top of page

משקעי אגדות וסודות אישיים ביצירת-הילדים של לאה גולדברג

עיון במעשייה המחורזת "מעשה בצייר"


בספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" (1965) כתב נתן אלתרמן (להלן: נ"א) ש"לַמְּצִיאוּת יֵשׁ דִּמְיוֹן עָשִׁיר / וְגַם הִיא עַצְמָהּ לֹא עֲנִיָּה"; משמע, אַל לסופר (וגם לכָלאָדָם באשר הוא) לדרוש במופלא ולחפשו מעֵבר להָרֵי החושך, שהרי המופלא הוא מצוי כל הזמן בקִרבתו, "מתחת לאַפּוֹ". עליו רק לחדד את הראִייה – לראות הפלא המוטמן במציאוּת הרגילה, ולהפיק ממנו הנאה ותועלת. כך נאמר גם בבית הפותח את המעשייה המחורזת של לאה גולדברג (להלן: ל"ג) "מעשה בצייר", שנכתבה אף היא בשנת 1965: "יֵשׁ בְּעוֹלָם הַרְבֵּה דְּבָרִים יָפִים: / פְּרָחִים וְחַיּוֹת, אֲנָשִׁים וְנוֹפִים. / וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם פְּקוּחוֹת / רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְּבָרִים נִפְלָאִים / לְפָחוֹת!".


להלכה העניק נ"א בספרו המאוחר "חגיגת קיץ" את הבכורה למציאוּת הפשוטה והרֵאלית, ולא לעולם העל-טבעי האופייני למיתולוגיה ולאגדת-העם. ואולם, רוב ימיו הוא פנה אל האגדה לסוגֶיהָ ומשך ממנה שלל רעיונות ומוטיבים, המעשירים ביצירתו את הסיפור הליטֶרלי "הפשוט" ומעניקים לו נפח ומשמעות (ראו על כך בפרק השמיני של ספרי "עוד חוזר הניגון" העומד לרשות הקוראים באתר שלפניכם בקטגוריה "ספרים להורדה").


כבר בשיר העלומים שלו "קונצרט לג'ינטה" (גזית, א, חוב' א [ינואר 1932], עמ' 17) סיפר המשורר הצעיר את גירסתו העירונית והאירונית לאגדת "הציפור הכחולה". בשיר מוקדם זה, שלא נכלל בספריו, האני-הדובר מזמין את האישה לצאת מעולם הבִּיבים, ולהפליג ביחד אִתו אל חיק-הטבע, שָׁם מקננת "הציפור הכחולה" במרחק אלפי מילין מן המציאוּת הפריזאית המסואבת שבּהּ שרויים השניים: "לְאִישׁ וָאִישׁ צִפּוֹר כְּחֻלָּה [...] / בּוֹאִי עִמָּדִי אֱלֵי שָׂדֶה רָחוֹק [...] / צֶמֶד תִּינוֹקוֹת בְּאַגָּדַת כְּשָׁפִים [...] / תַּלְתַּלִּים יַזְלִיפוּ פָּז לֹא יְאֻמַּן [...] / עֲלֵי קַן שְׂפָתַיִךְ [...] צִפּוֹר נִפְלֵאת גַּוָּן".


ובמאמר מוסגר: לימים, לאחר השקת נמל תל-אביב חיבר נ"א את שירו הקומי "אני גדליה רבע-איש" (1938), מונולוג של צעיר תימני נמוך וצנום השואף לצאת לים ולראות את העולם כולו. גם חלום הגדוּלה של גדליה להפליג אל המרחקים והמרחבים מזכיר את אגדת "הציפור הכחולה", כי בסופו של דבר מתגלה לו, לצעיר החולם, שהאושר האמִתי נמצא בין כותלי ביתו ושאין שום צורך להרחיק נדוֹד עד קצוֹת תבל כדי להשיגוֹ.


בשירו המוקדם "ציפייה" (כתובים, ו, גיל' ט, 30.1.1932], עמ' 1) גולל נ"א את סיפורו אדם שחוֹלל בדמיונו דמות של אישה אידֵאלית, וכל חייו ישב וחיכה לבואה. ואולם, בשיר זה – המבוסס על אגדת פיגמליון – האישה, פרי הדמיון, אינה מגיעה אל בוראהּ, והוא יושב ומחכה לה עד שהוא שוכח את מטרת ההמתנה האין-סופית שלו (לימים עיבד אלתרמן את גירסתו האישית לאגדת פיגמליון במחזהו "פונדק הרוחות", בַּסיפור אודות בריאתהּ של הפונדקית על-ידי נווד אחד המושל בה).


