מעשי ילדוּת ונערוּת

עודכן ב: יונ 9

ביאליק משַלח חִצי סָטירה בהרצל וב"צעירים"


א. שירי לעג על הציוֹנות "המדינית"

עולם הדעות העולה ובוקע מיצירות ביאליק שנכתבו במִפנה המאה העשרים הוא מצד אחד עולם מוֹנוֹליתי ומכוּון כולו לאותה מטרה עצמה, אך גם תזזיתי ומתהפך לכל הגוונים. במהלך כתיבתו ניסה המשורר את כוחו בסוּגות ובסגנונות רבים, ואין בקורפוס הביאליקאי יצירה אחת הדומה לחברתה, ואף-על-פי-כן חוט סמוי נשזר ביניהן ומַקנה להן את אחידותן הרעיונית. האחידות מקוֹרהּ בעיסוקו האוֹבּסֶסיבי של המחבּר בשאלת שתי הדרכים שעמדו לִפני אנשי המחנה הציוֹני: דרכו "המדינית" של הרצל, שחיפשה פתרון מיידי ליישובם של פליטי הפרעות, וזו "הרוחנית" של אחד-העם, שחיפשה את גאולת העם במהפכה חינוכית-תרבותית. מתברר שבמכלול הביאליקאי גם פואמות סִמליות, מִפּסגת יצירתו ("המתמיד", "שירתי", "זוהַר", "מֵתי מִדבּר", "בעיר ההרֵגה", "הבּרֵכה"), ובצִדן סיפורים על יהודי אוקראיינה (כדוגמת "אריה 'בעל גוף'" ו"מאחורי הגדר"), ואפילו "שירי עם" ושירי ילדים קלים, שהחלו להיכתב בשנות מִפנה המאה, הכול מכוּון לאותה תכלית עצמה.


בשל ריבוי פניו התזזיתי של הנושא זה לא תמיד ניתן לזהות בנקל את החוט המאחד את היצירות ומגבשן למִקשה אחת, אך ברוב יצירותיו המוקדמות של ביאליק, מן העשור הראשון והשני ליצירתו, משולבת בווריאציות שונות ביקורת עוקצנית, גלויה או מרומזת, על הרצל ועל חסידיו ה"צעירים". מִתקפותיו של ביאליק נועדו להגחיך את יריביו הפוליטיים של אחד-העם ואת האֶתוס "הניטשיאני" שלהם כדי ללמד זכות על האידֵאולוגיה המתונה והאֶבוֹלוציונית של אחד-העם, שנראתה בעיניו באותה עת הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן לִמשות את העם מ"עמק הבכא" ולהָפכו לעם חדש. דרכו המעשית של הרצל, שלא התחשבה בתפקידן של השפה העברית והתרבות העברית בתהליך הגאולה, לא נשאה חן בעיני ביאליק, והוא ראה בהוגיהָ של הציונוּת "המדינית" משיחי שקר. כשם שאחרי העלמם של שלמה מולכו, דוד אלרואי ושבתאי צבי מן הזירה המדינית נתפסו חסידיהם לייאוש, כך עלול לקרות גם הפעם לכשיקיץ העם מן החלום היפה, מן האוּטוֹפּיות ומן האגדות.


נזכיר שרק לאחד-העם, ולא לאישיות אחרת זולתו, הקדיש ביאליק שיר שלם, המשׂרטט את דיוקן המנהיג באופן ישיר ומפורש, ולא בדרכי עקיפין מרומזות – את האוֹדָה החגיגית "לאחד-העם", שהיא לאמִתו של דבר תופעה חריגה בנוף שירתו ה"קָנונית". לתוך קובצי שיריו לא הכניס ביאליק "שירי-הזדמנות" ו"חרוזים-לעת-מצוא", והוא אף מיעט לחבּר שירי דיוקן כדוגמת שירו "אבי" (במקביל לדמותו של האב הביולוגי, מוצג בו גם האב הרוחני – אחד-העם – שהלך לעולמו בעת חיבור השיר בגרסתו הראשונה).1 אמנם בעלומיו חיבר ביאליק שיר מִספד לזכר יל"ג, גדול משוררי ההשכלה ("אל האריה המת"), אך חרף המאמצים הרבים שהשקיע בשיר מפואר זה, הוא לא הזכּירוֹ אפילו ברשימות השירים שהכין לקראת הוצאת ספר שיריו הראשון (בניגוד לשיר-סָטירה קליל ובוטה נגד הרצל בשם "רַבִּי זֶרח" שאותו דווקא הכליל ביאליק בספר שיריו הראשון לפני שהחליט להוציאוֹ מן "הקָנון" ולגנוז אותו לנצח).2 השיר "לאחד-העם" הוא אודה מפוארת שבּהּ מציב המשורר את מורהו הדגול על כַּן גבוה, ומציגוֹ כנביא אמת הבטוח באמִתו, מנהיג שלאורו יכול העם ללכת בבִטחה קדימה.


כאמור, על הרצל לא כתב המשורר דבר בגלוי ובמפורש. הוא אף מעולם לא ניסה לפגוש בו, ואפילו לא הספידוֹ באחד מנאומי המִספד הרבים שנשא, ואף התנזרות זו אומרת "דָרשֵני". גם המְעיין בקובצי נאומיו של ביאליק כמעט שלא ימצא בהם את שמו של הרצל, אלא באִזכּורים קצרים ונדירים. גם בני סיעתו של הרצל, וּבתוכה הסופרים ה"צעירים" ומנהיגם מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב), כמעט שאינם נזכרים בנאומיו הרבים של ביאליק. אף-על-פי-כן, הללו העסיקו את ביאליק כאמור ללא-הרף, במיוחד בתקופת הקונגרסים הציוֹניים הראשונים, אך גם לאחר מכן. הביקורת על הציוֹנים ה"מדיניים", שנלחמו על כתר הנהגת התנועה ואף זכו בו, חִלחֲלה לכל פינות היצירה הביאליקאית, והתבטאה בה בעשרות דרכים שונות ומפתיעות.


במבט רֶטרוספקטיבי ומתוך עיוּן שהוי ביצירת ביאליק, מתברר כי, למרבה הפרדוקס, הרצל וה"צעירים", שביאליק התרחק מחברתם ובקושי רב הזכירם בנאומיו, העסיקוּהו הרבה יותר מאשר אחד-העם. את רוב חִציו נגד יריביו הפוליטיים של אחד-העם, שהיו גם יריביו שלו, שילח המשורר בשנים 1895 – 1904, למן עלייתו של הרצל על במת ההנהגה הציוֹנית ועד לפטירתו בטרם עת, ובמיוחד בשנות התכנסותם של שני הקונגרסים הציוֹניים הראשונים. בשנים אלה נפרצו דרכים חדשות: ביאליק כתב את סיפורו הראשון, את שירו "האוטוביוגרפי" הראשון, את שירו הראשון ביידיש, את שיריו הראשונים "מפי העם", את שיר-הילדים הראשון, את שיר-הזעם הראשון, וכיוצא באלה חידושים שלא נודעו עד אז בשירה העברית. המלחמה בציוֹנים ה"מדיניים" מצאה כאמור את ביטויה בכל אחד מסגנונות הכתיבה החדשים הללו, ואין אתר פנוי ממנה.


