מתחתית הסולם החברתי

בלדה של ו"ה אודן על חיים ללא תוחלת (מעודכן 29/10/24)

עם היווסד כתב-העת "סימן קריאה" בסוף שנת 1972, נחשף ציבור חובבי השירה העברית לשיריו של המשורר והמתרגם מאיר ויזלטיר, שאמנם היה משורר פעיל עוד בשנות השישים, אך פרסם את מיטב שיריו בכתבי-עת "מחתרתיים". בין השאר התפרסמו ב"סימן קריאה" בלדות ארוכות על טיפוסים משולי החיים, שהיו חידוש גמור בשירה העברית, כגון "מעשה ביצחק" או "הבלדה על שלהבת נימוביץ". בבלדות אלה סיפורים מרטיטי לב על צעיר שחווה הטרדה מינית או על אם צעירה שהתאבדה עם תינוקהּ מחמת אהבה נכזבת. ואולם, הכל נכתב בלשון המעטה – בסגנון כמו חרישי וכמו יום-יומי המתרחק ממעורבות אישית ומכל פתוס. לאחר שתרגם ויזלטיר את "ויקטור" מאת ו"ה אודן התברר מקור ההשראה של שירים אלה.

הבלדה של ו"ה אודן "מיס ג'יי" הוא שיר על חייה השגרתיים, המתוקים והאכזריים גם יחד, של אישה נידחת משולי החיים, התקועה בתקופת הצנע שעיצבו את אישיותה. בסגנון נטול סנטימנטליזם עוקב השיר אחר מחזור החיים של האישה, שהסתפקה כל ימיה במועט שבמועט, וכל שנותיה הסתכמו לכאורה בחוויות של בדידות, מחלה ומוות. השיר הריתמי הזה מלוּוה בדוושות אופניה של האישה הצנועה, שהיו לה גם חלומות גדוּלה סמויים ויצרים מודחקים. נביא את השיר הבלתי נשכח הזה, במקור ובתרגום:

