סיפורים מהסרטים: פרק ב'

אילנה ברנשטיין / דיה הניג (רומאן) / הסדרה הלבנה, עם עובד, 1992

פורסם: מעריב 01/05/1992


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


דיה הניג היא אשה בשנות הארבעים לחייה, "ילדת פרחים" מזדקנת, שנזרקה מן המרכז אל השוליים. היא, שפגשה את בעלה עמוס, "מלח הארץ", באוניברסיטה העברית של סוף שנות הששים, וניהלה אתו בתחילה חיי משפחה טיפוסיים של בני המעמד הבינוני-הגבוה, הידרדרה לימים, ביחד עם התינוק שילדה למאהבה, אל ה"זולה" (מחבוא של שמעון ("אבו ג'ילדה" - אל בית נטוש ומועד להריסה, ללא מים וחשמל. דיה הניג היא חוליה מרכזית בשלשלת של נשים אקסצנטריות, המסרבות ל בתלם, ועל כן עולות קורבן - כל אחת בתורה - על מזבח נשיותן: אמה שולמית, ששירתה בתפקידים בכירים במשרד החוץ, התנסתה בלידה קשה מגבר שחור, שנמלט לדרכו לאחר יחסים חטופים. דיה עצמה, מרדה בגורל הכפוי עליה (חיי תופת במחיצת גבר אנוכי וילדותי, סופר מתוסכל ואיש-עסקים כושל), ונמלטה אל גיהנם מסוג אחר. בתה תהילה (תילי), הצורבת את פטמות שדיה כדי שלא יגדלו, משלמת את המחיר הכבד ביותר על היגררות סבתה ואמה אחר גורלן, ומסיימת את חייה במוות סתמי ונורא, בעצם עלומיה.


ולמרות שהספר נושא את שמה של דיה הניג, אין דמותה הייחודית - דמות של מולאטית יפיפייה וגבוהה, פרי-אהבתם של אמה וגבר מהאי מרטיניק - קורמת עור וגידים. מכל הדמויות, שקולן נשמע ב"ראשומון" הפנטסמגורי שיצרה אילנה ברנשטיין, רק שלוש דמויות משכנעות כמדומה את הקורא בממשותן: "אבו ג'ילדה" בעל המאורה, שבה מגדלת דיה הניג את תינוקה עדנה העובדת הסיעודית, הגובה את עדויותיהם של "גיבורי" הרומאן, ונגרפת בעצמה לתוך סבך העלילה ועמוס הניג, בן למשפחת תעשיינים עשירה, המפצה את עצמו על תסכוליו בהקסמת נשים ובכיבושן המיידי.


עולמו וקולו האישי של שמעון ("אבו ג'ילדה" משכנע במיוחד. לעתים, נדמה כאילו הושם מכשיר-הקלטה ליד גבר קשוח וטוב-לב, פוגע ופגיע כאחד, משולי הקיום התל-אביבי, ללכידת כל המחוות, הניואנסים ודרכי המחשבה של טיפוסים שכמותו, שקיבלו את השכלתם ב"בית-הספר הגבוה של החיים". טכניקת ה"ראשומון" (שקיבלה אצלנו את ביטויה המלא והמשוכלל ביותר ברומאנים של א"ב יהושע, ושה, אגב, לאחרונה גם למחקר תיאורטי מעניין, פרי-עטה של פרופ' שרה הלפרין מאפשרת לאילנה ברנשטיין לערבל את נקודות התצפית ואת פרטי הריאליה, לשמור את קוראיה במתח מתמיד, ולהשאיר כמה מחוטי העלילה פרומים ופתוחים לפרשנויות אחדות - אפילו מנוגדות.


האם דיה הניג היא עוף דורס - מין מדיאה מודרנית - המפקירה את ילדיה לגורלם המר, כשם שבעלה בוחר להציגה, ואולי אין היא אלא אשה אומללה ואימהית, המגוננת על גוזליה, ומוכנה לנטוש ולהפקיר רק את הגברים שבחייה? מדוע דווקא לה, שסביב ציר חייה נסב כביכול הרומאן, אין הספר מקדיש מונולוג עצמאי משלה? האם נושאת עדנה ברחמה את זרעו של גבר החשוד במעשים פרוורטיים, איומים ונוראים, או שמא אין זה אלא הריון מדומה - נפיחות מן המרק, שבו היא מפטמת את עצמה ללא הרף? חידות כאלה ואחרות פזורות לאורך הרומאן למכביר, ומקשות על הקורא להחליט מה מתרחש בדמיונן של הנפשות הפועלות, ומה מתרחש במוחש, במציאות האובייקטיבית. גם הגבולות בין הדורות מיטשטש, וכך, למשל, "זוכה" הבת תילי (בגיל שבו יכולה היא עצמה להפוך לאם), באח קטן, פרי-אהבתם המזדמנת של אמה ומאהבה ראסל, הוא הצעיר הזר שגילה לתילי טעמה של אהבה ראשונה, ואחר-כך ברח עם אמה. אין גבול לסיבוך העלילתי ולפריצת הגבולות והמוסכמות, שבכל תחום ותחום.