רק לאחר ביקורו בקישינב וכתיבת שירו "בעיר ההרֵגה" התפרסם ביאליק וזכה בכתר "המשורר הלאומי". לִפני-כן נודע שמו בעיקר בחוג הסופרים של אודסה, ולא בכל תפוצות ישראל. באותה עת כתב סָטירות נגד הרצל ואנשיו, אך אלה נותרו על-פי-רוב ללא מענה ותגובה. מי"ב עצמו לא השיב לביאליק על מִתקפותיו, בין משום שלא זיהה את הכוונות הטמונות בהן, בין משום שלא ראה במשורר האלמוני והפרובינציאלי, שהחל אז להתפרסם בחוג אודסה, בן-פלוגתא ראוי לשמו. ייתכן שמי"ב, בן לעִלית הרבנית, שקיבל כתב סמיכה מישיבת "עץ חיים" בווֹלוֹז'ין ואחר-כך נתדקטר בברלין, לא מצא לנכון לענות ל"פֶּרא אדם", אוטודידקט חסר השכלה פורמלית כביאליק, בן למשפחה פשוטה של סוחרי עצים, שברח מה"ישיבה" חודשים ספורים לאחר שהחל לחבּוֹש את ספסליה. עד שנת תרס"ב לא הזכיר מי"ב את ביאליק בכתיבתו המסאית-ביקורתית, אף-על-פי שסקר בה את התופעות המרכזיות בתרבות העברית בת-הזמן, וגם כשהזכּירוֹ כלאחר-יד, הוא לא עשה כן אלא כדי להקניטוֹ.3 כשהואיל מי"ב להזכיר סוף-סוף את שמו של ביאליק הוא הזכּירוֹ בין דמויות מינוֹריוֹת למדיי בקריית ספר העברית, התמקד בסיפורת שלו שבּהּ התבונן כבמין יִיחור מאוחר של הסיפורת המֶנדלאית. דברי הביקורת המעטים של מי"ב על ביאליק מלמדים שמחבּרם לא חָפַץ בִּיקָרוֹ של המשורר, אף-על-פי שמבּין השורות ניכּר שהכּיר היטב בערכּוֹ. מוּתר כמדומה להניח שמי"ב נטר לביאליק איבה על שסיפוריו לא נדפסו במדור הספרות של הַשִּׁלֹח שאותו ערך ביאליק בין השנים 1904 – 1910. קִנאת סופרים ופער שהלך והעמיק עקב יריבוּת רעיונית והבדלי אֶתוס נתנו את אותותיהן, ורקמו יחדיו מערכת יחסים קרירה ואַמְבִּיוולֶנטית בין שני הסופרים (על יחסו של ביאליק כלפי מי"ב "אחרי מות", ראו בפרק האחרון של ספר זה).


לכאורה, נבע יחסו האַמְבִּיוולֶנטי של ביאליק כלפי הרצל וחסידיו ממניעים פוליטיים בני-חלוף. כבן-חסותו של אחד-העם, הוא ביקש לתמוך בציוֹנוּת הרוחנית ולראות את מורהו בראש הנהגת התנועה הציוֹנית. ואולם, לרתיעתו מהרצל – מִדמותו, מִפּוֹעֳלוֹ, מסִגנונו ומחבורת הסופרים שהקיפה אותו – היו סיבות עמוקות הרבה יותר ש"משורש נשמתו" של המשורר. הרצל ואוהדיו עמדו בניגוד גמור לכל השקפתו ואורחות חייו. הוא וחֲבֵרָיו האודסאיים כּוּנוּ על ידי סופרי המערב בכינוי המזלזל "יושבי בית המדרש" כי אחד-העם, אף-על-פי ששלט בשפות המערב, כתב את דבריו בעברית והתמקד בחיים הלאומיים – בבעיותיו של "אדם באוהל". הרצל ואוהדיו ה"צעירים", לעומת זאת, יִיצגו את היהודי המשכיל של מרחב התרבות הגרמני, שהשתרע מהקיסרות האוֹסטרו-הוּנגרית שבמזרח ועד ללַטביה שבצפון-מערב. התהדרותם של ה"צעירים" המתמערבים הללו בחליפה ובמגבעת ברוח הזמן, בשפם ניטשיאני מסולסל ובגרמנית קולחת, סגנונם הפּוֹמפּוֹזי והכרזותיהם האגוצנטריות הרמות – הִציבה אותם במחוזות אחרים מאלה שעמדו במרכז-עולמם של סופרי אודסה. גם ריתמוס החיים המתון של אחד-העם התאים לביאליק יותר מאשר הריתמוס המהיר והאימפּוּלסיבי של הרצל וחסידיו, והָא ראָיה: למן היום שבּו הצטרף לאגודה הציוֹנית "נצח-ישראל" ב-1890 ועד שהציג רגלו בנמל-יפו כדי לבנות את ביתו בתל-אביב, חלפו 34 שנים – רוב חייו הבוגרים. ביאליק לא צידד כידוע במהפכות של בִּן-לילה, וסגנונם האוּטוֹפּי של הרצל וה"צעירים", שדרש "שינוי כל הערכים" לאלתַר, לא נשא חן בעיניו. הוא ראה בכל התנהלותם "מהומה גדוֹלה על לא מאומה" – דברים מרובים שנועדו לחַפּות על יכולת דלה ועל עשייה מועטה.


ב. בגנות האוּטוֹפּיזם

גם לאחר ניצחונו של הרצל בקונגרס הציוֹני הראשון הראשון, כתב עליו ביאליק סָטירות עוקצניוֹת, שאחד-העם סירב לפרסמן בעיתוניו. החריפה והפוגענית שבּהן היא שירו "רַבִּי זֶרח" על משיח שקר שניסה לקָרב את הקץ וסיים את חייו בבית משוגעים. כידוע, באותה עת חלש אחד-העם על העיתונוּת העִברית שיצאה באודסה – פרדס, לוח אחיאסף, הַשִּׁלֹחַ, האביב, דער יוד – והוא החזיר לביאליק אחר כבוד יצירות בדחניות כאלה, בטענה כי לא יוכל להקל ראש בִּתנועה הקדושה להמוני בית ישראל.4 לרגל הקונגרס כתב ביאליק את השיר "ילדוּת" ואת תאומו "בכרַכּי ים". שני השירים נשלחו לפרסום בהַשִּׁלֹחַ תחת הכותרת "שירים של יום", ואחד-העם פרסם רק את הראשון שבּהם, שכּוּון נגד הסופרים ה"צעירים", אוהדי הרצל וַחסידי תורת ניטשה. את השיר השני שכּוּון נגד הרצל עצמו צִנזר, וכאן הוא מובא במלואו:


בִּכְרַכֵּי יָם בִּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

יֵשׁ – בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בָּעוֹלָם! –

אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנָקִים,

עַם רָם – מִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם.