בשירו המוקדם שנגנז "תליית חלומות" (טורים, א, גיל' ב [29.6.1933], עמ' 4), המסתמך על אגדת "טריסטן ואיזולדה", סיפר נ"א על גבר ואישה המחפשים לשווא את אהבתם בחלומות ערטילאיים, מבלי להבין עד כמה היא קרובה אליהם. בשיר מוקדם זה מתואר חדרה של האישה האוהבת, המצפה לאהובהּ ללא תִּכלה, וחיפושיו של הגבר היוצא אל המרחבים למסע חיפושים נואש, חסר תכלית, עד שהוא מגלה שאהובתו, פתרון חלומו, מצפה לו בבית, ולא במרחקים:


בַּלֵּילוֹת עִרְסְלַנִי יָפְיָהּ הַנִּסְתָּר, / בַּיָּמִים חִפַּשְׂתִּיהָ לַשָּׁוְא [...] כַּחֲזוֹן תִּימוֹרוֹת עַל חֲזֵה הַמִּדְבָּר, / נְשָׂאתִיהָ בְּלֹא דְּמוּת וּבְלֹא קַו!.. // אַתְּ פִּתְרוֹן חֲלוֹמִי, מַלְכָּתִי הַיָּפָה, / וַאֲנִי הוּא פִּתְרוֹן חֲלוֹמֵךְ [...] עִמְדִי אַתְּ כָּאֹשֶׁר הַחַם וְהַטּוֹב, / כְּמַרְגּוֹעַ עַצֶּבֶת יָפָה [...] אֶל חֲזֵה מִפְרָצֵךְ אֶת רָאשִׁי אַעֲגִין [...] גַּם נַפְשֵׁךְ תְּאֻשַּׁר עִמָּדִי בְּלִי הָבִין / שֶׁעָיַפְתְּ מִצַּפּוֹת לְאַחֵר....


בשנותיה האחרונות נזכרה ל"ג מן הסתם בימיה הראשונים של "חבורת יחדיו" ("אסכולת שלונסקי") בראשית שנות השלושים של המאה העשרים ואת השירים שנדפסו בביטאונה "כתובים" (ואחר-כך ב"טורים"). שנות דור ויותר לאחר השירים הנ"ל היא כָּתבה במעשייה המחורזת "מעשה בצייר" (1965) על אודות הצייר שיצא לחפש בארץ ובעולם את דמות-דיוקנה של אישה, יציר כפיו ופרי חלומותיו. גיבור המעשייה של ל"ג אינו מוצא את האישה שצייר בשום מקום ברחבי העולם, עד שהוא מבין שהיא מחכה לו בבית, על כַּן הציור. מכל מקום, בסיפור מחורז משולבות שורות הדומות לשורותיו של השיר האלתרמני "תליית חלומות":


הַלֹּא אַתָּה יְצַרְתַּנִי,

הַלוֹֹא אֲנִי חֲלוֹמְךָ,

בָּאתָ וּמְצָאְתַּנִי,

כִּי אֲנִי מְחַכָּה לְךָ.

מֶה חָשׁוּב שֶׁאֲנִי מְצֻיֶּרֶת?

הִסְתַּכֵּל בְּעֵינַי – הֲלוֹא שָׁם

מַמָּשׁ כְּבִפְנֵי כָּל אַחֶרֶת

חַיִּים סוֹדוֹת הָעוֹלָם!


אמנם בשנים 1932 – 1933, עת פרסם נ"א שירים עם מוטיבים אגדיים כגון "קונצרט לג'ינטה", "ציפייה" ו"תליית חלומות", עדיין ישבה ל"ג בליטא והשתייכה לחבורת המשוררים הצעירים שפעלה בקובנה והוציאה שָׁם את כתב-העת שלה "פֶּתח". ואולם, הביוגרפיות והמונוגרפיות שנכתבו עליה מעידות כי כבר בשנים אלה היא התחילה לשלוח משיריה ל"כתובים", ועקבה אחר המתרחש ב"חבורת יחדיו" שאליה הצטרפה באופן טבעי ומובן מאליו תכף ומיד עם בואה ארצה ב-1935 (ראו על כך במונוגרפיה של טוביה ריבנר, "לאה גולדברג" [תל-אביב 1980], עמ' 43 – 47, וכן בחיבורים מונוגרפיים אחרים על ל"ג – האישה ויצירתה).