*

העוקב אחר הז'אנר של ה"וידיאו קליפ" הבתר-מודרניסטי, המשמש כמדומה מקור-השראה לאחדים מן הספרים הבים כיום, אינו יכול שלא להתרשם מטשטוש הגבולות שבין פנטזיה למציאות ובין תרבויות שונות וגזעים שונים, וכן מריבוי המוטיבים הנאורוטיים, הלקוחים ספק מן הדמיון וההזיה, ספק מן המציאות העכשווית, החולנית והדקדנטית. התסביכים האופייניים לגיבורי סיפוריו של א"ב יהושע נראים לפתע "קלים" ו"נורמאליים", "משחק-ילדים" ממש, לעומת חומרתן של הפרוורסיות, המאכלסות את הספר 'דיה הניג' ואת זרם מזרמיה של הסיפורת הצעירה, ההו ובת במקומותינו.


אופיינית לז'אנר זה גם תופעת ה"קמפ" (מושג שטבעה סוזאן זונטאג לגבי סוג מסויים של קיטש, הניכר באהבה כמו-פרוורטית ל"זבל" ולייתור), המו אליה את בני האוכלוסיה העירונית עייפת התרבות, המודעת להלכי האופנה והפתוחה לשינויי טעמים ואוהבת "להדהים את הבורגנים". האם המציאות, שהלכה והחמירה, היא המוצאת את פורקנה בנוסחי כתיבה כה מוקצנים ומדהימים, או שחרדת "סוף האלף" תקפה את צעירי הכותבים, ללא קשר למציאות האובייקטיבית? ואולי ניכר כאן רצון להכריז ברמה: הנה, אני קיים, קבלו אותי "כולל הכול", עם היופי הדוחה ועם ה"הומור השחור" שלי. חידה היא ותישאר חידה.


כדרכם של "ראשומונים", הרומאן 'דיה הניג' מרבה בעיצוב מצבים אנלוגיים: תילי מסתירה את נשיותה בחולצה רחבה, שאינה מבליטה את החזה, כמו עדנה, היושבת בחולצה רחבה מול "אבו ג'ילדה", המאונן לנגד עיניה. הצלקות שעל פניה נגרמו ממרק אפונה שניתז בעת שרצתה להשביע את רצון אביה, ובסופו של דבר היא נמ משיכה אובססיבית דווקא אל מרק האפונה הסינתטי, שאותו ניתן להכין בן-רגע. גם הסטריאוטיפים נשברים כאן תכופות: דווקא לעובדת הסוציאלית יש פנים מצולקות ("אבו ג'ילדה" בטוח שהיא נפצעה במלחמת השחרור), ולא לאיש העולם התחתון. דווקא הטיפוס המופרע והמחוספס, המתגורר באיזורי הפשע הזנוחים של העיר, והשולף את אבר המין שלו לפני העובדת הסיעודית, מתגלה כמי שגדל במשפחה דתית ועתירת-רכוש, הידרדר בעקבות מות אמו וסיגל לעצמו את סגנונם של סוחרי סמים קשוחים. הספר 'דיה הניג' הוא אנאטומיה של הקלות הבלתי-נסבלת של ההידרדרות אל שולי הקיום האנושי: דיה ועמוס מידרדרים, ומאבדים את תילי שמעון ("אבו ג'ילדה" הידרדר, והגיע למה שהגיע אפילו עדנה, ה"מרובעת" והקונפורמיסטית מבין "גיבורי" הרומאן, שוכחת את כל כללי האתיקה, ונסחפת למעורבות מסוכנת עם מטופליה.