וְאַנְשֵׁי פְּלָאוֹת הֵמָּה כֻלָּם,

מֵהֶם כָּל דָּבָר לֹא יִפָּלֵא;

בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יַעֲשׂוּ מְדִינָה,

וּבְבֹהֶן יָדָם – עוֹלָם מָלֵא...


גַּם עַתָּה, אֹמְרִים – לֹא, מַכְרִיזִים! –

כְּבָר מוּכָן הַכֹּל שָׁם בְּוִינָא; –

מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה –

וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!..


וּמְבַשְּׂרִים יוֹצְאִים – לֹא, הֵם רָצִים! –

וּשְׁקָלִים אֹסְפִים, אֹסְפִים, אֹסְפִים;

וְעַל הַנִּסִּים, עַל הַפֻּרְקָן

הֵם כֹּתְבִים סְפָרִים, כֹּתְבִים, כֹּתְבִים.


וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ מְדִינָה!

וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים! –

קְנוּ, קְנוּ יְהוּדִים בְּנֵי רַחֲמָנִים!

בְּזוּזִים שְׁנָיִם, זוּזִים שְׁנָיִם!


וּבְעוֹד הֵד פַּעֲמֵי הָעֲנָקִים

בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת וּבָרְחוֹבוֹת –

אֲנַחְנוּ חֲגָבִים נִסָּתֵרָה –

מֵרָחוֹק נִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת...


מתוארים כאן ענקים המהלכים ב"כרַכּי הים" – בבירות המעטירות של מערב אירופה – והמילים "ענקים" ו"חגבים" רומזות כמובן למרגלים שנשלחו לרַגל את הארץ, אבל גם לרעיון הניטשיאני שהתחבב על אוהדי הרצל בדבר היות "האדם העליון" כעין ענק רוח שכּוּלם לעומתו כננסים וכחגבים. יתר על כן, הרצל שלבש תמיד חליפה אירופית והתהדר בכובע צילינדר נראָה בהופעותיו כאילו היה גבוה משכמו ומעלה מכל סובביו; ובמילים אחרות: המנהיג נראה כענק בין גמדים, וגם כתב אוּטוֹפּיות שנראו לביאליק כאגדה וכחלום פורח. באותה שעה עצמה, דָּגַל אחד-העם ברֵאליזם העומד בשתי רגליו על קרקע המציאוּת. הוא ותלמידיו ראו באוּטוֹפּיה – בכל אוּטוֹפּיה – הֶבל ורְעוּת רוח.


שירו של ביאליק, שנפסל לדפוס, מלעיג גם על מהירותם הנמהרת של הציוֹנים המדיניים: "מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה – / וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!..". אחד-העם ואוהדיו דגלו כזכור ב"הכשרת לבבות" ממושכת, ודיברו על ארץ-ישראל כעל "מרכז רוחני" שרק מקץ שנות דור יעלו אליו בניו של אותו דור חדש, שיפסח על דור המִדבּר. שירו הסָטירי של ביאליק מצמיד זה לזה את הפכי המודרניזם המערב-אירופי ואת סגנונם המזרח-אירופי המיושן של החסידים. ביטויים כמו "עַל הַנִּסִּים, עַל הַפֻּרְקָן", "הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים", "קְנוּ יְהוּדִים בְּנֵי רַחֲמָנִים" או "נִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת" לקוחים היישר מסגנונם של "שומרי שלוּמי אמוני ישראל". בשילובם של החדש והישָׁן רמז ביאליק כי חסידי הרצל אינם אלא "יהודים ישָנים" המתחפשֹים ל"יהודים חדשים", וכי נְהִייתם אחרי "מלכם" ונסיעתם לקונגרסים מזכירה את נסיעותיהם של החסידים לחצרות הצדיקים כדי לקבל שם מינֵי ברכות וקמיעות. טיעון דומה עולה גם משירו הנידח "איגרת" – שיר ארוך בן 233 שורות שנתגלה לי באקראי בשנת 1987, המשמש דוגמה לכתיבתו הסָטירית של ביאליק נגד יריבי מחנהו, שעליה התרעם אחד-העם ושאותה פָּסַל לא אחת להדפסה בעיתוניו: "וְאוּלָם, רְאֵה נָא, זֶה עַתָּה אֲנָשִׁים / חֲדָשִׁים בָּאוּנִי (בְּרוּכִים הַבָּאִים!) / וְתוֹרָה חֲדָשָׁה הֵבִיאוּ הַחֲדָשִׁים / וַיֹּאמְרוּ: תּוֹרָתָם זוּ נִקְנֵית בִּשְׁנַיִם, / בְּכֶסֶף , בִּשְׁטָר... מַה-יָּפִים, מַה-נָּאִים / הַדְּבָרִים בְּפִיהֶם, הָאֵשׁ בָּעֵינַיִם!... / [...] יִשְׁתַּתֵּף גַּם בֵּיתִי / בְּשֶׁקֶל וְאַקְצִיָּה לְבַנְק קוֹלוֹנְיֵאלִי! / וּבְכֵן וְנָתַתִּי... אַך שִׁמְעוּ אַחֲרִיתִי: / כִּמְעַט שֶׁפָּתַחְתִּי לְרֶגַע אֶת כִּיסִי, / וְהִנֵּה זֶה בָאוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים / הַמְנַהֲלִים בְּעֵצָה אֶת-צְעִירֵי הַגֵּרִים. / בָּאוּ וְאָמְרוּ: עָלֶיךָ – הַאֲזִינָה –/ לִנְסוֹעַ... לִנְסוֹעַ... בְּקִצּוּר: לֹא אֵדָע,/ וְרַק שֶׁהוּא מָקוֹם מִחוּץ לַמְּדִינָה, / וְקוֹנְגְרֵס הוּא נִקְרָא בְּפִי כָּל-הָעֵדָה. / וּבְכֵן, הֵן רַק מַסָּע... (מָדּוּעַ אֶכָּלֵם? / רָגִיל הָיִיתִי וּבְלֵב תָּם וְשָׁלֵם / גַּם לְפְנֵי זֶה תָּמִיד לִנְסוֹעַ לְטַלְנָא / אַחַת בְּשָׁנָה. כֵּן נָהֲגוּ אֲבוֹתַי, / כֵּן נָהֲגוּ אֲבוֹת אֲבוֹתַי גַּם הֵמָּה / מֵאָז וּמֵעוֹלָם רַבּוֹתַי".5


