מנוחת הלוחם

עודכן: 26 במאי

שירי צוואה של חיילים היוצאים לקרב

ועל "לא אשכח זאת רעי" של אלתרמן


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1750 26/05/2022


העולם השתנה שינוי גמור מִשנות "אביב העמים" של המאה התשע-עשרה ועד שנות "סתיו העמים" של המאה העשרים ואחת. אחד השינויים הבולטים כרוך בהסתאבות המושג "פטריוטיזם" כתוצאה משימוש מעוּות שנעשה במושג זה בימי שלטונם של המִשטרים הטוטליטריים, שקמו בין שתי מלחמות העולם.


מִשטרים אלה גרמו לכך שאהבת העם והמולדת נעשתה שם-נרדף להשקפת עולם פאשיסטית, והשכיחו את העובדה שרק לפני שניים-שלושה דורות כתבו אצלנו וברחבי העולם שירים פטריוטיים לא מעטים, ללא מרכאות כפולות כמו שירו של אלתרמן "שיר בוקר" ("אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,/ בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל"). גם בעולם הרחב קיבל המושג "פטריוטיזם" השתמעויות של גנאי, הגם שבעבר היו למושג זה קונוטציות חיוביות, והוא שימש מופת לטיפוחם של ערכים ראויים לשמם.


המשורר הבריטי רופרט ברוק (Ruprt Brooke), מחברם של שירים פטריוטיים, נולד בשנת 1887 ונפטר בטרם מלאו לו שלושים, כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שירו "החייל" (1914) כלול בתוך מחזור שירי מלחמה הרווּיים ערכים של כיבוד הזולת, הזדהות עם העם, אהבת המולדת והזדהות עם תבנית נופיהם. השיר משחזר את הרהוריו של חייל המצַווה צוואה רוחנית לאוהביו לפני צאתו לקרב שעלול לחרוץ את גורלו וליטול את חייו:


החייל / רוּפֶּרט ברוּק וְאִם אָמוּת, חִשְׁבוּ רַק זֹאת עָלַי: יֶשְׁנָהּ פִּנָּה בְּלֶב חֶלְקָה זָרָה, בָּהּ אַנְגְלִיָּה תִּשְׁכֹּן לָעַד, בַּגַּיְא טָמוּן לוֹ אֵפֶר שֶׁיִּקַר מֵעֲפָרָהּ. זֶה הַמָּקוֹם יָלְדָה הַמְּכוֹרָה, עִצְּבָה, טִפְּחָה, נָתְנָה לוֹ נִצָּנֵי פְּרָחִים, שְׁבִילִים לִרְכַּב, גּוּף מִגּוּפָה, מְלֹא רֵאוֹתָיו רוּחָהּ, שְׁטוּף נְחָלִים וּבְרוּךְ שִׁמְשׁוֹת בֵּית אָב. וְעוֹד חִשְׁבוּ: תָּמִיד הֵן סָר מֵרַע, יוֹסִיף פַּעֲמֵי לִבּוֹ לָרוּחַ, כַּיָּאוּת, יָשִׁיב מַתְנַת אַרְצוֹ, אֶת הֲגִיגֵי הַלֵּב, אֶת יְפִי נוֹפָהּ, קוֹל הֲמוֹנָהּ, חֲלוֹם אָשְׁרָהּ, עֶדְנַת הַשְּׂחוֹק אוֹתָהּ לָמַד מִן הָרֵעוּת אֲשֶׁר תִּשְׁכֹּן בַּשֶּׁלִי תַּחַת שְׁמֵי מוֹלֶדֶת.

The Soldier / Rupert Brooke

If I should die, think only this of me: That there's some corner of a foreign field That is for ever England. There shall be In that rich earth a richer dust concealed; A dust whom England bore, shaped, made aware, Gave, once, her flowers to love, her ways to roam, A body of England's, breathing English air, Washed by the rivers, blest by suns of home. And think, this heart, all evil shed away, A pulse in the eternal mind, no less Gives somewhere back the thoughts by England given; Her sights and sounds; dreams happy as her day; And laughter, learnt of friends; and gentleness, In hearts at peace, under an English heaven

