מעולה וצנוע

על ד"ר שמואל טרטנר ז"ל (1942 – 2025)

שמואל טרטנר בעלומיו

בערב ה-7 ביוני הודיעה לי דינה, אשתו המוכשרת והמקסימה של ד"ר שמואל טרטנר, שהוא כבר איננו איתנו. ידעתי אמנם שבשעון-חייו הולך ואוזל החול, אך הידיעה על מותו הלמה בי קשות. הכרתי את שמואל ביום 1.1.1970 כשהוקם מכון כץ לחקר הספרות ושנינו נבחרנו מבין רבים שהציעו את מועמדותם בעקבות מודעה חד-פעמית שהתפרסמה בעיתון "הארץ" שהכריזה: "דרושים חוקרי ספרות". 55.5 שנים עברו מאז: "חתיכת היסטוריה".

שמואל חלה לאחרונה, ונשלח לתקופת שיקום ממושכת, אך דווקא אותו, שסייע בשנים האחרונות בהתנדבות לקשישים לא הצליח הצוות הרפואי לשקם ו"להעמיד על הרגליים". הודעתי על כך לילדיי, והם הגיבו בצער גדול על מותו של שמואל הטוב והצנוע, שאותו הכירו משחר ילדותם. הוא היה מבאי-ביתנו הקבועים כאשר גרנו כשלושים שנה בגבעתיים, לא הרחק מביתו הרמת-גני.

שמואל היה גאון נסתר בתחומו וידען מופלג גם בתחומים אחרים, אך בחיי המעשה היה בו מין mélange בלתי-מצוי של כשרון עילאי, זיכרון פנומנלי ומבוכה בהתנהלות מול רִשעותם של אנשי רָשויות למיניהם.  לאמִתו של דבר, כל דבר מעשי (חיבור הדוקטורט, ספרו "מכל העמים", החזרה מהקיבוץ העירה, לבית-הוריו ברמת-גן, ועוד) נעשה בעידוד נמרץ מצִדי ומצד חבריו הטובים. הייתה בו תמימות, אך גם תבונה, הבנה ויכולת התבוננות בלתי מצויות. הוא ידע היטב מיהו מי, ומה כל אחד "שווה" מן הבחינה המקצועית (גם על הבכירים ממנו הוא ידע למתוח ביקורת נוקבת). לא אמנה את שמות החוקרים ששמואל רחש להם הערכה עמוקה, ולא אמנה את אלה שפקפק ביכולותיהם. לא קיבלתי ממנו מנדאט לעשות כן. רק אומַר שבנושא הזה שררה בינינו תמימות דעים גמורה. הוא היה בן-השיח היחיד שלי בענייני ספרות, שהבין כל דבר לעומקו, וכן היה לו חוש הומור נדיר וכישרון לחידודי לשון שיצאו "מהשרוול", לפי ההקשר. הוא והשיחות הממושכות שהיו לי אִתו יחסרו לי מאוד.

אזכיר דוגמה אחת בלבד של חידודי הלשון הרבים שהמציא "על אתר" ורק שתי דוגמאות מתוך החידושים שהביא בספרו "מכל העמים" (2010), שיצא בסדרה היוקרתית "הֵילֵל בן חיים למדעי היהדות" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. כשיצא ספרו של שלמה שבא על ביאליק, שלא היה בעינינו אלא קולאז' של קטעי עיתונות שסודרו בסדר כרונולוגי, קרא לו שמואל "שבא Nach" על משקל "שווא נח" (המילה "Nach" פירושה בגרמנית "בעקבות").