את הצירוף "אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנָקִים,/ עַם רָם" מן הסַטירה "בכרַכֵּי ים", שמקץ שנים הופיע גם בשיר-הילדים "מעֵבר לים", נטל ביאליק משירו של יל"ג "דוֹר המִדבּר" ("עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָּם"), אך המיר בו כמובן את הפָּתוס המרומם של המקור היל"גי בגילויים של בָּתוס (bathos) נמוך ואירוני, בסגנון מנדלי-מוכר-ספרים, "יוצר הנוסח" של הספרות ההיבּרידית (עברית-יִידית) שנתאזרחה באודסה. יל"ג המהפכן היה אביהם הרוחני של המהפכנים ה"צעירים", שכּן יצירתו הדגישה כשנות-דור לִפניהם את הצורך בשינוי ערכים יסודי – בכינונו של "שולחן ערוך" חדש לצורכי החיים המתחדשים. כבר בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה תָּלָה יל"ג את הטרגדיה של עם ישראל בשלטון "הסֵפר" ו"האות המתה", וראה ברבנים וברועֵי העדה מכשול בדרכה של המהפכה שתהפוך את היהודי ל"אדם בצאתו". ביאליק העריך את כישרונו הספרותי של יל"ג, ובשנות יצירתו הראשונות אף ראה בו דגם מופת, אך מעולם לא צידד באידֵאולוגיה המשכילית-המהפכנית שלו כנתינתה. ביאליק הצעיר אף קונן על ההחמצה הגדוֹלה של יל"ג, שנפטר בסוף שנת 1892, בטרם הספיק לצרף את קולו לתנועה הציונית ובטרם זכה לשיר לעַמו את שירת התחייה: "תַּנִּים הָיִיתָ לִבְכּוֹת עֱנוּתֵנוּ – / מִי יִהְיֶה הַכִּנּוֹר לָשִׁיר שִׁירוֹתֵינוּ?".


יל"ג שָאַף שהיהודי יתערה כאזרח בארצות מושבו, וגם מי"ב שׂם פניו אל "כרַכּי הים" ואל המתוקנות שבאומות העולם. הצירוף "בכרַכּי הים", שבּו הִכתיר ביאליק את שירו נגד הרצל וחסידיו לקוח מלשון חז"ל, אך גם מצוי הרבה בכתבי מי"ב (וראו למשל בסיפורו "עוּרבא פָּרַח" ועוד). גם את סִדרת רשמיו הליריים "מחשבות" פתח מי"ב בדיווּח על תחושותיו בבואו אל "כרַכּי הים" ובשובו מֵהם אל אוהל בית אביו – כלומר, בדיווּח על היקרעותו של הצעיר היהודי המודרני בין "מערב" ל"מזרח", בין קִדמה למסורת. ביאליק ראה בקרע זה אות להיותו של ה"צעיר" היהודי בן-הדור מין ברייה אַמפיבּית – צפרדע המדלגת בין יבּשה למים – ברוח דבריו האירוניים של אחד-העם על יריביו ה"צעירים" במאמרו "מזרח ומערב": "רגלם האחת במזרח והשנייה במערב ולִבּם פונה לכאן ולכאן". על "צעירים" אלה, שנפשם קרועת לבטים וראשם כאותה שבשבת הנוטה לכל רוח, כתב המשורר הצעיר שיר סָטירי – "אשרֶיךָ צעיר רודם".6 שיר זה חוּבּר על אותם בני תורה מן הנוסח הישָׁן שנתדקטרו באוניברסיטאות של מערב אירופה, הֶעֱטוּ על עצמם את "כָּל חֲמֻדּוֹת הַמּוֹדָה", התהדרו בשָֹפם ניטשיאני מסולסל, בחליפה הדורה ובמגבעת שחורה בטעם העת, אך – בניגוד להמלצת אחד-העם – לא טרחו לתקן את אורחות חייהם תיקון יסודי. מאחורי החזוּת המצוחצחת שלהם וכותונתם הצחורה מסתתרים כל הסחי והמָאוֹס שהביאו אִתם מִבַּית, וכמאמר הפתגם הגרמני "Oben Putz, unten Schmutz" (ובתרגום: "מלמעלה נוצץ כזהב, ומלמטה מסואב"):


אַשְׁרֶיךָ, צָעִיר רֹדֵם, אֲשֶׁר שָׂפָם גַּאֲוָתֶךָ.

הוֹד וְהָדָר תִּלְבַּשׁ, נַפְתָּ מוֹר בִּגְדוֹתֶיךָ;

מִצְּנִיף רֹאשְׁךָ הַנָּבוּב עַד נַעֲלֵי הָרַגְלָיִם –

כֻּלְּךָ אוֹמֵר בָּחוּר תַּאֲוָה לָעֵינָיִם!

זֶה קָדְקֹד הַשֵּׂעָר וִיפִי זֶה הַבְּלוֹרִית,

הַמְּשׁוּחִים לְמִשְׁעִי בְּתַמְרוּקִים וּבֹרִית;

זֶה שְׂפָמְךָ הַפְּתַלְתֹּל, שְׁנֵי חֻדָּיו הַכְּפוּפִים,

נַפְתוּלֵי זַנְבוֹתָיו הַדַּקִּים וּזְקוּפִים;

זֶה צְנִיפְךָ הֶעָגֹל, הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת

עַל רֹאשְׁךָ כְּעוֹרֵב בְּרֹאשׁ הַשַׁבְשֶׁבֶת; [...]

כָּל חֲמֻדּוֹת הַמּוֹדָה וִיצִירוֹתֶיהָ הַנָּאוֹת,

הָאוֹכְלוֹת בְּכָל יוֹם מֵעִתְּךָ אַרְבַּע שָׁעוֹת [...]

נֶאְפָּד בְּכָל אֵלֶּה, כִּי אֶרְאֲךְ יוֹם יוֹם

בַּבֹּקֶר עַל אֶשְׁנַבִּי עוֹבֵר כַּחֲלוֹם –

אָז עַל לִבִּי הָרֵיקָן יַעֲלוּ הִרְהוּרִים

כְּעַנְנֵי בֹקֶר עַל-אוֹדוֹת בְּנֵי הַנְּעוּרִים, [...]

עַל רֹב חָכְמַת הַדּוֹר וְעַל סִכְלוּת מְעָט,

עַל הַמּוֹדָה בִּכְלָל, וְעַל מִכְנָסַיִם בִּפְרָט,

וּבְלִבִּי אֲשַׁו נֶגְדִּי: כַּמָּה סְחִי וּמָאוֹס,

חֲבוּשִׁים בַּטָּמוֹן תַּחַת אֵלֶּה הַבְּלָאוֹת...

אַשְׁרֶיךָ, גִּבּוֹר צַיִד, זָכָר כַּהֲלָכָה,

מַזָּלְךָ מַזָּל בְּתוּלָה, מַעְיָנְךָ מַעְיַן בְּרָכָה...