​ מאנגלית: ז"ש

שיר הצוואה "לא אשכח זאת רעי" שחיבּר נתן אלתרמן (שיר שזכה ללחנים רבים- ע"י נחום היימן, יאיר רוזנבלום ,אמנון בן-יהודה, רפי בן-משה, חיים רותם, דפנה אילת) לא נועד מלכתחילה להלחנה ולביצוע.1 הוא נכלל בקובץ "עיר היונה" (1957), ששיריו "מתעדים" ברוּבּם את שנות המאבק על עצמאות ישראל. לא אחת הראה אלתרמן בשיריו, בטוריו ובפזמוניו, שיש ערכים שרירים וקיימים בכל עת ובכל אתר, שהם ערכי יסוד המבטיחים את הקיום האנושי: אהבת הורים לילדיהם, קנאת גבר לאהובתו ורֵעוּת הלוחמים בשדה הקְרב. בשיריו הוא לא תיאר בשיריו עלמה הממתינה במסירוּת לשובו של אהובהּ הלוחם, כבפזמוני מלחמה קונבנציונליים שהגיעו אז ארצה משירת רוסיה, מזה, ומשירת אנגליה, מזה. הוא תיאר בשיריו במשתמע שבוי היושב בכלא ואינו מסגיר את סודותיו לאויב, או לוחם המנסה להציל את רֵעיו לַנשק, אפילו במחיר חייו. בשיר שלפנינו הפּצוע הנישא על גב רעהו משמיע באוזני מַצילוֹ את הצוואה הרוחנית שלו, ומשׁבּיע אותו למלא אותה ככתבה וכלשונה:


לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת רֵעִי, אֵיךְ עַל גַּב נְשָׂאתַנִי,

וַתִּזְחַל אִתִּי הַר וָגַיְא.

לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת אֵיךְ לָמוּת לֹא זְנַחְתַּנִי,

בְּחַבְּקִי צַוָּארְךָ כְּחַבֵּק אֶת חַיַּי.


הִנֵּה לַיְלָה, רֵעִי, הַנִּיחֵנִי הַפַּעַם.

הִנֵּה לַיְלָה, רֵעִי, הַנִּיחֵנִי וּבְרַח.

כִּי מַכּוֹת רַקּוֹתַי, כִּי הַלֵּב הֹלֶם פַּעַם,

כִּי הַשֶּׁמֶש עָלַי לֹא יִזְרַח.

הִשָּׁבַע רַק, רֵעִי, אִם יֵשׁ יוֹם וְתָנוּחַ

וְעָבַרְתָּ בֵּיתִי, מַה תֹּאמַר שָׁם? כָּזֹאת:

"הוּא רָדַף הֲבָלִים וְהָיָה רוֹעֵה רוּחַ,

אֲבָל מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת.

עַד הַבֹּקֶר, רֵעִי, לֹא תָּקוּם בִּי עוֹד רוּחַ.

אַךְ עַד בֹּקֶר אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת".


מחזור השירים "שירים על רְעוּת הרוח" נכלל אמנם ב"עיר היונה" (1957), קובץ שיריו ה"קנוני" השני של אלתרמן (להבדיל מאסופת שירי העת והעיתון שלו שכונסה בספר "הטור השביעי" משנת ב-1948). מחזור זה התפרסם בפעם הראשונה שנים קודם לכן בנוסח מוקדם בכתב-העת "מחברות לספרות" (1941). אלתרמן היה אפוא המשורר הראשון שהעלה את המושגים 'רֵעים' ו'רֵעוּת' כשוֵוי-הערך העבריים של המושגים הלועזיים comrades, comradeship. מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם – "ילקוט הרֵעים" (1942 – 1946) – ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי (1948) ולפזמונים עבריים אחרים שחוברו בדור תש"ח. אלתרמן גם היה הראשון שביסס בשיר זה את הערך (שהיה לימים ערך עליון בצה"ל) שלפיו אין מפקירים פצועים בשטח.


השיר השישי של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" (המשתעשע בדמיון הצלילים של הפכי ה"רְעוּת" וה"רֵעוּת"), מנוסח כמין צוואה. זוהי צוואה של אדם שכוחותיו אפסו והוא קרב אל מותו. בתוך דברי הפצוע ("הַנִּיחֵנִי הַפַּעַם") מדהֲדים דברי שמשון ערב מותו "הַנִּיחָה אוֹתִי" (שופטים טז, כו). ואולם, בניגוד לשמשון שסיים את חייו בקריאת הנקמה "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, ל), כאן הגיבור האלתרמני, ביָדעו שמותו קרֵב, מבקש למוּת ביחידות, ומפציר ברעהו שישאיר אותו בשדה ולבל יישא אותו על שכם תוך סיכון חייו.2