בחקר הספרות התמקד שמואל בפרשנות הטקסט, ולא בסיפורי הרקע ש"מסביב לנקודה". הוא היה היחיד מכל פרשני ביאליק שהבחין שנאום המרד בפואמה "מֵתי מִדבּר" נכתב כפרודיה על נאומיהם מפוצצי-הסלע של חסידי הרצל, יריבי אחד-העם, שבחרו לדעת ביאליק הצעיר להתהדר בהצהרות רמות אך ריקות מתוכֶן. עד לדוקטורט שחיבר שמואל על הפואמות של ביאליק בהדרכת פרופ' עוזי שביט, היו חוקרי ביאליק משוכנעים שהפואמה נכתבה מתוך הערכה רבה למורדים, ואיש לא חש שמדובר בגילוי של אירוניה כאובה. ודוגמה נוספת: כל מבקרי ביאליק היו משוכנעים שהדובר בפואמה "המתמיד" הוא בן-דמותו של ביאליק הצעיר, שהכיר מניסיונו האישי את ישיבת ווֹלוֹז'ין שברקע השיר. שמואל הסביר שהדובר מתגלה בסוף היצירה, והוא מאופיין כאדם מבוגר, שעזב את ה"ישיבה", אך חזר אליה מִשוט במרחקים, מצויד במסקנות חדשות. לפנינו אדם שהבין שלא ה"ישיבה" תקומם את הריסות חיינו, אף לא הניסיון להתערות כאזרח בארצות המערב כפי שהאמינו המשכילים. נשארת לו ולעמו רק הדרך הציונית, העולה ברמז עמום בסוף השיר. כגאון אמִתי שמואל לא התברך בגילוייו. הוא היה משוכנע שכל אדם היודע לקרוא שירה כהלכה, יכול לראות את מה שרואות עיניו. את המסקנות של שמואל אימצו חוקרים אחדים, מאלה שאינם חשים להביא גאולה לעולם...

*

הדרך שעשינו במחיצתו של פרופ' דן מירון בעבודתנו על שלושת כרכיה של המהדורה האקדמית של שירי ביאליק הייתה ארוכה ורבת מהמורות. בצוות העריכה השתתפו גם פרופ' גדעון טורי וד"ר רות שנפלד, אך שניהם לא ראו בביאליק את מרכז עיסוקם האקדמי. לעומת זאת, שמואל ואני נכבשנו בקסמו של ביאליק (ומאוחר יותר גם בקסמו של אלתרמן), והקדשנו לשני הענקים האלה את חיינו. בהפסקות הקפה היינו מנהלים ויכוחים פוליטיים, או משתעשעים בהצעות "בלשניות". בזיכרוני נחקק אירוע שאירע אמנם לפני יותר מיוֹבל שנים, אך תמונותיו לא דהו וגם פס-הקול שליווה אותו עדיין לא נמחק: בעיתון התפרסמה באותה עת מודעה שהכריזה על תחרות נושאת פרסים על מציאת שם ראוי למָלון חדש שהלך ונבנה באותה עת על חוף ימהּ של תל-אביב-יפו.

שמואל שלח מכתב ובו הציע למקימי הפרוייקט את השם "מלון סיגל". להצעתו הוסיף הסבר מחויך: הישראלים יבינו שזהו שמו של פרח יפה, או של נערה הנושאת את שמו של הפרח. תייר דובר אנגלית ישמע בשֵׁם הזה את המילה האנגלית "Seagull" ("בת-שחף") – המתאימה למלון העומד על חוף הים. תייר דובר אנגלית שומר-מסורת, לעומת זאת, יחשוב שמדובר בשם הבעלים של ה"אכסניה" (כי את השם המזרח-אירופי "סֶגל" הוגים דוברי האנגלית [SIGAL]). בקיצור, יהא זה מלון היפה לכל נפש ולכל דורש. הצעתו המחוכמת לא זכתה בפרס.

ניחמתי אותו וסיפרתי לו שכאשר התפרסמה אי אז מודעה על מציאת שם ראוי לסניף חדש וגדול של רשת "המשביר לצרכן" שנפתח בבאר-שבע, שלחתי מכתב רשום ובו הצעתי לאנשי ועדת השמות לבחור בשם "קַניון באר שבע" (המילה "קַניון" במשקל "חַניון" עדיין לא הומצאה אז). גם הצעתי לא זכתה בפרס, ונדחקה לקרן זווית. רק מקץ שנים רבות הוּצאה המילה "קַניון" מן המגירה, ונשתגרה בכל אתר ואתר – כצורתה ושלא כצורתה...

