משרטט המפות
גרשון שקד / הסיפורת העברית 1880-1980. כרך ד': בחבלי הזמן (הריאליזם הישראלי
1938-1980) / הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית הוצאה כתר, 1993
פורסם: ידיעות אחרונות 26/11/1993
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
כרך נוסף של תולדות הסיפורת העברית מאת הפרופ' גרשון שקד הוא מסוג האירועים ש"קרית ספר" שלנו אינה יכולה להתברך בהם לעיתים קרובות. עשרות ספרי-מחקר רואים אור אצלנו מדי שנה, אך מעטים הם הספרים, התובעים מכותביהם התמסרות כה מוחלטת, היקפים כה גדולים וסבוכים, יכולת וסמכות לקביעת קביעות כה הרות-משמעות לגבי קשת רחבה של יוצרים מבני הדורות האחרונים (שהרי אימתי יטול מישהו על עצמו שוב את נטל כתיבתה של ההיסטוריה הספרותית הקונטמפורנית?!). בקצרה, המכשולים העומדים בפני היסטוריונים של התרבות העברית הם כה רבים וגבוהים, עד כי רוב החוקרים מעדיפים ליטול על עצמם מבצעים קשים או יומרניים פחות. ואכן, בעולם הרחב עוסקים במפעלים מונומנטליים כאלה מכוני-מחקר שלמים, ובהם צוותים של חוקרים, שהתמחו בתקופות השונות ובסוגיות הספרותיות השונות.
הקשיים הללו מתגוונים, ואולי אף הולכים ומתעצמים, ככל שמצטמצמת הפרספקטיבה, וככל שמתרבים העדים הנוגעים בדבר, המסוגלים לחלוק על סמכותו של ההיסטוריון ולערער על קביעותיו מתוקף ניסיונם האישי. על כך נוספת בעיית הסובייקטיביזם: בכרך הרביעי מוצא עצמו גרשון שקד חלק פעיל בהיסטוריה, שאותה הוא מתעד. כמבקר וכמורה צעיר באוניברסיטה העברית, גילה שקד מראשית דרכו מעורבות פעילה במלחמתו של "הגל החדש" בסיפורת הריאליסטית של בני דור המאבק לעצמאות, והרים תרומה להעלאתו על במת הספרות של דור מספרים חדש, שנציגיו הבולטים ביותר הם א"ב יהושע ועמוס עוז (שמרדו בנורמות הספרותיות של קודמיהם ופתחו "מהלך חדש" - מטא-ריאליסטי ו/או אקספרסיוניסטי יותר במהותו). כהיסטוריון, הוא נדרש להתבונן באותה מלחמה עצמה באובייקטיביות חסרת כל פניות, ההו לא אחת למשימה בלתי-אפשרית כמעט (ויעידו דברי-הסיכום, החותמים את הכרך הקודם, הטבועים כמדומה בחותם של מעורבות ו"איכפתיות" אישית).
אקדים ואומר, כי בכרך שלפנינו מתמודד ההיסטוריון היטב עם הבעיות הניצבות לפניו, אף מתקן עוולות ועיוותים מתמשכים כלפי הסופרים הריאליסטיים, בני דור המאבק לעצמאות. אלה נתפסו עד כה בדרך-כלל בתפיסה סטאטית, כאילו "נולדו מן הים", ונותרו שם עד עצם היום הזה שזופים, יפי בלורית ותואר. מתוך נוחות, ולעיתים מתוך דעות קדומות אסכולתיות, הדביקו סופרים, מבקרים וחוקרי-ספרות (שחלקם קשורים כיום במערכות-הספרים ומגלים אינטרסנטיות מסחרית-מו"לית), מיני תוויות קבועות וחד-ערכיות לבני-הדור, כאילו דבר לא נתרחש מאז דור תש"ח. כך נתהוותה תמונת-מציאות, שאפילו בעת היווצרה חטאה כבר במיני הכללות וטעויות גסות, ושקפאה על מכונה יובל שנים לערך. ולאמיתו של דבר, פרט ליזהר, ששמר על שתיקה הו ונמ (שתיקה שאף היא נשברה לאחרונה במפתיע, עם צאת ספריו 'מקדמות' ו'צלהבים'), הוסיפו סופרי הדור בו, יבתם עברה תהליכים מורכבים של התפתחות ושל תמורה.