מעשיית הילדים "מעשה בצייר" (1965), שאותה חיברה ל"ג בשנותיה האחרונות למען קוראים מִבּני כל הגילים, מתכתבת בעיקר עם אגדת "הציפור הכחולה" ועם אגדת "פיגמליון", שעליהם בנויים שיריו הראשונים של נ"א. בין השירים המוקדמים הללו לבין חיבור המעשייה המחורזת המאוחרת תרגמה ל"ג ב-1953 את מחזהו של הנריק איבּסֶן "פֶּר גינט", וכתבה בעקבותיו את "שירי סולוויג" שלה. ניכָּר כי היא הושפעה מן היצירה שבמרכזה אדם היוצא לחפש את האושר במרחקים, מבלי לדעת שהוא מצוי בהֶשֵּׂג-יד, בין כותלי הבית, כבאגדת "הציפור הכחולה".


בתוך סיפורו של הצייר היוצא לחפש את יציר-כפיו במרחקים היא יצקה גם סודות מעולמה האישי הכמוס. כבלי משים או בכוונה תחילה, היא נתנה ביטוי לכך שהבידול המִגדרי אינו חשוב או עקרוני בעולם היצירה. עוד בראשית דרכה ביקשה ל"ג להיקרא "משורר", ולא "משוררת", לבל יראו בה עוד אחת מאותן נערות סנטימנטליות הכותבות שירים, כך ציירה על גבי העטיפה של "מעשה בצייר" דמות עמומה מבחינה מגדרית. היא קראה אמנם לגיבורהּ "צייר", בלשון זכר, אך ציירה דמות אבסטרקטית למדיי – ספק גבר האוחז בפָּלֵטַת הצבעים כבמניפה, ספק אישה הלבושה בשמלה. גם תבנית השֵׂער של דמות-צללים מטושטשת זו יכול להיות שֵׂער אישה או של גבר החובש מצנפת של אמנים. גם האיור ששיבּצה לאה גולדברג ליד השורות "וְרָאָה מִגְדָּלִים וְכִפּוֹת / וְחוֹמוֹת שֶׁל עָרִים" ספק מתאר את המגדלים והכיפות המכושפים מן העיר הדמיונית המיתמרת אל-על בסוף שירו של אלתרמן "ליל קיץ" (שלאה גולדברג תרגמה לרוסית), ספק רומז לקרמלין הסובייטי עם כיפותיו הרבות.


בשנים 1964 – 1965 הִרבּתה ל"ג לצייר, לא קשה להבין מדוע בחרה בדמות של צייר כדי לבטא את עולמה האישי. גם לא קשה להבחין שבסיפור של חיפושיו של הצייר במרחקים, כמו בסיפור על חיפושיו של הכלב ב"אַיֵּה פלוּטוֹ" שראה אור בשנת 1957, הסגירה המשוררת סודות אישיים רבים בדבר מינֵי הצְלָחות והחְמָצות שחוותה בחייה הפרטיים. כאן וכאן חוזר הגיבור הביתה לאחר מסע הרפתקאות, ומבין במאוחר שהמסע לא השיג את מטרתו ולא שינה את חייו לטובה.


חוקר יצירת ל"ג, גדעון טיקוצקי (בספרו "לאה גולדברג: כל שירי הילדים", ב [2022], עמ' 104) מסַפּר שבשנים אלה מיעטה בשנים אלה לכתוב שירים. ייתכן שזניחת השירה והפנייה לציור באו בעקבות מטר של דברי ביקורות מעליבים שניתך עליה מצעירי המשוררים והמבקרים – נתן זך וחבריו. ניתן למצוא לכך סימוכין בתחומי הפרוזודיה: בספר הילדים "המלך צב-צב" מאת ד"ר סוס, שיצא בתרגומהּ ב-1965, בשנת יציאתה לאור של המעשייה "מעשה בצייר", המשקל האנפסטי מושלם והחרוזים נמרצים. לעומת זאת, דווקא ביצירת המקור שלה "מעשה בצייר" נשארו המשקל והחריזה "פרומים" ו"פגומים", כאילו בחרה ל"ג במוּדע להתנסות בסגנון מעודכן יותר, חופשי למחצה, המתנער פֹּה ושָׁם מן הפרוזודיה הרוּסוֹ-עברית "בקצב המֶטרוֹנוֹם", שאותה דרשו הצעירים לגנאי.