סיפרתי את הסיפור על "המצאותינו" הלשוניות בערב שנערך בביתה של רות האפרתי, אלמנתו של חוקר הספרות יוסף האפרתי, שערכה את "השידוך" בין שמואל לדינה, מומחית לטיפול גריאטרי. במסיבה נכחו אחדים מעמיתינו, כגון פרופ' חגית הלפרין וד"ר חביבה יונאי, וכן בני משפחתו של שמואל, כגון בן-דודו ישעיהו תדמור ("טרטנר" במקור), שניהל את ביה"ס הריאלי בחיפה והיה מנהל הטלוויזיה הישראלית (בנו הוא הכוריאוגרף עידו תדמור). משפחתו של שמואל, לכל אגפיה, כללה (ועדיין כוללת) אנשים מוכשרים לעילא: בן-דודו פרופ' גי דויטשר מאוניברסיטת תל-אביב היה פיזיקאי עטור פרסים ששירת כחבר בוועדות בינלאומיות רבות, לרבות הוועד הפועל של של סוכנות האנרגיה הבין-לאומית (IEA). אחותו של גי דויטשר היא רופאה חשובה בפריז, שטיפלה בִּשניים מנשיאי צרפת.

אחיו של שמואל, הצייר המחונן אבי טרטנר ששני אלבומים הופקו על יצירותיו, נפטר בטרם עת. לפני שפנה לתחום האמנות, הוא היה בין הראשונים שעסקו בהצפנת מידע, וכשעמד לפתוח חברה עצמאית בתחום זה, הצעתי לו את השם "צָפנת" שאותו קיבל בשתי ידיים. בִּתו המוכשרת של אבי, העיתונאית חוה טרטנר – עובדת בכירה בעיתון "הארץ" המלמדת בחוג לתקשורת של אוניברסיטת תל-אביב – ניחנה גם היא בחוש ההומור האופייני למשפחתה: כשהתחתנה ונתבקשה לשנות את שם משפחתה ל"גולדשטיין", היא סירבה בטענה שאם תחתום על מאמריה בשם "חוה גולדשטיין", יהיו כולם בטוחים שהיא מתנחלת...

הוויכוחים שלי עם שמואל היו ויכוחים אידֵאולוגיים, שהתנהלו תמיד ברוח טובה הגם שלא תמיד ראינו הכול עין בעין. אקדים ואומַר שמאחר שאלי בעלי הגיע מִבּית ששררה בו תודעה סוציאליסטית עמוקה (אביו היה ממקימי קיבוץ כפר-מנחם עד שיצא ללימודי הנדסה בטכניון בקאן-דה-נורמנדי). אלי עשה גם הוא תקופת-מה בזמן שירותו בנח"ל מוצנח בקיבוצים מסדה וגונן, והשתעשע מִפּעם לפעם במחשבה שנעזוב את כל מאבקינו, ונצטרף לקיבוץ טובל בירק.

לעומת אלי בעלי, אני הגעתי אל חיינו המשותפים מבית של תעשיין שלא נתן אֵמון רב ברעיון הסוציאליסטי. כשבאתי הביתה בראשית שנות השישים, והודעתי לאבי שאני רוצה להצטרף לקיבוץ שדה-בוקר כמו אחדים מחבריי בגימנסיה וב"צופי רמת-גן", הוא הסביר לי בסבלנות מדוע הרעיון הקיבוצי מנוגד לטבע האנושי ולא יחצה לדעתו את שנת המאה להקמתו. הקיבוץ היה (ולפעמים עודנו) מפעל ציוני מרשים ביותר, יחידי מסוגו בעולם שאינו אינו דומה כלל למשקי הקוֹלחוֹז והסוֹבְחוֹז שהנהיג סטלין בברית-המועצות. מצער מאוד שמגבלותיו של טבע האדם מנעו מהחלום האוּטוֹפּי האוֹפּטימי הזה מלהתקיים לדורי דורות.