הכותרת מרמזת לַפסוק "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח, כח), והיא עשויה לכרוך באחת גם את בנימין זאב הרצל וגם את אוהדיו ה"צעירים" (שמו של בנימין, צעיר בניו של יעקב, הוא כידוע שם-נרדף לבן-זקונים אהוב ומפונק). סביר להניח שהשיר הסָטירי הזה נכתב לאחר הופעתו המזהירה של הרצל ב-1895. שימושו של ביאליק במילה "מוֹדָה" (במקום המילה "אָפנה", שאותה חידשה חמדה בן-יהודה בעבור מדור הנשים שלה בעיתון הצבי שהוציא בעלה לאור בירושלים) רומז שהחידוש "האָפנתי" הזה בתחום הלשון לא תאם את טעמו של המשורר. לא אחת יצא ביאליק נגד חידושיהם המהפכניים של אליעזר בן-יהודה ובני-חוגו, והִגחיכם ביצירתו, בצדדו במדיניוּת החידוש המתונה והאֶבולוציונית של אחד-העם ומנדלי-מוכר-ספרים. ביאליק סלד מחידושי-הלשון המהירים והנמהרים של "הירושלמים", אוהדי הרצל, שבחפזונם הכניסו ללא היסוס מילים לועזיות שאינן מתאימות לפָּרָדיגמה של הלשון העברית, אף גרמו לטעויות לא מעטות, כגון החלפתן זו בזו של המילים "מקהלה" ו"תזמורת", "מלפפון" ו"קישוא". "המהירוּת היא מן השֹטן", חשב אז ביאליק, ונתן למחשבה זו ביטוי ביצירתו לסוּגֶיהָ.7


משנפסלו שיריו הסָטיריים נגד הרצל, למד ביאליק ממורו אחד-העם מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב הפוליטי להשמיע את דברו ללא חשש של חרם וּביזוי. יש הטוענים שאחד-העם קיצץ את כנפיו של ביאליק וריסן את כישרונו. כנגד הנחה זו אפשר לטעון שהרסן היה לִברכה. אלמלא מיתן את מעשי-הקונדס של ביאליק ושׂם עליהם רִתמה, ספק אם היה ביאליק מגיע למעמדו. המשורר למד אפוא להצניע את עוקץ הסָטירה שלו ולעַדנוֹ. הוא עשה כן בדרכים סימבּוֹליסטיות, דוקרות ומלטפות כאחת. שלא כסופרים אחדים בימינו המבקשים לשכנע את המשוכנעים ומרחיקים מעליהם רבים מקוראיהם, למד ביאליק לשַלח עוקץ מרומז, שכּל קורא יָפִיק ממנו לקח לפי המִטען שהוא מביא אִתו מלכתחילה.


בשנה-שנתיים שלאחר תבוסת אחד-העם במאבק על הנהגת התנועה הציוֹנית כתב ביאליק את שירי-הקונגרס הנודעים שלו "אכן חציר העם" ו"מֵתי מִדבּר האחרונים", שבּהם שפך זעם ותוכחה על ראש העם על שלא הקים מקִרבּו מנהיג ראוי לשמו והִמשיך לשכּב סרוח על צרורותיו (באותו זמן כתב את סיפורו "אריה 'בעל גוף'" על יהודי חדש-ישָׁן, שבָּניו הצעירים מתבוללים-למחצה, ואילו הוא עצמו שוכב כעכבר על דינריו מבלי שישמע את קול פעמוני הגאולה). במקביל, עָבַר ביאליק לנוסח הכתיבה הסמלני, זה המגַלה-ואינו-מגַלה את כוונותיו. ב"מֵתי מִדבּר", למשל, הוא ענה ל"צעירים", חסידי הרצל, בלשון עקיפה, ברָמזו שסוֹפה של המהפכנות הנמהרת של הרצל ואוהדיו, יריבי אחד-העם ו"בני משה", יהיה כסופם של המורדים במשה, אבי הנביאים. ביאליק, כפי שסיפר הוא עצמו באחת מהרצאותיו, הביא את הפואמה עד לפֶתח ביתו של אחד-העם, מסרהּ וברח כל עוד רוחו בו.8 יש להניח שהוא ידע שהוציא מתחת ידיו את הפואמה המרשימה והנועזת שנכתבה עד אז בעברית, אבל הוא חשש פן לא יקבל אחד-העם באהדה את הביקורת הנוקבת על הרצל וסיעתו, המובלעת בין שיטי שירו הסִמלי.


בזמן ההכנות לקונגרס הציוני הראשון כתב ביאליק את שירו "מֵתי מדבר האחרונים" (1896), שבּוֹ תיאר במרומז את המעבר של התנועה הציונית מן הדרך החינוכית – האפורה, האִטית והממושכת – שהִתווה אחד-העם ברעיון "הכשרת הלבבות" שלו אל הדרך האֶקסטרָווגַנטית והמהפכנית של הרצל שהלהיבה את לב הָעם. עוזי שביט הדגיש את התמורה הסטרופית והמֶטרית המתחוללת בשיר במעבר מחלקו הראשון אל חלקו השני: "החלק הראשון, הארוך – שש-עשרה סטרופות דו-טוריות, במשקל אִטי של הֶקסמטר טרוכיאי, בחריזת-צמדים נשית; והחלק השני, הקצר – שש סטרופות מרובעות, במשקל אנפסטי מהיר, ארבעה ושלושה אנפסטים לסירוגין, כשכל הטורים מסתיימים בסיומת גברית חדה, מסורגת, בה טורים א-ג אינם נחרזים, בעוד טורים ב-ד נחרזים בעקביות בחריזה גברית נמרצת".9 חלקו הראשון ה"אחד-העמי", הארוך והאִטי, של השיר מייצג השקפת עולם שאינה מחפשת קיצורי דרך ומהפכות מהירות ׁשל בִּן-לילה ("עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה"). חלק זה של השיר, שבו כל דָּבָר דבוּר על אֳפָניו, ממליץ לבני העם להעמיס איש-איש על שכמו חובות ומטלות של עבודה רוחנית ממושכת, ללא התכנסויות קולניות ברוב-עם, ללא פעלולי פרסומת וללא ברק חצוצרות: "אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה! [...] אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ". חלקו השני, הקצר והנמרץ, מתאר במרומז את הרצל, המנהיג הכריזמטי ("קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז, / דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ"), הסוחף את ההמונים ברעיונותיו הניטשיאניים ("וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר").