ניכּר שבשלב בשל זה של הקריירה היצירתית שלה היא כבר חשה וידעה שבמהלך השנים היא הוציאה לבטלה זמן רב מחייה בחיפושים אחר אושר ערטילאי. כמו גיבורהּ הצייר, היא לא הבחינה שהיא מרחיקה נדוד אל מקומות שבהם סיכוייה למצוא את האושר אינם בני-מימוש, וממילא לא יניבו הֶשֵּׂגים בני-קיימא. במשך שנים רבות מחייה היא גם שגתה באשליות על קשר עם גברים מבוגרים ממנה בהרבה, או צעירים ממנה בהרבה, ואף לא אחד מהחלומות האלה עשוי היה להסתיים ביחסי אהבה יציבים ומסַפקים.


היא גם ידעה והבינה בשלב זה שחייה ויצירתה חד הם, וכי ספריה הם "ילדי הרוּח" שלה. לא אחת הביעה את חששהּ פן יראו בשיריה ובציוריה מעשה-אמנות בנאלי, ותוּ לא (אף ימתחו עליהם ביקורת נוקבת, כמו שעשו יריביה הצעירים). עולם היצירה היה לגבי-דידהּ מציאוּת אמִתית שבתוכהּ שיקעה את כל כּוּלהּ. חייה התנקזו לתוך היצירה, והיצירה הווירטואלית גילמה בעבורהּ את החיים הרֵאליים.

גם געגועיה למקומות יפים שבהם התגוררה בילדותהּ ובעלומיה – בליטא ובגרמניה – כבר קהו ושככו. בעבר היא עטה על כל הזדמנות "לראות עולם", וכמו גיבורהּ הצייר היא הרבתה לנסוע למרחקים (בין השאר ביקרה באיטליה, דנמרק, שבדיה, צ'כוסלובקיה, צרפת, ברית-המועצות, תורכיה, בולגריה, רומניה, שוויצריה, בלגיה והולנד). מי שכָּתבה בשירהּ "אורן" על כאֵב שתי המוֹלדות, וחָלקה עם העצים את כאבי העקירה והקליטה ("אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם"), לא התלבטה בעת המעבר ממקום למקום, ולא חששה לחווֹת שוב ושוב את חוויית השירוש וההשתרשות.


בשנותיה בארץ היא עברה דירה פעמים אחדות, עד שמצאה בשנת 1962 את בעבורהּ ובעבור אִמהּ את הדירה בירושלים, ברחוב אלפסי 16, שבָּהּ חייתה ברציפות עד ליום מותה בטרם-עת בשנת 1970, והיא בת 58 בלבד. בשנותיה האחרונות – בין משום שבּרִיאוּתהּ הלכה ונתרופפה, בין משום שקָּצה נפשה במעברים ובנדודים – היא נשארה רוב הזמן בין כותלי הבית והתמקדה ביצירה ובקשריה עם ידידיה הסופרים, הוותיקים והצעירים. באותה העת היא גם השלימה עם "הנוי האביון" – המוֹנוֹכרוֹמטי והמגוּון כאחד – של נופיהם הקוצניים של הרי ירושלים שהקיפו את שכונת מגוריה. במילים אחרות: היא גילתה במאוחר את האסתטיקה של "דלוּת החומר" הירושלמית.


החל משורות הפתיחה של המעשייה המחורזת שלפנינו ניתן ללמוד שהצייר – כמו המשוררת-הציירת שבראה אותו – מתגורר בירושלים: "וּבִירוּשָׁלַיִם גָּר / צַיָּר. / כָּל הַיּוֹם הוּא עוֹמֵד בֶּחָצֵר / וּמְצַיֵּר. / מָה רַבִּים הַדְּבָרִים הַיָּפִים בָּעוֹלָם! / הָיָה רוֹצֶה לְצַיֵּר אֶת כֻּלָּם". משורות אלה ניתן לראות שהמשוררת הושפעה אמנם מקודמיה בשירה העברית, אך גם השפיעה על הבאים אחריה: שלוש-ארבע שנים אחרי "מעשה בצייר", בסוף שנות השישים, כתב הפזמונאי יורם טהרלב את פזמונו הנפלא "על כפיי אביא", שבו מתואר נגר ולא צייר, וניכּר כי זה הושפע מסגנונה ה"פשוט" וה"נאיבי" של המעשייה שלפנינו: "בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר / גָּר נַגָּר אֶחָד מוּזָר: / הוּא יוֹשֵׁב בִּצְרִיפו / וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר. [...] וּשְׁנָתַיִם שֶׁהוּא / כְּבָר אֵינוֹ מְנַגֵּר. // וְהוּא חֲלוֹם אֶחָד נוֹשֵׂא עוֹד בִּלְבָבוֹ [...] כְּבָר שָׁנִים, חוֹלֵם, הוּא, שֶׁיִּזְכֶּה לו. / עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לו. [...] בִּירוּשָׁלַיִם יֶשְׁנו...", וגו'.


