשרי תשי"ג (מעצמי אל עצמי, עמ' 435 – 444) מסַפר המראיין המדומיין לעגנון שהזואולוג ישראל אהרוני טוען שהוא ארזף, ומבקש את אישורו. עגנון חוקר את מראיינו מה הן ראָיותיו של אותו אהרוני, ומקבל תשובה מפורטת: גם ארזף וגם אהרוני למדו בישיבת "עץ חיים", שניהם עוסקים בפִחלוּץ חיות ואפילו השם מרמז על זהותו של ארזף (ארזף כראשי-תיבות של "אהרוני ראש זואולוגי פלשתינא"). עגנון אינו מכחיש ואינו מאשר את הזיהוי, אך כבדרך - אגב שואל את מראיינו: "ואתה חושד אותי שקראתי לארץ ישראל פלשתינא?" (שם, עמ' 442). גם כאן נשארים המראיין וקוראיו ב-limbo של אי-ודאוּת מבלי שיוכלו לדעת אם ישראל אהרוני הוא ארזף, אם לאו.


"מצבי תיק"ו" כאלה, המשרים על הקורא תחושות של אי-ודאוּת ושל אָבדן-כיווּנים, ניכּרת ברוב הרומנים הגדולים של עגנון, והם מצויים גם בסיפור הקצר "עובדיה בעל מום". אם תאמר ששייני-סריל היא אישה סוטה, היא הרי עדיין עומדת ברווקותה, וממילא אי-אפשר להגדירה כ"אישה סוטה". לפיכך גם אי אפשר להגדיר את תינוקהּ כממזר, שהרי תינוק זה נולד בטרם נישאה לאיש. אם תאמר ששייני-סריל נתעבּרה משום שבָּגדה בארוסהּ, והרי היא לא נתעבּרה מבְּנו של בעל-הבית שאִתו ניהלה רומן אהבים חשאי, אלא ממשרת שארב לה ואנס אותה נגד רצונה. תאמר שהיא נאנסה שלא באשמתה? והרי המשרת האכזרי שאנס אותה הבין שהיא לא תצעק ותסתכן בגילוי הרומן שניהלה עם בנם של מעסיקיה. הקורא והפרשן שרויים אפוא בדיסאוריינטציה, אך דבר אחד ברור: שייני-סריל אינה אישה סוטה ואת תינוקהּ אי אפשר לכַנות "ממזר". ואגב, גם אי-אפשר לכַנותו בכינוי "בן-בלי-אב", שכּן זהותו של אביו ידועה למשרתת. אמנם ראובן "האדום" אינו מודה באבהותו ומסרב ליטול אחריות כלשהי, אך גם בלי "בדיקת רקמות", שעדיין לא הייתה אז בנמצא, ניתן היה לראות ולהבין שהוא אבי התינוק אדום-השֵׂעָר.

ומבלי שהדברים ייאמרו גלויות ומפורשות, אין לפנינו חלוקה ברורה של "בני אור" ו"בני חושך". לא האישה לבדה אשמה במצב הטרגי שנתהווה. גם על שואב-המים החיגר, ולא רק על ארוסתו המופקרת, מוטלת אשמה עקיפה בגין המצב שנתהווה בהעדרו. אמנם, בכל זמן שהותו הממושכת בבית החולים, שנתארכה כדי שנה תמימה, חלם עובדיה ששייני-סריל תבוא לבקרהו ותביא לו מתנה, אך הוא לא עשה שום צעד שיעיד על דאגתו למצבה של ארוסתו שנעזבה לבדה, ללא כתף תומכת שתגונן עליה מפני זעף החיים. עובדיה לא כתב לשייני-סריל מכתבים, אף לא הריץ אליה שליחים שידווחו לו על מצבה ועל מוֹצאותיה. כשנפלה שפחה חרופה זו לידי ראובן "האדום", אותו משרת גס ומרושע שהתעלל בה והשפיל אותה עד עפר, היא חשבה לעצמה ש"אילו היה החיגר כאן אפשר שהייתה ניצלת על ידו מן החטא" (תיט). ועובדיה הרי השתהה השתהות יתֵרה בבית-החולים מרצונו, ולא חש לצאת ממנו כדי לחפש תכף ומיד את אהובת-לִבּוֹ שנעזבה לאנחות. בקצרה, גם לעובדיה רך-הלבב, ולא רק לשייני-סריל החצופה והנפקנית, יש פגמי אישיות מהותיים העומדים בדרכם להשגת האושר ולהקמת משפחה.


לפנינו סיפור שאינו מורכב מניגודים בינָריים שבצבעי שחור ולבן. כדרכו, העמיד כאן עגנון מצבים תלויי אינטרפּרטציה שלא קל להעניק להם פירוש ברור וחד-ערכּי. ניכּר שעגנון קלע את קוראיו ואת מבקריו גם בסיפור קצר זה שלפנינו, כמו ברומנים הארוכים שנזכרו לעיל, למבוכה חסרת פתרון: האם היה צריך עובדיה להיטיב עם שייני-סריל ולשאת אותה לאישה ללא דיחוי? אילו עשה כן, ייתכן שהיה נאלץ לדוּר כל ימיו בכפיפה אחת עם אישה רעה, שהייתה בוגדת בו, מאכילה אותו מרורים ושמה אותו ללעג ולקלס בעיני החברה. האם היה צריך עובדיה לעזוב את בית החולים מיד לאחר שהחלים מן המכות המכאיבות שספג מידי הבריונים? אילו מיהר לעזוב את בית-החולים ייתכן שלא היו מזהים את מחלתו הכרונית (מחלת הדרקון), והוא היה ממשיך לסבול ממנה עד אחרית ימיו. האם הייתה צריכה שייני-סריל לזעוק שעה שנאנסה בבית מעבידה? ייתכן שבעל-הבית היה זורק אותה לרחוב ועומד לצִדו של המשרת הבכיר שעִינה אותה. תיק"ו.


כאמור, שייני-סריל איננה "אישה סוטה", כפי שכּינה אותה אהרן קומם.12 בעניין זה הטעה עגנון את קוראיו ומבקריו: בעלת-הבית המשליכה את המשרתת מביתה, אומרת לה "בטנך צבתה" (עמ' תכג), ונוסח האמירה נקשר לכאורה לסוגיית אישה סוטה (במדבר ה, כא-כב). ואולם אישה סוטה היא אישה נשואה שהתייחדה עם גבר זר, ואילו שייני-סריל מעולם לא נישאה לאיש, ובנה שנולד כתוצאה מן האונס איננו "ממזר", אף-על-פי שאִמו-יולדתו מכנה אותו "ממזר". עם זאת, שייני-סריל לא תוכל להינשא לעובדיה עם צאתו מבית-החולים, גם אם יֵאוֹת למחול לה על מעלליה, שכּן חל עליה דין מינקת האוסר עליה להינשא לאיש עד מלֹאת שנתיים לתינוקהּ (יבמות מג ע"א).


בחברה היהודית בגולה בן-בלי-אב סבל אמנם ממעמד נחות מזה שניתן לילד שנולד במסגרת הנישואים, אך לא נקבע שום כלל שהִפלה אותו לרעה על-פי דין. ילד שנולד לאישה לא נשואה וזהות אביו אינה ידועה קרוי  "שתוקי" (אם שואל הילד את אִמו מיהו אביו, היא משתיקה אותו), ומשום כך שייני-סריל משתיקה את בנה התינוק ומקללת אותו שייחנק, פן יפתח את פיו (באותן מילים מקללת החנוונית, אדוניתה לשעבר של שייני-סריל, את עובדיה הבא לקנות סוכריות בחנותה).