שאיפתו של הגיבור הוא שבני משפחתו ורֵעיו ידעו שהוא "מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת", גם אם עשה בחייו מיני שטויות ומעשי קונדס. חיבור שירים יכול להיחשב מעשה קל כמשחק וכמשב-רוח, אך יש בו גם יסוד של עבודת פרך מתישה מ"עולם העשייה", כדברי אלתרמן בשיר הראשון של מחזור "שיר עשרה אחים", שהתחיל להיכתב באותה עת ("וְהָיָה לוֹ זֶה שְׂכַר עֲמָלוֹ הַשָּׁחֹר, / הַמְטַשְׁטֵשׁ אֶת גְּבוּלוֹת הַמִּשְׂחָק וְהַפֶּרֶךְ"). אפשר שנשמעת כאן בת-קול רחוקה של נוסח האֶפּיטף שנחרת על מצבתו של קרל מרכס בלונדון: "הפילוסופים רק הפריעו לָעולם בהַבליהם. המטרה היא לעשות מעשה ולהביא לשינוי".


בסגנונו האוקסימורוני לא חדל אלתרמן מלהסביר את עבודת הפרך הנדרשת מ"רועי הרוח" כדי להפיק את שירתם ה"קלילה". גם במחזור "צרור נפלאות הקרקס", שהוא המחזור הגדול ביותר של "ספר התיבה המזמרת" (1957), שיצא לאור במקביל ל"עיר היונה", מוצגים שני פקידים קשישים ואפורים, שהגיעו עם ילדיהם לקרקס. האחד מביע את קנאתו בקלות תנועתם של המוקיונים, ורעהו עונה לו: "זוּ קַלּוּת שֶׁאֵינֶנָּה עוֹלָה בְּקַלּוּת. / קַלִּילָה הִיא אָמְנָם, אַךְ כְּרֹב דִּבְרֵי עֶרֶךְ / הִיא נִקְנֵית עַל פִּי רֹב בְּעָמָל וָפֶרֶךְ. / אִם נִרְאֵית הִיא רוֹחֶפֶת כְּמוֹ עַל כְּנָפַיִם / אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָך? בְּזֵעַת אַפַּיִם". כדי לבצע כראוי את מלאכתם ה"קלילה" של אמני הקרקס ושל משוררים וירטואוזיים, צריך אדם להצטייד בתכונות כמו דיוק, התמדה, חריצות, נכונות לעבוד עבודת פרך – ואז הריהו מגלם (למרבה האירוניה) את כל ערכים המזוהים עם שמרנותם של בני דור האבות, אנשי העמל ודאגת הפרנסה, אלה ההולכים בתלם ועובדים ללא לאוּת.


הדרך האירונית והאוטו-אירונית, שבָּה "גינה" אלתרמן במחזור "שירים על רְעוּת הרוח" את אנשי הרוח ואת המשוררים על "השטותים" וה"הֲבָלים" שלהם, נקשר אל דבריה של אחותו לאה אלתרמן-להב, שאמרה על המשוררים "הם בעינינו לרוב מבַלי עולם, ואת דרכינו נלך בלעדיהם". לאה אלתרמן-להב כתבה את הדברים הללו רק כדי לסתור את הטענה המקובלת הזאת, ולומר שהזלזול בסִפרות ובעולם הרוח זר לרוח עמנו וכי לשירה יש תפקיד חשוב גם בזמן מלחמה. מאמר מעניין זה של אחותו של אלתרמן נשמט מעיני חוקריו והובא בספרו של עוזי שביט.3


מאמר זה של אחותו של נתן אלתרמן התפרסם בעיתון "השומר הצעיר" ביום 22.9.1939 (בחתימת לאה א' מקיבוץ תל-עמל), ובו הביעה האחות עֶמדה הדומה לזו של אחִיהָ – עֶמדה המנוגדת לזו הרדיקלית של שלונסקי ולאה גולדברג. סופרי מפ"ם התנגדו לשירי מלחמה וראו בהם ז'נר נחות. ייתכן שמשוררת מעודנת כמו לאה גולדברג בסך-הכול השתדלה להתרחק מן הסיאוב של המלחמה וממוראותיה; ואולם אין לשכוח ולהשכיח שהייתה זאת גם העֶמדה הרשמית שיצאה מברית המועצות והייתה נר לרגלי סופריה ולרגלי הסופרים העברים שהזדהו עם עמדותיה: בזמן שרועמים התותחים, המוזות נאלמות דום.