מגוריו של הצייר בירושלים ביצירתה של ל"ג אינם מקנים לו וליצירתו שום ממד אגדי, משיחי או מטאפיזי. להפך, "גיבורנו" מצייר תמונות פשוטות בתכלית – תמונות שבמרכזן חמור, תרנגולת, דיוקן של נערה – ואין להן שום קשר לעיר מגוריו. ואולם, ל"ג מוצאת לנכון לחזור ולהזכיר לקוראיה שלוש פעמים (בבתים 2, 3, 14) שהסיפור מתרחש בירושלים, בעיר שהרים סביב לה ("וְהָרִים מִסָּבִיב, וּפָנָס מוּל הַגַּן, / שֶׁמֵּאִיר לוֹ אֶת חֵן הַמָּקוֹם"); וכן שהדמות המצוירת, שאליה הוא כָּמֵהַּ ואותה הוא מחפש ללא-הרף, "מְחַכֶּה לוֹ בִּירוּשָׁלַיִם / בְּבֵיתוֹ הַקָּטָן הַיָּשָׁן / אֵצֶל עֵץ מִתְעַקֵּם מוּל שָׁמַיִם / וּפָנָס הָעוֹמֵד מוּל הַגַּן".


על יחסה של ל"ג לירושלים אפשר לכתוב מאמר נרחב, אם לא למעלה מזה, אך אם נסכם את הדברים בקצרה ניתן לומר כי היא הייתה אמבִּיוולנטית עד מאוד לגביה. היא מעולם לא הביעה התפעלות מנופיה הייחודיים של עיר זו וממקומה בתולדות עַמהּ ובעתידה של ארצה החדשה (אך, למען האמת, גם לגבי תל-אביב ולגבי הארץ כולה היו לה רגשות אמביוולנטיים). כשנתיים לאחר שחיברה את "מעשה בצייר" התחוללה מלחמת ששת הימים, ובעת שמעל גלי האתר נשמע שוב ושוב שירהּ-הימנונהּ של נעמי שמר "ירושלים של זהב", חיברה ל"ג את המחזור הקצר והקדורני "שירי שישה ביוני 1967", שהתפרסם במאסף "ירושלים" (תשכ"ח), ובו מתוארת ירושלים בזמן ההאפלה.


ב"שירי שישה ביוני 1967", כבתגובת-נגד לאֶאוּפוֹריה שאחזה בתושבי הארץ בכלל, ובתושבי ירושלים בפרט, העמידה ל"ג מחזור שירים אפור-שחור, רווּי תחושת אי-נחת מן המלחמה ומתוצאותיה. מתוארים כאן חתולי הרחוב המהַלכים בעיר בחשכה כבשירו המוקדם של אלתרמן "ליל קיץ" ("כוכבים בחוץ"), שאותו תרגמה ל"ג לרוסית שנות דור לפני כתיבת מחזור שיריה המאוחר: "בְּעוֹד שֶׁבְּנֵי הָעִיר / מַאֲזִינִים לְקוֹל יְרוּשָׁלַיִם, / בְּחוּצוֹתֶיהָ / דּוּמִיָּה שְׁחֹרָה, / רַק חֲתוּלִים בּוֹרְקֵי עֵינַיִם / פּוֹרְצִים לְפֶתַע בִּילָלָה מָרָה / אֲשֶׁר הֵדָהּ / גּוֹסֵס מִיָּד וּבְאֵין אוֹנִים, / כְּהֵד וִדּוּי שֶׁל אַהֲבָה / בִּפְנֵי בֶּן-זוּג אָדִישׁ / וּזְעוּם פָּנִים".