והנה, אף-על-פי ש"כְּבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת" והכול מוכן למסע, העם אינו חש לעזוב את המִדבּר. השיר רומז שטרם כָּשרה השעה לעלות ציונה וטרם נסתיימה ההכשרה החינוכית הממושכת שעליה הִמליץ אחד-העם. העם עדיין מבקש את דמותו של משה, ועדיין מבקש ללכת לאור משנתו הרעיונית. ביאליק ניבא בשיר זה את נצחונו הצפוי של הרצל במאבק על כתר הנהגת התנועה הציונית, אך גם צפה שהמהפכה של "הציוֹנים המדיניים" תתבטא בכינוסים ובהתקהלויות, בסיסמאות ובתרועת חצוצרות. העם ימשיך עדיין לדשדש ב"מִדבּר" גם לאחר שלִבּו ילך שבי אחר המנהיג הכריזמטי ואחר ברק סיסמאותיו. מיהו אפוא המנצח במאבק בין שני המחנות? ביאליק ידע שידו של הרצל על העליונה, אך כאיש מחנהו של אחד-העם הוא ביקש להאמין שדרכו הארוכה ונטולת הברק, אך הצנועה והאחראית, של מורהו היא זו שתשבה ככלות הכול את לב העם. להערכתי, הדובר בשיר הוא מאנשי מחנהו של אחד-העם, ובמעגל האקטואלי הצר, אפשר לומר שמדובר ב"אלדד ומידד" (קרי, שלום עליכם ויהושע חנא רבניצקי), באחד מהם, או בשניהם גם יחד. שני סופרים אלה, אנשי אודסה ומקורביו של אחד-העם, כתבו בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה סדרת פלייטונים בעיתון המליץ שכותרתה "קבורת סופרים" ועליה חתמו בפסידונים "אלדד ומידד". אלדד ומידד, גיבורי המקרא שהתנבאו במחנה, הם שניים משבעים הזקנים שה' אצל עליהם מרוחו, וחז"ל ייחסו להם את המימרה "משה מת ויהושע מכניס" (סנהדרין יז, א), כשמו של שיר זה בהדפסתו הראשונה בהשלח.10


עם כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון כתב ביאליק את שירו "אכן חציר העם" (תרנ"ז), שהוא אולי הראשון בשירי הזעם והתוכחה שלו (זָ'נר שכבש מעמד מרכזי במכלול שיריו). בעקבותיו כתב המשורר גם שיר העומד כלפיו בניגוד קוטבי – "מקראי ציוֹן" (תשרי תרנ"ח) – שכמוהו כנבואת נחמה וברָכָה. בשיר התוכחה מתרנ"ז העלה ביאליק בראשונה את הטענה שהעם לא השכיל להעמיד מקִרבו מנהיג ראוי לשמו, שיאחד את העם על כל פלגיו ("אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ, / כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ! / שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב / רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב"). טענה זו חזרה ונשמעה גם בשיר התוכחה "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שאותו כתב המשורר בתרצ"א לרגל הקונגרס הי"ז שנערך אף הוא בבאזל. מכאן שהמילה "שוב" המופיעה בשיר התוכחה המאוחר – בכותרתו, בשוּרת הפתיחה שלו ובשוּרת הסיום שלו – מכַוונת להישנותה של תופעה בחיי העם ומרמזת לשיר הקונגרס הראשון של ביאליק, שגם בו הוכיח את העם ואת מנהיגיו על אָזלת ידם.


באותה עת כתב ביאליק גם שירים אחדים שבמרכזם הצפרירים, בריות אגדיות זעירות המעירות את הילד מִשּנתו, ויוצאות אִתו אל השדה. את המילה "צפרירים" (בשיריו "צפרירים, "זוהַר" ו"משירי החורף") חידש המשורר על-בסיס המילה הארמית "צפרירין" (שֵדים הפועלים בשעות הבוקר). אוהדי הרצל הן התהדרו בכּינוי "צעירים", ו"צעירים" פירושו גם תיישים, על-פי הפסוק המקראי "וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם" (ירמיהו יד, ג); הִלְכָּךְ, ה"צעירים" הם גם "שְׂעירים" וגם "צפירים" וגם "צפרירים", על שלל משמעי-הלוואי המשוקעים במילים אלו. היווצרות המושג "צפרירים" – שקיפל בתוכו את שלל התופעות החדשות של שנות מִפנה המאה – הוא נושא לדיון בפני עצמו ונקדיש לו את הפרק הבא. בִּקליפת אגוז נזכיר רק שביאליק ברא את ה"צפריר" גם מן ה"זֶפיר" – מרוח המערב שבשירת טשרניחובסקי,11 כאילו אמר: ילך נא טשרניחובסקי, הצעיר המערבי המשתחווה לפֶסֶל אפּוֹלוֹ, אל הזֶפירים שלו שמתרבות יוון, ואילו אני יכול למצוא את "אחיהם" העבריים בארון הספרים של אבי-זקֵני, והם עשירים וטעונים יותר מ"אחיהם" היווניים. בני חוגו של אחד-העם אינם מחפשים אוצרות גנוזים "בכרַכּי הים", כי העושר האמִתי נמצא דווקא בין הגווילים המצהיבים של "ארון הספרים היהודי". במילים אחרות, ביאליק האמין שיש להרחיב את יריעות "אוהל שם", כהמלצת אחד-העם, במקום לחפש גדולות ונצורות בשדות-נֵכר, כמו המהפכנים ה"צעירים" המתמערבים, המנסים לתפוס את המרוּבּה ואינם תופסים מאומה. במאמר מוסגר נוסיף כי ראוי להבחין בין יחסו של ביאליק אל מי"ב ו"הצעירים" לבין יחסו אל טשרניחובסקי – יחס שהתבטא בתחרות סמויה.


הוויכוח עם ה"צעירים" – שהצטיירו לביאליק בִּדמות "שְׂעירים" המרקדים על עיי החורָבות של חיינו (כך כתב עליהם במכתב לאחד-העם,12 בהסתמך על הפסוק המקראי "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ-שָׁם"; ישעיהו יג, כא), עבר אפוא מן הסָטירה הגלויה, שעוקציה עבים כקורת בית הבד (כבשירו "רַבִּי זֶרַח"), אל הסָטירה הקלילה והמרומזת שעוקציה דקים כמחט. הוויכוח חִלחל לכל פינה: לשירתו ה"קָנונית" לסוגֶיהָ, לסיפוריו (גיבורו אריה "בעל גוף", למשל, מכוּנה "צָפיר", ובניו המתבוללים-למחצה מְחַללים כסָטירים בחליליהם), לשירי-העם שלו, לפזמונותיו, לשירי הילדים ועוד.