מיס ג'י לְסִפּוּרִי הַקְשִׁיבָה-נָא אוֹדוֹת מִיס אֵדִית גִ'י, בִּקְלִיבְדוֹן טֶרַס בַּשְּׁכוּנָה חָיְתָה הִיא, יְדִידִי. פָּזְלָה קַלּוֹת בְּעֵין שְׂמֹאל בַּגַּב – שִׁפּוּעַ קַל, שְׂפָתַיִם צָרוֹת, כְּתֵפַיִם צָרוֹת, חָזֶה לֹא הָיָה לָהּ כְּלָל. לָבְשָׁה הִיא מִצְנֶפֶת קְטִיפָה מְעֻטֶּרֶת וְגַם חֲלִיפַת צֶמֶר סֶרְז' יְשָׁנָה; לָהּ חֶדֶר קָּטָן בִּקְלִיבְדוֹן טֶרַאס שֶׁשִּׁמֵּשׁ לְאֵרוּחַ וְגַם לְשֵׁנָה. מְעִיל סְפוֹג הָיָה לָהּ לִימוֹת הַגְּשָׁמִים סָגֹל, וּבְצִדּוֹ מִטְרִיָּה יְרַקְרֶקֶת; אוֹפַנַּיִם הָיוּ לָהּ עִם סַל קְנִיּוֹת וְדַוְּשָׁהּ אֲחוֹרִית שֶׁהָיְתָה חוֹרֶקֶת. כְּנֵסִיַּת ס"ט אַלוֹיְזִיּוּס, בֵּית תְּפִלָּתָהּ לֹא רְחוֹקָה מִבֵּיתָהּ בִּכְלָל. תָּמִיד הִיא הֵכִינָה סְרִיגִים לָרוֹב לַבָּזַאר וּלְטוֹבַת הַכְּלָל. לִפְעָמִים הִיא נָשְׂאָה אֶת עֵינָהּ אֶל כּוֹכָב, שָׁאֲלָה: הוֹ, לְמִי זֶה אִכְפַּת, שֶׁהוֹצְאוֹת קִיּוּמָהּ שֶׁל מִיס גִ'י לְשָׁנָה הֵן מֵאָה לִירוֹת סְטֶרְלִינְג בִּלְבַד? יוֹם אֶחָד הִיא חָלְמָה, וּבַחֲלוֹמָהּ הֲרֵיהִי מַלְכַּת צָרְפַת, וְהַכֹּמֶר לָהּ קַד, לִפְנֵי הוֹד רוֹמְמוּתָהּ, וְאוֹתָהּ בָּרִקּוּד לַָפַת. אַךְ הַסַּעַר אֶת כָּל הָאַרְמוֹן הִפִּיל , וְהִיא רָכְבָה בַּשָּׂדֶה וְדִוְּשָׁהּ, וְהַשּׁוֹר עִם פָּנָיו שֶׁל הַכֹּמֶר הַלָּז תְּקָפָהּ בְּקַרְנוֹ הַנְּמוּכָה, הַקָּשָׁה. הִיא הִרְגִּישָׁה אֶת חֹם נְשִׁימָתוֹ מֵאָחוֹר הוּא כִּמְעַט הִכְרִיעָהּ בְּעוֹדָהּ מְדַוֶּשֶׁת; אוֹפַנֶּיהָ הֵאֵטּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, מֵחֲמַת הַדַּוְשָׁה הַמְשֻׁבֶּשֶׁת. בַּקַּיִץ נִרְאוּ הָעֵצִים כִּתְמוּנָה הַחֹרֶף אוֹתָם שָׁבַר; הִיא רָכְבָה לִתְפִלַּת הָעַרְבִית לְבַדָּהּ שִׂמְלָתָהּ רְכוּסָה עַד צַוָּאר. בַּמִּשְׁעוֹל כְּשֶׁחָלְפָה הִיא לְיַד אוֹהֲבִים הִיא הֵסִיטָה מֵהֶם מַבָּטָהּ. בַּמִּשְׁעוֹל כְּשֶׁחָלְפָה הִיא לְיַד אוֹהֲבִים אִישׁ מֵהֶם לֹא בִּקֵּשׁ חֶבְרָתָהּ. וּמִיס גִ'י שָׁמְעָה אֶת נִגּוּן הָעֻגַּב, בְּיָשְׁבָהּ לְבַדָּהּ בַּצַּד, קוֹלוֹת הַקַּפֶּלָּה זִמְּרוּ בִּמְתִיקוּת בַּחוּצוֹת כְּבָר הָעֶרֶב רַד. מִיס גִ'י כָּרְעָה בֶּרֶךְ לְיַד סַפְסְלָהּ תְּפִלָּתָהּ מִלְמְלָה, עֲטוּפָה, "טַהֲרָנִי, אָבִי, מִפִּתּוּי. בַּעֲבוּרְךָ עֲשֵׂנִי בַּת טוֹבָה". יָמִים וְלֵילוֹת עָבְרוּ-חָלְפוּ, כְּגַלִּים וּכְעִיֵּי-עָבָר, רָכְבָה וְדִוְּשָׁהּ הִיא לַמִּרְפָּאָה, בְּשִׂמְלָה רְכוּסָה עַד צַוַּאר. רָכְבָה וְדִוְּשָׁהּ הִיא לַמִּרְפָּאָה, מָשְׁכָה בְּיָדָהּ בַּמְּצִלָּה הוֹ, רַע לִי וָמַר לִי, מַצִּיק לִי הַכְּאֵב. דּוֹקְטוֹר, אֲנִי חוֹלָה. הַדּוֹקְטוֹר בְּדָקָהּ מִכַּף רַגְלָהּ בָּדַק וְהוֹסִיף לִבְדֹּק פָּסַע לַכִּיּוֹר וְהִצִּיג שְׁאֵלָה: מַדּוּעַ אֵחַרְתְּ לָבוֹא? אַחַר הִתְיַּשֵּׁב הוּא לַאֲרוּחָה בְּעוֹד אִשְׁתּוֹ לַצִּלְצוּל מַמְתִּינָה, הוּא גִּלְגֵּל אֶת פִּתּוֹ כַּדּוּרִים-כַּדּוּרִים, וְאָמַר: הַסַּרְטָן – מַהֲתַלָּה מְשֻׁנָּה. אֶת סִבּוֹתָיו אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אַךְ רַבִּים הֵם הַמִּתְיַמְּרִים. הוּא כְּמוֹ רוֹצֵחַ חֲשָׁאִי, הָאוֹרֵב וּמֵבִיא יִסּוּרִים. פּוֹקֵד הוּא נָשִׁים עֲרִירִיּוֹת גְּבָרִים בְּגִיל גִּמְלָאוּת; מְגַשֵּׁשׁ אֶת דַּרְכּוֹ, בּוֹחֵן הוּא אֵיכָה עַל רֶמֶץ הַיֵּצֶר יָעוּט. הָאִשָּׁה צִלְצְלָה לַמְּשָׁרֶתֶת, וְאָמְרָה: יַקִּירִי, אַל תַּפְחִיד. עָנָה לָהּ: בָּדַקְתִּי עַכְשָׁו אֶת מִיס גִ'י, חוֹשְׁשָׁנִי שֶׁהִיא סוֹפָנִית. אֶת מִיס גִ'י אָז הִבְהִילוּ אֶל בֵּית הַחוֹלִים הִיא שָׁכְבָה כְּמוֹ חָרְבוֹת הֶעָבָר; הִיא שָׁכְבָה בַּמּוֹסָד בַּאֲגַף הַנָּשִׁים כֻּתֹּנְתָּהּ רְכוּסָה עַד צַוַּאר. עַל שֻׁלְחַן הַמְנַתְּחִים הִיא הוּנְחָה רְכוּסָה, הַסְּטוּדֶנְטִים צָחֲקוּ מְבֻדָּחִים וּמַר רוֹז בְּמִיס גִ'י בִּצֵּע חֲתָךְ בְּאָחְזוֹ בְּסַכִּין הַמְנַתְּחִים. לַסְּטוּדֶנְטִים פָּנָה אָז מַר רוֹז בְּאָמְרוֹ: "שִׂימוּ לֵב, עֲמִיתִים נִכְבָּדִים. לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בְּיוֹתֵר תִּתָּקְלוּ בְּסַרְקוֹמָה כָּזֹאת, כֹּה רַבַּת מְמַדִּים" אַחַר-כָּךְ נִלְקְחָה מִשֻּׁלְחַן הַמְנַתְּחִים אֶל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים הִיא הוּרְדָה, וְהוּבְלָה אֶל מָדוֹר שֶׁבְּאָנָטוֹמְיָה עֲסוּקִים שָׁם צִוְתֵי הַמַּדָּע. שָׁם אֶת מִיס גִ'י תָּלָה הַצֶּוֶת, כֵּן, תָּלוּהָ מִן הַתִּקְרָה, וּקְבוּצָה שֶׁל חוֹקְרִים מְלֻמָּדִים מֵאוֹקְסְפוֹרְד בִּזְהִירוּת אֶת בִּרְכָּהּ בִּתְּרָה.