חתולי האשפתות שבחוצות העיר ויללתם המרה הם הסיכום השירי שלה במחזור "שירי שישה ביוני 1967" לנוכח המציאוּת החדשה שהלכה ונתהוותה לנגד עיניה. ברי, אין כאן מקום למילה הרומזת על נפילת חומות ירושלים ועל שחרור הכותל מידי ממלכת ירדן. עניינים אקטואליים כאלה מעולם לא תאמו את הפואטיקה של לאה גולדברג, אף לא התיישבו עם השקפת עולמה האידֵאולוגית-פוליטית.


ב"משירי ארץ אהבתי" הודתה ל"ג בגלוי כי "ארץ אהבתה" הייתה ונשארה מולדתה שבצפון-מערב אירופה, שבָּהּ "שִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה / וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר" (והשווּ לדבריה ביומנה מיום 15.11.1929: "מאה ושישים יום בשנה יורד גשם בליטא. וסערות גדולות אין כאן"). ולגבי יחסה אל ירושלים השתמשה ל"ג במעשייה שלפנינו בביטוי התלמודי "חֵן הַמָּקוֹם", כמתוך השלמה עם עיר מגוריה החדשה ועם ארץ מגוריה החדשה שאליהן היטלטלה בתוקף צו הגורל ואירועי ההיסטוריה.


מה הכוונה ב"חֵן הַמָּקוֹם" ואיך נקשר מושג זה לחייה של ל"ג? ובכן, במעשייה שלפנינו ניכּר פער שכביכול אינו ניתן לגישור שבין המרחבים האין-סופיים של העולם שבָּהם מבקש הצייר את שאהבה נפשו (הד לאגדת סינדרלה שבָּהּ בן-המלך עובר ממקום למקום כדי לחפש את מי שהשאירה בארמונו את סנדלהּ) לבין בית-הכלא הצר שבּוֹ הוא כלוא בביתו מרצון ומאונס. כן בולט הפער שבין המקום הקטן והפגום, שבּוֹ עומד הבית ב"רחוב העקום" ובו יושב הצייר, לבין יופיו של העולם. ואולם, היופי הוא בעיני המתבונן, או כפי שדרשו חז"ל באָמרם: "חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו"; משמע: כל מקום אהוב על תושביו, גם אם תנאי המחיָה בו קשים ונופיו פגומים:


ר' שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּמְעָרָה זוֹ שֶׁל טְבֶרְיָא. יָצְאוּ מִשָּׁם שְׁתֵּי נָשִׁים. אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: בָּרוּךְ שֶׁהוֹצִיאַנִי מֵאֲוִיר רַע זֶה. קָרָא וְאָמַר לָהֶן: מֵהֵיכָן אַתֶּן? אָמְרוּ לוֹ: מִמַּזְגָּא. אָמַר: אֲנִי מַכִּיר אֶת מַזְגָּא, וְאֵין בָּהּ אֶלָּא שְׁנֵי עַמּוּדִים. אָמַר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו" (בר"ר לד).


חז"ל ביקשו להדגיש שמוטב לו לאדם אם יגור בנחלת אבותיו; ועל כך שואלת הגמרא (סוטה מז,א): אם המים רעים והארץ משַׁכּלת (מל"ב ב, יט) מה טובתה של העיר? והתשובה היא: "חן מקום על יושביו"; משמע, האנשים הגרים בנחלתם רואים את מעלותיה ומתעלמים מחסרונותיו (וראו פירוש רש"י לסוטה מז א: "חן מקום על יושביו: ואפילו הוא רע נראה להם טוב"). וכך גם כשמדובר ביחס לירושלים ולארץ ישראל כולה, הנקראת "אֶרֶץ חֶמְדָּה" (ירמיהו ג, יט; זכריה ז, יד; תהלים קו,כד): גם מי שאינו מצליח לראות את חמדתהּ של הארץ צריך להתאמץ ולחתור לקראת ההבנה והתחושה שהארץ שנועדה לו טובה ממקומות אחרים, וכי עליו לברך על הקיים.


