סוף או סף?

שירו של תומס הרדי "קיכלי באפלה" מ-1900


פורסם: חדשות בן עזר, גליון 1682 , 23/09/2021


שנות מִפנה המאה ( Fin de siècle ) התאפיינו בהִלכי-רוח אפּוֹקליפטיים שניבאו את סוף העולם. תומס הרדי נחשב הראשון בין אותם סופרים כותבי אנגלית – אנגלים או אמריקנים – שהתמודדו עם תחושת השיממון והמבוכה של האדם העירוני, האנטי-הֶרואי, בתקופה המודרנית, שבָּהּ אבדו לאדם כוכב הצפון, המצפֵּן והמצפּוּן. הצורות הפורמליות של שירתו מגלות אמנם שרידים של שמרנות ויקטוריאנית, אך הנושאים מודרניים בתכלית. מה שכָּתב ת"ס אליוט ב"ארץ השממה" ( Wasteland ) בלשון חסרת גבולות ומגבלות, כתב תומס הרדי בשירים חרוזים ושקולים, הנושאים את הֵדָיו של של העולם הישָׁן.


The Darkling Thrush

Thomas Hardy

I leant upon a coppice gate

      When Frost was spectre-grey,

And Winter's dregs made desolate

      The weakening eye of day.

The tangled bine-stems scored the sky

      Like strings of broken lyres,

And all mankind that haunted nigh

      Had sought their household fires.


The land's sharp features seemed to be

      The Century's corpse outleant,

His crypt the cloudy canopy,

      The wind his death-lament.

The ancient pulse of germ and birth

      Was shrunken hard and dry,

And every spirit upon earth

      Seemed fervourless as I.


At once a voice arose among

      The bleak twigs overhead

In a full-hearted evensong

      Of joy illimited;

An aged thrush, frail, gaunt, and small,

      In blast-beruffled plume,

Had chosen thus to fling his soul

      Upon the growing gloom.


So little cause for carolings

      Of such ecstatic sound

Was written on terrestrial things

      Afar or nigh around,

That I could think there trembled through

      His happy good-night air

Some blessed Hope, whereof he knew

      And I was unaware.


קיכלי באפלה / תומס הרדי


נִשְׁעַנְתִּי עַל גְּדֵרוֹ שֶׁל גַּן

הַכְּפוֹר אָפֹר כָּעֶשֶׁת,

שְׁיָרֵי מָטָר הִלְּכוּ תּוּגָה

עַל עֵין חַמָּה נִגְרֶשֶׁת.

שְׁמֵי עָל חֹרְצוּ בִּסְבַךְ זְרָדִים

כְּמֵיתָרִים הֻתָּרוּ

בְּצַד הָאָח שֶׁבַּבָּתִּים

הַכֹּל קִרְבַת אָח תָּרוּ.


אַרְצִי – דּוֹמֶה גֵּוָהּ הַדַּל

לְגוּף מֵאָה חוֹלֶפֶת,

סִתְרָהּ – חֻפַּת עָבִים מֵעָל,

רוּחָהּ – קִינַת הָאֵבֶל.

מַחֲזוֹר הַזֶּרַע הַקָּמֵל

עֻלְפֶּה, יָבֵשׁ מֵעֹנִי,

וְכָל אָדָם עֲלֵי תֵּבֵל

נִרְאָה נוֹאָשׁ כָּמוֹנִי.


בְּבַת אַחַת בָּקַע מִתּוֹךְ

עֵצִים דֵּהֵי עָנָף

שִׁיר שֶׁל עַרְבִית, כֻּלּוֹ מָתֹק,

שֶׁל בַּעֲלֵי כָּנָף:

קִיכְלִי זָקֵן שֶׁלְּרֹאשׁוֹ

צִיצָה פְּרוּעָה מִסַּעַר,

בָּחַר לִשְׁפֹּךְ הֶגְיוֹן נַפְשׁוֹ

עַל מֶרְחֲבֵי הַצַּעַר.


פָּצַח בְּשִׁיר בְּלֹא עִלָּה

בְּמַנְגִּינָה נִלְהֶבֶת,

עַל עִנְיָנִים שֶׁבְּעַלְמָא,

בְּאֵין אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

דּוֹמֶה שָׁמַעְתִּי בְּכָל תֵּבָה

צְלִיל שֶׁטִּיבוֹ חִידָה

צְלִיל שֶׁל תִּקְוָה שֶׁאֶת טִיבָהּ

רַק הַקִּיכְלִי יָדַע.


מאנגלית: זיוה שמיר

בדיוק באותה שנה שבָּהּ חיבר תומס הרדי את שירו "קיכלי באפלה" – שנת 1900 – חיבר חיים נחמן ביאליק את שירו "שירה יתומה", ובה תחושה דומה ודימויים דומים. גם כותרתו הראשונה של שירו של ביאליק – "זמיר מאוחר" – מזכירה את כותרתו של תומס הרדי. כאן וכאן מתוארת ציפור אחת ויחידה, שנשארה מאחור בעת שאחיותיה נדדו מארצות הקור, והיא מבשרת בבדידותה את בוא עונת החורף ותחושת השיממון. כאן וכאן העולם הטובע עד צוואר בטיט וברפש ועומס על גבו את רקב כל הדורות. האם הכיר ביאליק את יצירת תומס הרדי? האם קיבלו הרדי וביאליק את השראתם ממקור שלישי שעדיין לא נחשפה זהותו? תיק"ו.