Miss Gee Let me tell you a little story  About Miss Edith Gee; She lived in Clevedon Terrace  At number 83. She’d a slight squint in her left eye,  Her lips they were thin and small, She had narrow sloping shoulders  And she had no bust at all. She’d a velvet hat with trimmings,  And a dark grey serge costume; She lived in Clevedon Terrace  In a small bed-sitting room. She’d a purple mac for wet days,  A green umbrella too to take, She’d a bicycle with shopping basket  And a harsh back-pedal break. The Church of Saint Aloysius  Was not so very far; She did a lot of knitting, Knitting for the Church Bazaar. Miss Gee looked up at the starlight  And said, ‘Does anyone care That I live on Clevedon Terrace  On one hundred pounds a year?’ She dreamed a dream one evening  That she was the Queen of France And the Vicar of Saint Aloysius  Asked Her Majesty to dance. But a storm blew down the palace,  She was biking through a field of corn, And a bull with the face of the Vicar  Was charging with lowered horn. She could feel his hot breath behind her,  He was going to overtake; And the bicycle went slower and slower Because of that back-pedal break. Summer made the trees a picture,  Winter made them a wreck; She bicycled to the evening service  With her clothes buttoned up to her neck. She passed by the loving couples,  She turned her head away; She passed by the loving couples,  And they didn’t ask her to stay. Miss Gee sat in the side-aisle,  She heard the organ play; And the choir sang so sweetly  At the ending of the day, Miss Gee knelt down in the side-aisle,  She knelt down on her knees; ‘Lead me not into temptation  But make me a good girl, please.’ The days and nights went by her  Like waves round a Cornish wreck; She bicycled down to the doctor  With her clothes buttoned up to her neck. She bicycled down to the doctor, And rang the surgery bell; ‘O, doctor, I’ve a pain inside me,  And I don’t feel very well.’ Doctor Thomas looked her over,  And then he looked some more; Walked over to his wash-basin, Said,'Why didn’t you come before?’ Doctor Thomas sat over his dinner,  Though his wife was waiting to ring, Rolling his bread into pellets;  Said, 'Cancer’s a funny thing. ‘Nobody knows what the cause is,  Though some pretend they do; It’s like some hidden assassin Waiting to strike at you. ‘Childless women get it.  And men when they retire; It’s as if there had to be some outlet  For their foiled creative fire.’ His wife she rang for the servent,  Said, 'Dont be so morbid, dear’; He said: 'I saw Miss Gee this evening  And she’s a goner, I fear.’ They took Miss Gee to the hospital,  She lay there a total wreck, Lay in the ward for women  With her bedclothes right up to her neck. They lay her on the table,  The students began to laugh; And Mr. Rose the surgeon  He cut Miss Gee in half. Mr. Rose he turned to his students,  Said, ‘Gentlemen if you please, We seldom see a sarcoma  As far advanced as this.’ They took her off the table,  They wheeled away Miss Gee Down to another department  Where they study Anatomy. They hung her from the ceiling  Yes, they hung up Miss Gee; And a couple of Oxford Groupers Carefully dissected her knee.

  מאנגלית: ז"ש