ואכן, מתוך דבריה של ל"ג מבליחה לפעמים ההכרה ב"חֵן הַמָּקוֹם". כך, למשל, היא לפתע הִכריזה באחד ממכתביה על התאהבותה בירושלים ועל הסיפוק שהפיקה מן האופק המדיני החדש שנשקף לעיר לאחר נפילת חומותיה. במאמרו מיום 18.5.2022 באתר "הספרנים", ציטט המבקר עמית נאור את אחד ממכתביה ("ירושלים – גדולה ויפה להפליא!") שאותו כָּתבה לתלמידה-חברה טוביה ריבנר ביולי 1967, אחרי ביקור בעיר העתיקה ובסמטאותיה הססגוניות. במכתב זה היא הודתה שירושלים עכשיו יפה עד מאוד, וכי אין לה עוד שום רצון להרחיק ולחפש מקומות יפים ממנה (חליפת המכתבים שלה עם טוביה ריבנר במלואה כלולה בספר "אולי רק ציפורי מסע" [2017] בעריכת גדעון טיקוצקי). להערכתי, כדאי להטות אוזן לצלילי-הלוואי הפוליטיים של דבריה, ולנסות להבין מדוע לפתע הפכה העיר "יפה בעיניה" ומדוע יָפוּ לזמן-מה בעיניה יחסי-השכנוּת בין תושבי ירושלים לערביי העיר המזרחית שנכבשה:


באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא! [...] לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו הייתה התרופה הטובה ביותר. חוץ מקסמו של המקום היה, כנראה, טוב שהלכתי הרבה בחום והתנועה [...] כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם…נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאושרים מאוד. וזה נותן הרבה תקווֹת. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה. [...] מתי תבואו לראות את העיר העתיקה ואת בית לחם?" לי אין שום רצון לנסוע עכשיו לשום 'חוץ-ארץ'. פה מעניין יותר מאשר בכל מקום בעולם.


הביטוי "קִסמוֹ של המקום" שבאיגרת הן בעצם הגירסה הפרוזאית והיום-יומית של הביטוי הפיוטי "חֵן הַמָּקוֹם" השאוב מן המקורות. ל"ג למדה אט-אט לאהוב את המקום שאליו סחפוּהָ מִשְׁבְּרֵי הזמן. גם תשוקתה למרחקים ולמרחבים הלכה ופחתה.


יחסה האוקסימורוני לירושלים בפרט, ולארץ בכלל, המשתקף מן המעשייה המחורזת "מעשה בצייר", הוא רק ניגוד מאלה הרקומים ביצירתה. לפנינו מעשייה גדושה למכביר בניגודים, בדילמות ובפרדוקסים לגבי החלום והמציאוּת, לגבי האידֵאה הנעלה מול עולם החומר הנחות, לגבי חיפוש האושר במרחקים ובמרחבים בעודו מצוי בהֶשג-יד בבית, לגבי התאהבותו של האמן במעשה-ידיו – באותה דמות שבָּהּ הוא מפיח רוח חיים, ועוד ועוד.



ואשר לאגדת "פיגמליון": ב-1964 הוצג לראשונה הסרט-המחזמר "גבירתי הנאווה" ("My Fair Lady"), לאחר שמחזהו של ג'ורג' ברנרד שו' "פיגמליון" עבר גלגולים אחדים: ממחזה למחזמר תאטרוני (stage musical) וממחזמר תאטרוני למחזמר קולנועי (film musical). עוד באותה שנה החליט האמרגן גיורא גודיק לשכור את אולם תאטרון "הבימה", ולהעלות על קרשי הבמה את המחזמר "גבירתי הנאווה" בנוסח עברי (פרי-עטו של דן אלמגור בסיוע השחקן שרגא פרידמן). המחזמר הוצג מאות פעמים לפני אולמות מלאים, ואל הצגת הבכורה שלו הגיעו ראש-הממשלה לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן כדי לכבד בנוכחותם את המחזמר האמריקני הראשון מברודוויי שהוצג בישראל.


אין ספק, אגדת "פיגמליון" עמדה בשנת 1964 במרכז תשומת-הלב הציבורית, ול"ג שילבה ביצירתה "מעשה בצייר", שראתה אור ב-1965, מוטיבים מאגדת פיגמליון, כדברי נירה לוין באתר ספרות הילדים "דף-דף" . אכן, המעשייה "מעשה בצייר" היא, בין השאר, יצירה על אמן שיצירתו קורמת עור וגידים והוא מתאהב בה כביצור בשר ודם. באגדה זו יש יסוד נרקיסיסטי, שהרי האמן המתאהב ביציר-כפיו מתאהב במידה רבה בעצמו, ולמוטיבים נרקיסיסטיים הן נודע מקום חשוב ומרכזי ביצירת ל"ג לסוגֶיהָ ולתקופותיה.


Comments


bottom of page