ג. סָטירה במסכה תמימה של שיר-ילדים

אפילו שיר ילדים מאוחר כגון "מעֵבר לים" (מֵעֵבֶר לַיָּם, / בִּמְדִינוֹת הַיָּם, / שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב, / שָׁכַחְתִּי מַה שְּמָם. // וּבְאִיֵּי הַזָּהָב / מֵעֵבֶר לַיָּם, / מִתְהַלְּכִים עֲנָקִים, / עַם גָּדוֹל וָרָם) דומה דמיון כלל לא מפתיע לשיר הסָטירה המוקדם "בכרַכּי ים", שאותו פָּסַל אחד-העם לפרסום. גם במעשייה המחורזת לילדים "קטינא כל-בו" הלעיג ביאליק במשתמע על ביקורי הרצל בחצרות שׂוּלטנים וקיסרים, במרכבה מלכותית מהודרת, וכן על סדרי המדינה שקבע הרצל, לרבות צורת הדגל שהציע למדינה שבדרך ("עַל הַתֹּרֶן נֵס הוֹקִיעַ – / לִבְנַת סַפִּיר דְּמוּת רָקִיעַ, / נֵס עִם צוּרַת מָגֵן-דָּוִד [...] / עַתָּה חָזָה לוֹ בַּחוּרִים/ עַזֵּי נֶפֶשׁ, כֻּלָּם בְּרוּרִים,/ כֻּלָּם פֹּחֲזִים כֻּלָּם רֵיקִים, […] וּבַמְּדִינָה עָבְרָה רִנָּה: / אָכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי קְטִינָא!"). אכן, גם בשיר-הילדים "מעֵבר לים" וגם בשיר-הילדים "קטינא כל-בו" נזכרת ה"מדינה" – מושג שלא נודע במקורות העִבריים אלא בהקשרים נָכריים – מושג חדש בתולדות עם ישראל הכרוך בהקמת מנגנון שלטוני, בכינון ריבונות ובהשגת טריטוריה. למרבה הפָּרָדוקס, הסָטירה "קטינא כל-בו" מתרחשת במציאוּת לימינָלית ואֶקס-טריטוריאלית – בלֶב-ים – כמו חֵלק מִספרו של הרצל אלטנוילנד (במישור האָלֶגוֹרי מסַמל הים את מערביותו של הרצל ואת היותו נתון בעיצומה של סערה בלֶב-ים – באמצע הדרך אל הארץ המובטחת והרחק מכל חוף מִבטחים).


בפתח אלטנוילנד הִציב הרצל מוֹטוֹ אשר שוּנה לימים, והפך בגרסתו החדשה לסיסמה הציוֹנית הידועה "אם תרצו אין זו אגדה", המעודדת ליָזמה ולעשייה. במקור הגרמני נכתב: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen" ("אם תרצו, זו אינה מעשייה"). ובאחרית-דבר לסִפרו כתב: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם, וגם אחריתם חלום היא. ואם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה, ויוסיף להיות אגדה". הכוונה המקורית הייתה אפוא שונה בתכלית מזו שהעניקו לה מפָרשֶׁיהָ. ביאליק הפך את החזון ההרצלאי – כאן ובשירים אחרים כגון "גמדי ליל", "צפרירים", "זוהַר" ו"מֵתי מִדבּר" – למעשייה ולאגדה. לצורכי ניגוח, השתמש ביאליק בדברי הרצל עצמו, שהודה שחזונו עלול להישאר בגֶדר אגדה אם לא יִזכּה לתמיכה ציבורית נרחבת. ביאליק רמז ביצירותיו משנות מִפנה המאה שהרצל במדיניותו הדמגוגית, המרבה בהכרזות "מפוצצות" ללא גיבוי במעשים של ממש, הוא עצמו יגרום לכך שהחזון יישאר בגדר אגדה ולא ימומש.


באחד משירי הילדים המשעשעים – "מושי ותדי וצעצועיהם" – תיאר ביאליק ילד בשם תָּדי ([TODI] = שם חיבה של "תאודור") המהלך עם כדור-פורח (ולהרצל לא היו רק חלומות אוּטוֹפּיים, אלא שבין סיפוריו יש סיפור על כדור-פורח). הוויכוח עם הרצל ו"הצעירים" מחלחל אפילו לאגדה מאוחרת כדוגמת "אגדת שלושה וארבעה" (1929), שבּהּ העניק ביאליק לגיבורו הצעיר הנמהר (הממהר לצאת למסע-ימי כדי לקצר את הדרך, וּלבסוף מאריכהּ) את השם "נתניה" – תרגום של השם "תאודור": תֵאוֹ = יה; דוֹר = מתן, מתנה, דורון (כמו בשם היווני "פנדורה" שהוראתו: "כל המתנות").


לא כל הצעירים, שוחרי תרבות המערב, היו עשויים מעור אחד: היה צעיר כמו טשרניחובסקי "היווני", שבין שורות שיריו ניתן להכיר את גרסא דינקותא שלו. היו "צעירים" כדוגמת דוד פרישמן, בן-גילו של אחד-העם "הקשיש". פרישמן ישב בוורשה, כתב את יצירותיו בעברית, אך לא התלהב מן הרעיון הציוֹני. היה כמובן הרצל, שלא למד עברית מימיו, אך הקדיש את חייו לרעיון הציוֹני, והיו יהודים מערביים כדוגמת גאורג ברנדס, למשל, שזכה לתהילה בארצו, ואף-על-פי-כן דבק ביהדותו, אך ראה ב"מדינת היהודים" של הרצל הזיה אוּטוֹפּית של עיתונאי צעיר רודף תהילה, וגם חזר בו לימים. לנגד עיני ביאליק נפרשה קשת רחבה של גוונים ובני גוונים, שהלכו והתערבלו זה בזה מִסיבות שהזמן גרמן. המשורר הכיר את ההבדלים הדקים שעל גבי הרצף שבין מזרח למערב, או בין "הֶבּראיזם" ל"הֶלניזם", או בין "זקֵנים" ל"צעירים", ולא אהב את ההכללות חסרות התובנה שנשמעו מעל כל במה. בפלייטונים שלו "'צעירוּת' או 'ילדוּת'?" ו"'המֵליץ', 'הצפירה' וצבע הנייר" לִגלג על הנטייה לסווג סיווּגים כאלה, חסרי שורש ובסיס.


קצרה היריעה מלהראות כיצד חִלחל הדיון על שתי הדרכים שעמדו לִפני היהודי הקונטמפורני בדור של "לאן" ושל "על פרשת דרכים" – דרכו ה"הֶבּראיסטית" של אחד-העם וזו ה"הֶלניסטית" של הרצל – לתוך כל אחת מן הפואמות של ביאליק, הנחשבות בצדק לפסגת יצירתו השירית. במיוחד אמורים הדברים לגבי הפואמה "מגילת האש", שביאליק עצמו, שלא כמנהגו, סייע לפרשניו והעניק לה פירוש אקטואלי. כאן הראה ביאליק ששתי הדרכים המחפשות גאולה עלולות להביא את ההולכים בהן אל נהר האבדון כשמתלווה אליהן אמונה עיוורת, ללא גמישות רעיונית.13 כשבחר לתאר ביצירתו את דמות החייל היהודי (בשירו "יונה החייט" ובסיפורו "החצוצרה נתביישה"), רמז ביאליק לקוראיו שגם כשהיהודי מתערה כאזרח בארצות מושבו וממלא את כל חובותיו (כהמלצת יל"ג והמשכילים), הוא נשאר תמיד שָֹנוּא ומנודה – זָר הצפוי לגֵרוש מִבּיתו. המסקנה הציוֹנית עולה ובוקעת מִבּין שיטי הטקסט, גם אם אינה נאמרת בו בגלוי ובמפורש.