אף על פי כן, הוסיפה הביקורת להתבונן בהם כבתמונה סטאטית, שאת עיקריה ניתן לסכם כלהלן: סיפורת ריאליסטית, בעלת עלילה ליניארית כביכול, פרי קונפליקטים ואיפיונים נאיביים למדי סיפורת הנענית כביכול אך ורק לנורמות של הקולקטיב, ומתרחקת מ"צד הצל" של חיינו סיפורת שכל גיבוריה הם לכאורה צעירים לוחמים ומגשימים, המתנבאים ב"גוף ראשון רבים", הסולדים מן הבורגנות העירונית, מן הפקידות הממית ומן הפליטים הגלותיים, הימים את ההוויה ה"יפה" וה"טהורה" שנוצרה במולדת. בא גרשון שקד, ומציג את התמונה במלאותה, על הזרמים העיקריים שלה ועל צידי-הדרכים, ההולכים ומסתעפים עד לאין-סוף. לראשונה, מוצגת אפוא לפנינו תמונה רב-צדדית ודינאמית של בני הדור. לראשונה, מוצגת התמונה במלאותה לא מתוך אינטרסים ומשפטי קדומים כאלה או אחרים (המתגלים, למרבה הצער, לעתים תכופות יתר על המידה בדיונים על סופרים בני-זמננו), אלא מתוך מניעים פנים-ספרותיים (בחינתה של הסיפורת הריאליסטית לגוניה, משלהי שנות השלושים ועד לשנות השמונים), מתוך סקרנות מחקרית ומתוך רצון לדייק ככל האפשר בתיאור המציאות ובתיעודה.
כרך זה, שהוא הראשון מבין שני כרכים המוקדשים לסיפורת משנות הארבעים ועד לשנות השמונים, מותיר באופן טבעי מספר חללים, שיושלמו אולי בכרך הבא: כשם שיצירתו של בנימין תמוז תידון בעיקרה בכרך הבא, מתבקש בו כמדומה גם פרק נרחב יותר על יצירת חנוך ברטוב (במתכונת הפרקים על יזהר, שמיר, מוסינזון, מגד ושחם, הכלולים בכרך הנוכחי). מתבקשת אמירה כלשהי, ולו גם חטופה, על המערכות המשניות: כשם שנדונה כאן הספרות ה"טריוויאלית" של מספרי הדור, ראוי שייכלל כאן גם דיון קצר על ספרות ההומור והסאטירה (דן בן-אמוץ וחיים חפר, אפרים קישון, עמוס קינן ועוד) על פנייתם של אחדים ממספרי הדור לבריאתה של סיפורת מקורית לילדים (מוסינזון, פוצ'ו, אופק, תלמי, קריץ ועוד שירת מקור לילדים וסיפורת מתורגמת "נתאזרחו" כידוע עוד קודם לכן, בעיקר בשנות "מיפנה המאה") על התבססותה של סיפורת בלטריסטית, להבדיל מתיעודית, פרי-עטן של נשים סופרות (שושנה שרירא, יונת סנד, נעמי פרנקל, יהודית הנדל, רחל איתן ושולמית הראבן, שאחדות מהן נדונות אמנם בכרך זה מעניין להיווכח, כי עד להופעתן של מספרות דור תש"ח, היתה דבורה בארון תופעה יחידאית כמעט בתחומי הסיפורת המקורית).
מתבקש גם דיון כלשהו על מחברים אלמונים למדי, אך מעניינים וסימפטומטיים, שגרשון שקד הביא מובאות מן היומנים, האיגרות, ההגיגים והרפורטאז'ות בו, במבוא לאנתולוגיה 'חיים על קו הקץ', שערך לפנישור ויותר עם ירון גולן (ככלל, המבוא של שקד לאנתולוגיה זו, שהביאה בשעתה ין ריהביליטאציה של הסיפורת הריאליסטית של דור המאבק לעצמאות, יכול היה להיכלל, בשינויים קלים, בתוך הכרך שלפנינו). גם הרשימה הביבליוגראפית תובעת השלמות מספר, כגון ספריהם של הלל ויס, אורי שהם ויוסף אבן על "גיבור דורנו", הוא ה"צבר המיתולוגי", ספרה של רות שנפלד על הרומאן ההיסטורי, המכיל גם דיון על יצירת משה שמיר, או קובץ המחקרים 'היינו כחולמים' (1985), שערך יהודה ואלך, שחלקו השני מוקדש למלחמת העצמאות בראי הספרות, ובו מאמרו רחב-היריעה של ראובן קריץ "היבטים על הסיפורת של מלחמת השחרור".
