סביבה עוינת

דליה רביקוביץ / "קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה" / הקיבוץ המאוחד 1997

פורסם:ידיעות אחרונות , 04/04/1997

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שלושה דברים לפחות ניתן לדרוש בשבח קובץ סיפוריה החדש של דליה רביקוביץ. ראשית, ככל שידיעתי מגעת, אין הוא דומה כלל לספרי פרוזה אחרים, הרואים אור במקומותינו. כל כולו מקורי ואישי בתכלית, ללא מקורות השפעה או השראה, בחינת "לא זכיתי באור מן ההפקר" ו"רק על עצמי לספר ידעתי". בסיפור 'הטריבונל של החופש הגדול', נאמר על נורית, שהיא במידה לא מעטה בת-דמותה של המחברת המובלעת: "נורית ידעה שהיא שונה מאחרים, היא רק חשבה אם זה טוב או רע. לבסוף החליטה שזה טוב." (עמ' 109). גם הספר, ולא הגיבורה בלבד, שונה מספרים אחרים, וגם אם התקופה והאווירה, הבוקעות מבין דפיו, מזכירות פה ושם במקצת את עולמם של יהושע קנז ושל רות אלמוג, אין כאן אלא דמיון חיצוני ושטחי, שאינו מעיד מאומה על המהות.

שנית, למרות שלפנינו פרוזה של משוררת, ניכר המאמץ לעשות את הדברים ואת האירועים פרוזאיים ככל האפשר, אף להשתמש בפרוזאיזמים ובקטעי-שיח הנאמרים בלשון פשוטה ובסיסית, שאינה מתהדרת בידע, אינה מפרכסת את המציאות, אף מתרחקת ביודעין מכל סממני השירה. לא מעטים הם המשוררים, שהצליחו וב סיפורת כה מנוטרלת מן העושר העולה על גדותיו של יצירתם השירית. אפשר שמבין היוצרים הגדולים, ניתן להעלות בהקשר זה רק את שמו של נתן אלתרמן כמי הצליח ליצור חיץ כה ברור בין השירה (על דימוייה, רמזיה ומשחקי-המלים שבה לביןיבתו הפרוזאית (מאמריו, ביו ויומניו), שיש בה התנזרות טוטאלית, מכוונת ומודעת לעצמה, מכל עושר פיוטי. גם אצל דליה רביקוביץ ניכרת, כאמור, מגמת הריסון וההתנזרות הזאת, המתגלה לא אחת כחרב פיפיות: היא יכולה להטעות את הקורא ולטעת בו את התחושה הכוזבת שלפניויבה פשוטה, בשעה שלפניו פשטות מדומה, שאינה מושגת בנקל.

שלישית, לפנינו ספר כן ואמיתי, חף מכל זיוף והעמדת-פנים. מיתאריו חדים וברורים, לעיתים פולחי-לב ואכזריים בחושפנותם ובדרך שבה הם משלבים את הקומי והטראומטי. הסיפורים משובצים פה ושם בהערות אירוניות, אפילו סרקסטיות ומרושעות. מכל מקום, אין בהם כל רצון וצורך ליפות ולהתייפות, להתקשט בנוצות זרות או במחלצות של נימוס וצביעות חברתית. אלה הם סיפורים על רגעים קשים ועל סביבה עוינת, על תקוות גדולות ועל מפחי-נפש קטנים חלקם סיפורי ילדות, נעורים ועלומים, המשובצים בהערות מפוכחות של המספרת הבוגרת, הרואה את העולם בתימהון מסוים, אך בלא כל צעיפים רומנטיים, שיש בכוחם לטשטש את התמונה ולערפלה. כזה הוא, למשל, הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ, המתאר את הרגעים המכריעים בבית-המשפט, מול שופט עוין המתהדר בידע לא-לו, ואת הרהורי הנקם של אם שילדתה נקרעת ממנה, ומושמת אצל אביה למשמורת - הרהורים שאין בהם רחמים עצמיים או רגשנות סוחטת דמעות, אך יש בהם מתן היתר להעלות את החומר ההיולי ממעמקים, ולשלחו לחופשי כחיה ביערות-העד של אפריקה.