*

לפני כשלוש שנים, כתבתי במוסף זה רשימה בשם 'סיפורים מהסרטים' ('מעריב', 3.2.1989), ובה הצבעתי על תופעה חדשה בסיפורת העברית בת-ימינו - הסגנון ה"רזה" ובעל החזות הפשוטה, אך המטעה, שבו "עין המצלמה" משוטטת ומצלמת וקלטת ה"טייפ" מסתובבת ומקליטה, ללא קומנטאר של מספר "כל יודע", מעין יובש חסר-פיוט, שעל גבול כתיבה הז'ורנליסטית. מה מציל סיפורים אלה - החפים מכל אותם גינונים ספרותיים, המוכרים לנו מהספרות העברית לדורותיה - מגלישה אל הבנאלי והפשטני? אולי דווקא האפיון ה"פרום" והבלתי-מלוטש שלהם וסגנונם הבינלאומי, שאינו "מתחבר" בנקל אל מוסכמות ספרותנו אולי חוש ההומור המיוחד שלהם (ראה, למשל, האפיזודה עם מינה ברקוביץ בעמ' 28), וכן האירוניה העצמית הפרועה שלהם אולי הדמיון היצירתי, שמתלווה אליו כושר חיקוי מדהים, המאפשר לכותבת לנתר בקלות מדמות לדמות ולהיכנס לעורה של כל דמות, מבלי להתגלות באמצעותה ואולי הייאוש השקט, המכיל מחאה אישית וחברתית נוקבת "ללא מלים".


אילנה ברנשטיין שי למשמרת חדשה זו של כותבים, המו את חיוניותה ממקורות אחרים לגמרי מאלה שהזינו את הספרות העברית בת-העבר. למקרא 'דיה הניג' עלו בדעתי שני סרטים מלאי-מתח מן העשור האחרון: האחד הוא הסרט 'להב משונן', שבו מתאהבת משפטנית צעירה בגבר מסוכן, תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה המקצועית ותוך העמדת עצם קיומה בסכנה השני הוא הסרט 'שם המשחק', שבו מבקרת פסיכולוגית תמימה ונאה, מתוך סקרנות אינטלקטואלית, במאורות הפשע של העולם התחתון, הו כמבלי-משים לשותפה לדבר-עבירה, ומגלה לתדהמתה כי אין חיץ ברור ומובחן בין שפיות לבין שיגעון, בין מהוגנות לבין פשע.


ברשימתי הנ"ל, ביקשתי לסלול נתיב-התקבלות לסוג כזה של סיפורת, שאינה מיועדת ל"HIGHBROWS" בלבד, אלא גם לקהל הרחב הנוהג לפקוד את בתי-הקולנוע, וליהנות מעלילה בנויה-היטב, מעניינת ומותחת, המשקפת חיים מוחמצים בעולם עירוני, מנוכר ואטומיסטי (ללא פאתוס, רחמים או מגמת-תיקון, אלא מתוך התרסה אילמת, ותו לא). חששתי שמא תיתקל הסיפורת הזו - המבוססת על "סיפורים מהסרטים" - בקיר-אטום או בביקורת מחמירה, עויינת ומגמדת.


בינתיים התרחש ההיפך מן הצפוי: מניותיה של סיפורת קולנועית זו "הוקפצו" מעל למשוער, ומתוך אותו אובדן-פרופורציות, האופייני לנעשה אצלנו בכל הקשור בתהליכי התקבלות ודחייה, היא כבר הו ומיתרגמת בחפזה למאה עשרים ושבע לשונות, נדונה בימי-עיון אוניברסיטאיים ומשמשת בסיס לעבודות מחקר מלומדות. והקורא התמים שואל את עצמו: מה אירע להם לאותם מנציגי הביקורת, שנודעו תמיד כ"אם-החורגת" צרת-העין של ספרות-המקור, שהפכו את עורם, ודחקו בכוח את רגלה של לכלוכית לתוך סנדל-הזכוכית, ועוד העניקו לה בנדיבות-לב בלתי-אופיינית גם שטיח-אדום ר-זהב, שאותם החביאו זה עשרות שנים בארון ללא שימוש? את החידה הבלתי-מסו הזו נותיר, לפי שעה, ללא פתרון מפורש.


ייאמר לסיכום: גם אילנה ברנשטיין - נציגה אותנטית ומוכשרת במיוחד של המשמרת החדשה הזו - ראויה כאחדים מבני-דורה לסביבה שאינה עוינת - למרחב, לאוויר ולמים - כדי שירבו סיכוייה להצמיח פירות נוספים. ואולם, יש להודות על האמת, כדי שלא נאבד לגמרי את השכל הישר: ממש כמו עמוס הניג, גיבור ספרה - סופר שסיפור אחד ויחיד מפרי-עטו ראה אור ב'פרוזה' - היא, וגם בני-דורה שנתפרסמו בינתיים אף יותר ממנה, עדיין אינם מסכנים את מעמדו של עמוס עוז...