שמואל, לעומת זאת, האמין ברעיון הקיבוצי באמונה שלמה, והקדיש שנים אחדות מחייו בניסיון להתאקלם בקיבוץ "יחד" המשקיף על בקעת בית נטופה. הוא הצטרף לחבורה של "מודֶטים", שחבריה טענו שהמדיציה הטרנסצנדנטלית מאפשרת להם לרחף באוויר. שמואל אהב את חיי הקיבוץ ואת חבריו האקסצנטריים, וגם הם אהבו אותו, אבל גם בקיבוץ צריך להתפרנס ולצורכי הפרנסה נשלח שמואל למפעל המכין נתחי עוף קפואים להכנה מהירה. העבודה הזאת מיררה את חייו, כי הוא סלד משחיטת בעלי חיים, הן מסיבות אידאולוגיות הן מסיבות אקולוגיות. כשסיפר לי שוב ושוב על הסבל הנגרם לו במפעל העופות, הפצרתי בו לחזור העירה ואל חקר ביאליק ואלתרמן. אמנם משרתו באוניברסיטה נלקחה ממנו בחוזק-יד, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, אך החלטתי ליזום את הקמת הסדרה "ספרות פלוס" שהכנסותיה אִפשרו את המשך העסקתו באוניברסיטה.

דר. שמואל טרטנר

אוניברסיטת תל-אביב מלאה כבר אז "לוחמי צדק", שנהגו לחתום על כל העצומות והמנשרים הדורשים מאִתנו לגלות נדיבות כלפי כל מקופחי תבל ונדכּאיהָ, אך הנה מתוך כתריסר מעמיתינו שהעסיקו אותו מנקה, עמנואל, פליט מניגריה שהיה עיתונאי בארצו ועובד ניקיון בישראל, רק שמואל ואני שילמנו לו פיצויים כאשר השיג אישור כניסה לארצות-הברית. עשרה מבין לוחמי האחווה שהעסיקו את עמנואל, החתומים כאמור על כל המנשרים למען הצדק העולמי, שמחו להתנער מן החובה הזאת, ביָדעם שהם לא ייתבעו לעולם. בניגוד לכל אותם "צדיקים" למראית עין שמואל היה אדם שנָאֶה דורש ונָאֶה מקיים, ולא מאנשי ה-PC המצהירים הצהרות למען הנראוּת.

לשמואל, שהאמין בכל ההסכמים שחלפו עם הרוח, נהגתי לומר שחביבים עליי דבריו הנכוחים של נתן אלתרמן שהיטיב לחשוף את סבך הפָּרָדוקסים והשקרים המוסכמים שבתוכו קלועים מושגי השלום והצדק, וקבע באחד מטוריו ש "כְּדֵי שֶׁאוֹתוֹ הַשָּׁלוֹם בְּקוּמוֹ / לֹא יַבְשִׁיל מִלְחָמָה חֲדָשָׁה בְּשֶׁקֶט, / יֵשׁ הֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמוֹ / מִלְחָמָה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת. / מִלְחָמָה נֶגֶד כָּל הַשְׁלָמָה וָמֹרֶךְ, / נֶגֶד כָּל עִוּוּת דִּין שֶׁל יָחִיד וָעָם, / וַאֲפִלּוּ שְׁמִירַת הַשָּׁלוֹם, לְעֵת צֹרֶךְ, / מִשּׁוֹמְרֵי הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמָם".

כך התווכחנו יובל שנים ויותר, מבלי לוותר לרגע על החברות האמיצה ששררה בינינו ובין משפחתו למשפחתי, ועכשיו מה אומַר? אומַר בלשונו של ביאליק בשינויים קלים בשיר שנכתב לפני כמאה ועשרים שנה:

"וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב! / הָיָה אִישׁ מוֹפֵת – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד,/ וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה".

ימתקו לך רגבי עפר, שמואל יקר. אוהביך ינצרו בלִבָּם את טוּב-לִבְּך עד יום אחרון.

ד"ר שמואל טרטנר עם בן-משפחתו – נכדהּ של רעייתו דינה.