ספרו של שקד מכיל דיון פאנוראמי רחב, העוסק בעיקר בסוגי-המישנה של הסיפורת הריאליסטית, ובצידו חמש מיני-מונוגראפיות על הבולטים מבין הסופרים, שהשפיעו על סגנון דורם ועל תבניותיו. ראשיתו של הדיון נעוץ כבר בכרך ג' של 'תולדות הסיפורת', שסופו בוחן את חוליית-המעבר שבין הסיפורת המודרניסטית, שבה בין שתי מלחמות העולם, לבין זו של "דור בארץ". אפשר שההתמקדות בחמש דמויות מייצגות משקפת דווקא שיקולים נכוחים ומוצדקים, לאור עיוותים אחדים שהחלו להסתמן בדיונים "היסטוריוגראפיים", פרי השנים האחרונות. מתוך כך שרוב היוצרים המרכזיים של הדור (יזהר, שמיר, ברטוב, מגד, שחם ועוד מקורבים להוצאות-הספרים הגדולות, ואינם נזקקים לחסדיהם של "פורשי חסות" למיניהם, לא נותרו לאותם "מגלים" מקצועיים אלא קומץ זעום של סופרים, שטרם כינסו אתביהם. מאחר שאותם "מגלים" זקוקים אף ל"תיזה", שבלעדיה תגליתם אינה תגלית, מסתמנת נטייתם לב את ההיסטוריה "לטובתם", ולטעון שדווקא הסופרים הפריפראליים, שלא כבשו בזמנם את מרכז המע, הם-הם המחדשים הגדולים של הדור. ספרו של גרשון שקד, למרות שבמוצהר אינו מתיימר לקבוע "קאנון" בן-קיימא לדורות, אינו שותף למניפולציה העכשווית, המתקנת כביכול את מפת-הספרות, ולמעשה מביאה ביודעין לידי עיוותה וסילופה. מפת-המציאות, העולה מסידרת ספריו של שקד אינה עו מהפכות גדולות במפה המקובלת, ייתכן שניתן לתקנה או לאייכה בפרט זה או אחר, אך בעיקרו של דבר היא מגלה אמינות ומהימנות, ומותר להניח שהיא תעמוד בתוקפה גם לאחר שיישוכו הדיהם של מאבקי-הכוח למיניהם.
כוחו וגדולתו של שקד מתגלים לא רק ביכולת לשרטט מפות גדולות ומהימנות, אלא בעיקר ביכולתו לאתר אנאלוגיות בלתי-שגורות ובלתי-צפויות בין תופעות רחוקות כביכול. כך, למשל, הוא מותח קו של אקבלה בין רומאן שכוח משל מידד שיף ('שמעון צהמרא'), שחרג מן הקונפורמיות הרעיונית של דורו ותיאר גיבור שהוא בן לאב יהודי ולאם ערבייה לבנונית, לבין ספרו של א"ב יהושע 'המאהב', ש"העלה על המפה" גיבורים המשתייכים לקבוצות-השוליים, שנידחו על ידי העילית הציונית בדור הקודם. כך, למשל, הוא מקשר בין הרומאנים הראשונים על הקיבוץ, משל מלץ ומוסינזון, לבין הרומאן הקיבוצי של עמוס עוז וממשיכיו. כך, למשל, הוא מקשר בין 'החי על המת' של אהרון מגד (סופר שלדעת שקד התמקד יותר מאחרים בתיאור כישלונם של ה"כסילים" האידיאולוגיים בעולם שבו שולטים ה"רשעים" הקרייריסטיים של המימסד הממי לבין 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי: שניהם בוחנים את מיבנה-האישיות של אבות פאנאטיים, שהקריבו את משפחתם על מזבח קנאותם לערכים ולרעיונות חברתיים. מפות סינכרוניות כאלה ואחרות חוצות את הדיונים הדיאכרוניים בספר, ומקנים לו ממד של "רומאן" מרתק, הרחוק מרחק רב מהדימוי של ספר-ההיסטוריה של משכבר הימים, שהכיל סדרות-סדרות של נתונים "יבשים".
ספרו של גרשון שקד, בצד היותו היסטוריה מפורטת ומלאה של התקופה ושל יוצריה, עשוי אף להביא להערכה מחודשת של היצירה הריאליסטית, שהוצגה על-ידי נציגיה של המשמרת הצעירה יותר, מתוקף דיאלקטיקה ברורה של מלחמת-דורות, כיצירה פשטנית ודלת-הישגים ולה מהתבטאויותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון ואחרים, דברים שזכו בתמיכתם של נציגיה הבולטים והמיליטאנטיים של הביקורת החדשה דאז). ראייה היסטורית מקיפה מחייבת, לדברי המחבר, החשבתו של כל נדבך שבלעדיו אין קיום, מעמד והסבר למה שבא אחריו, ועל כן הוא מעניק, דרך משל, מקום מרכזי ליצירת משה שמיר, שהבאים אחריה ניהלו אתה דיאלוג גלוי וסמוי. לפנינו ספר-חובה לכל העוסק בחקר הספרות ובהוראתה, אך גם לכל המתעניין בהיסטוריה האידיאית והספרותית-אסתטית של הדורות האחרונים.