הקובץ שלפנינו הוא פרי-הכלאתם של יסודות מנוגדים, שלא בנקל ניתן להביאם תחת קורת גג אחת: יש בו הכלאה של חטיבת סיפורים ישנה ('מוות במשפחה' ושל סיפורים חדשים, מורכבים יותר ומתוחכמים יותר. שכבתו המוקדמת של הספר היא אוטוביוגרפית ברובה, לפחות למחצה, ואילו שכבתו המאוחרת מסווה במקצת את היסוד האוטוביוגרפי בעזרת סיפור בגוף שלישי ובסיוע מיני מהפכים (ילד הופך לילדה, משוררת - לצייר, וכן הלאה). ההבדלים בין שתי השכבות, למרות סימני-היכר משותפים, בולטים למדיי. הסיפורים המוקדמים מגוללים את העלילה לפי תומם, כדרך שאדם משיח עם זולתו, ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, הם לופתים את הקורא ומטלטלים אותו טלטלה רגשית עזה. כסיפורים שבו בעידן טרום-המחשב, הם מרשימים את הקורא כסיפורים ספונטניים למדי, שבו ללא מאה ואחת טיוטות וללא חיבוטי יצירה ממושכים. בסיפורים המאוחרים - כגון הסיפור הפותח 'שיפוץ' - אפשר להבחין במיני אנלוגיות ורמזים מטרימים, ובעיקר האנלוגיה שבין קמטי הצוואר המוסתרים בצווארון לבין השיפוץ הבלתי-מקצועי, שנערך בחדר-השינה ובשירותים, ולבין חיי-הנישואים שהוטלאו ביד חובבנית. פרשן פרוידיאני לא היה מתעלם מן המיקום המדויק שבו ניכרים פגמי השיפוץ.

יש כאן גם הכלאה בין הנטייה להעלות בחרט את הבנאלי והשגרתי (כבדמותה של אביבה, גיבורת הסיפור 'שיפוץ', המנהלת אורח-חיים של עקרת בית ממוצעת וחסרת יומרות, כשל השכנה מן הדלת ממול, המתפשרת עם חיי הנישואים האפרוריים שלה), ולעמתו עם הזר, המוזר והביזארי (סיפור האשה הכושית מטרינידד, היושבת כנועה ודוממת בחדר-המדרגות, בעוד אביבה מתעלסת עם בעלה). תנועת-המטוטלת החזקה בין קוטבי השגרה ושבירת הכלים, המשמעת והסערה, מתגלה לאורך הקובץ כולו, שבמרכזו גיבורה שקטה, אך אנרכיסטית למדי, שאינה יכולה להסתגל למסגרות (קיבוץ, מחנה צבאי, בית-מרפא, חיי נישואים, או כל מסגרת הדורשת כפיפות למוסכמות, ויתור והליכה בתלם). הכול נובע מאי-יכולתה לעשות שקר בנפשה, ולהעמיד פנים שהכול מתנהל על מי מנוחות.

יש בספר שלפנינו, על אף האמור לעיל, גם הכלאה בין הלשון הפשוטה והיומיומית לבין מיני הבלחות של לשון מקורות, המונעות מן הלשון הפשוטה מלהפוך לטריוויאלית. כך, למשל, דווקא במקום שבו מתבקשת לשון אישית וייחודית, שתגלה את עולם הדמיון האינדיווידואלי והספציפי של נורית (בסיפור 'עננים'), מבליח לפתע "פסוק" תלוי-תרבות, המעיד לכאורה על ידענות ועל היצמדות לעולם הספר ולמוסכמותיו: "דמיונה נשא אותה מדי פעם שתמריא מעל לעננים, והיו שם צורות מצורות שונות, אריה וכפיר ומריא יחדיו. רק הנפילה תמיד היתה נפילת התרסקות. לכל העניין הזה היו פנים שונות ומשונות." (עמ' 64).

סיפורי ילדות ונעורים אלה, המפרנסים את הקובץ ברובו, מראים בעליל מאין נובע עושר הדמיון (בעיקר מן ההיעדר ומן הכאב), וכיצד גדל ילד עתיר דמיון, איש חלומות, גם כשהנורמות החברתיות שמסביב דורשות ערכים מעשיים, ערכי פרקמטיא ענייניים ופרגמטיים. הקטע האחרון, החותם את הספר, שהוא כרוניקה ושרטוט דיוקן יותר משהוא סיפור, מלמד שגם האב, למרות שהיה איש מעשה ואיש המדעים המדויקים, לא היה מסוגל לעשות שקר בנפשו לשם קבלתה של טובת הנאה כלשהי.

קובץ-הסיפורים 'קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה', חרף השבחים הרבים, שניתן להעתיר עליו, ובצדק, הוא ככלות-הכול ספר מינורי, תרתי-משמע: הוא עוסק מתוך איפוק וריסון מינוריים ומעודנים בצד הטרגי של הקיום האנושי הוא אף אינו מהווה ציון-דרך מאז'ורי בתולדות הסיפורת העברית. יש כאן ניסיון בלתי-יומרני, הגון ומעורר אהדה וכבוד לצייר תמונות-מצב, עגומה למדי, מתוך פאסיביות אגוצנטרית, מבלי להתבייש בה ומבלי לנסות להסתירה כדי לשאת חן בעיני הקורא מבלי להופיע כדמות אקזמפלרית, טובה ומנומסת. בתוך שלל הספרים היומרניים והקולניים, הרואים אור לבקרים, זהו חידוש בעיתו.