ביאליק הוסיף לכתוב על הרצל בדרכי עקיפין. למשל, בסוף שיר התוכחה הגדול שלו "בעיר ההרֵגה" מתוארת התפילה של היהודים הניצולים לחסד לאומים ולרחמי גויים. היו שראו בכך רמז לַפעילות השתדלנית של הרצל אצל שר-הפְּנים הרוסי האנטישמי פֿון פּלווה בקיץ 1903, בתקווה שהלה יבטל את הצו האוסר על כל פעילות ציוֹנית בגבולות רוסיה. פֿון פלווה הבטיח להרצל לבטל צו זה, בתנאי שההנהגה הציוֹנית תעודד את ההגירה מרוסיה, ואף הבטיח להרצל שממשלת רוסיה תמליץ על תכניתו לִפני השֹוּלטן. באותה עת, וּבמיוחד לאחר הפוגרום בקישינב, נטה הרצל לקבל את הצעת בריטניה, שההסתדרות הציוֹנית תקים מושבה יהודית אוֹטוֹנומית באפריקה המזרחית. בעזרת תכנית זו – "תכנית אוּגנדה" – ביקש להביא עזרה מהירה להמונים כדי שלא ינוסו ויתפזרו בעולם במנוסת בהלה. ביאליק, שכּתב על תכנית אוגנדה את הפלייטון "מעשה ביתוש", תיאר בסוף שירו מצב זה של אָבדן-כיווּנים, שבּו העם המבוהל נפוץ לכל עֵבר ורועיו מסוכסכים זה עם זה בִּתמונה של קריעת הנפש לַעשרה קרעים.14 לאחר שנפסלות בשיר זה כל הדרכים הקונבנציונליות להתמודד עם זוועות הטֶבח, מתרמזת גם בו המסקנה הציוֹנית כפתרון בלעדי למצבו הנואש של היהודי הנודד (פתרון העולה למן מילות הפתיחה – "קוּם, לֶךְ-לְךָ").


ד. הרֶהַבּיליטציה

אירוע תכַף אירוע, כמקובל בתולדות עם-ישראל. טרם נתאושש הציבור מן הפּרעות וממַשבר אוּגנדה, וּכבר נודע דבר מותו החטוף של הרצל שהיכה בכל תפוצות ישראל כמכת-ברק. המשורר התבונן במציאוּת בדממת ייאוש, והבין כי העם מחכה לִדברו. וּדברו אכן הגיע בדמות השיר "דָּבָר", שבּו מתואר לבו השרוף של המנהיג, המושלך מעל המזבח, תיאור שרבּים ראו בו תגובה על מותו בטרם-עת של הרצל (שפירוש שמו "לֵב", ואשר לקה כידוע בלִבּו מחמת פעילותו האינטנסיבית למען הרעיון הלאומי). לכאורה הוליד מות הרצל את שירו של ביאליק "דָּבר", ותוּ לא; אולם, כל הכורה אוזן לאגדות המעוּבּדות, ימצא באגדה "המלך דוד במערה" תיאור של שני בחורים המחליטים לחפש את המלך המשיח ולהביא גאולה לעַמם, אך מאחרים את המועד כי המלך נפל ומת וּמסביב משתררת חשכה. באותם ימים קיבל ביאליק על עצמו לערוך את החלק הספרותי של הַשִּׁלֹחַ, ובין השאר ערך את יצירתו הנודעת של טשרניחובסקי "כחום היום" על הילד וולוולה, שלא התנהג כמו אחיו, יהודי המזרח, אהב פרחים, שנא את החנוונוּת וּמת בשלג בדמי ימיו, כי האמין לסיפורי ארץ-ישראל של המשולח וניסה להגשים את חלומו תיכף ומיד, ללא דיחוי. אביו הזקֵן, ממחזיקי נושנות, המום ממותו של בֶּן-זקוניו והולך להניח פרחים על קברו, שלא כמִנהג היהודים. ביאליק, שערך אז כאמור את מְדור-הספרות של הַשִּׁלֹח, ערך את האידיליה הזאת, ואפילו חיבר קטע שלם בתוכה. טשרניחובסקי השאיר חלל ריק בכתב-היד, וּביקש את עזרת העורך בהשלמתו, וביאליק הפשיל שרווּלים ומילא את בקשת רעהו, אות לכך שיחסו כלפי טשרניחובסקי היה שונה מיחסו כלפי "הצעירים".


האידיליה "כחום היום" פותחת בתיאור חמתו של תמוז. היא נכתבה בסוף תרס"ד ונדפסה בראשית תרס"ה. האם אך מקרה הוא שבתמוז תרס"ד קבר העם הזקֵן את צְעיר-בניו, בנימין-זאב (השם "וולוולה" הוא צורת ההקטנה של "זאב"), שלִבּו נשבר בדרך אפרתה, באמצע החלום – חלום ארץ-ישראל, שאותו ביקש להגשים לאלתַר? גם וולוולה היה "איש חלומות" שהאמין בתום לִבּו כי ניתן להגיע לארץ-ישראל בקפיצת הדרך. מחד גיסא, ייתכן שזוהי פרשנות מרחיקת-לכת; מאידך גיסא, קשה להאמין שסופר כדוגמת טשרניחובסקי, שהיה קרוב בהשקפותיו ל"צעירים" הניטשיאניים אוהדי הרצל, לא טרח להגיב כלל על מות הרצל – על האירוע הטראומטי ביותר בתולדות עם-ישראל בשנות מִפנה המאה.


בסיפורו "סָפיח" תיאַר ביאליק את ילדי-השכונה – ובמיוחד את וולוולה, נחום ותודי המכוּנים "עסקנים, גיבורי ציִד" – בעת בניית מרכבה קטנה מנייר, כבשיר הילדים "קטינא כל-בו". גם בסיפור לפנינו, אפוא, סָטירה על מנהיגי הציוֹנות ועסקניה, המוצגים בדמות ילדים קטנים, העוסקים במעשי ילדוּת ונערוּת. ביאליק, שהשתתף כאמור בכתיבת האידיליה "כחום היום", אולי אף נתן לרעהו הצעיר את הרעיון לכתיבתה. אידיליה זו – אם נראה בה אלגוריה על סיפור חייו הקצר של הרצל ועל ניסיונו לחנך את אחיו הסוחרים – אינה דומה לאידיליות אחרות של טשרניחובסקי, הנטולות מגמה אלגוריסטית מובהקת. לעומת זאת, היא משתלבת היטב בנוף יצירתו של ביאליק, ששיקף תכופות את עולמם של המדינאים כ"מעשֵֹי ילדוּת" של שובבים, קונדסים ו"בעלי חלומות".15


לאחר שעלה ביאליק ארצה, הוא הבין שלא יוכל להתבטא בסוגיות שנויות במחלוקת, לא מִפּני שביקש "להלֵך בין הטיפות", אלא מחשש פן יַרבּו דבריו מריבה ומחלוקת. אגדות "ויהי היום" היו לו אמצעי לפריקת מועקות אישיות ולהעלאת דעותיו הפוליטיות. כל הכּוֹרה אוזן לַנא