בפולמוס שירי המלחמה שפילג את המודרניסטים בסוף שנות השלושים לפָּציפיסטים ולאקטיביסטים – או ל"שמאל" קוסמופוליטי ול"ימין" לאומי – נקט אלתרמן עמדת ביניים שאינה פוסלת כתיבת שירים גם בעת שהתותחים רועמים. הוא חשב שאדם כמוהו, שאיננו משורר "מטעם" ואינו מגויס בשירותם של פלג או מפלגה, יכול להרים תרומה חשובה וחיונית למאמץ המלחמתי הן בכתיבת שירים המעלים את מורַל הלוחמים, הן בחיבורם של שירי תוכחה המחנכים את החיילים לטוהר הנשק, הן בחיבורה של ליריקה "חסרת תכלית" הלוכדת לדורות את מראות הזמן ומוראותיו.


אלתרמן האמין בכל לב כי לשירה נועד תפקיד חשוב וחיוני בכל דור ובכל אתר, ובימי מלחמה על אחת כמה וכמה. הוא ראה את שירי העת והעיתון שלו ואת פזמוניו כמין "שירות צבאי" שנועד לעודד את החיילים בשדה הקרב (אך גם לפעמים להשמיע דברי תוכחה ומוסר-השכל). ובמאמר מוסגר נזכיר שנתן אלתרמן אמנם התגייס לצבא ושירת במלחמת העצמאות ביחידת רגמים, ואף היה נשאר לשרת בה בכל חודשי המלחמה הארוכים, אלמלא התעקש יצחק שדה לשחררו מתפקידו. מעניין להיווכח כי דווקא איש צבא מובהק כדוגמת יצחק שדה הוא שקבע ששירותו של אלתרמן בשדה הספרות הוא תרומה העולה בערכה על זו של כל שירות לאומי אחר.


יש כאמור בספרות העולם שירי צוואה רבים, שבהם מביע האדם בכלל, והלוחם בפרט, את רצונו האחרון, או מפקיד בידי רֵעיו את נוסח האֶפִּיטף שייחרת על מצבתו. ואולם, בין כל שירי הצוואה ושירי האֶפִּיטף הללו אין שיר הדומה לשירו של אלתרמן, המצוטט לעיל, שבּוֹ מבקש האדם ההולך לבית עולמו שיניחוהו לנפשו, כדי שבמותו לא יסכן את רֵעיו, ושלא יתעלמו לאחר מותו מן השטויות שעשה בחייו, אך יתמקדו במעשיו הקונסטרוקטיביים. במילים אחרות: הוא מבקש להיזכר לאחר מותו כמין "אוקסימורון מרחף" – מן הצד האחד, כאדם שהיה רועה-רוח, בוהמיין ורודף-הֲבָלים; ומן הצד השני, כאיש מעשה אחראי ורציני, שהקים במַהֲלך חייו מפעלים ממשיים ורבי ערך.


לא אחת הדגיש אלתרמן ביצירתו שהאמנות – ואמנות הבמה במיוחד, לרבות השירים הנכתבים למען הבמה הקלה והרצינית – היא תחום המטשטש את גבולות המשחק והפרך.  יש  באמנות הבמה גם  משחק  (תרתי משמע) אך גם עבודה  מתישה  הנעשית  הרחק  מאור הזרקורים,  ואלתרמן – שנהג לקום בארבע בבוקר,  יום ביומו, ורכן על האבניים מחצית היממה  ויותר כדי להשלים את טוריו ואת תרגומיו – שהיו לו בבחינת כורח בל  יגונה של פרנסה – ידע היטב על מה הוא מדבר.  תעיד כמות שיריו והרשימה בת חמישים המחזות שתרגם, וכן ענפים נוספים במכלול פועלו היצירתי.


במובנים מסוימים תיאר אלתרמן בשיר זה את עצמו: "אוקסימורון מהלך", שהוא גם בוהמיין וגם משורר לאומי, גם איש המסבאות וה"שטותים" וגם איש האחריות והמשמעת, גם הֵלך וגם מקוֹרב ל"מלכוּת". הוא ליווה את אירועי התקופה שבוע אחר שבוע בטורי "הטור השביעי". לא היה עוד משורר כמוהו, בארץ ובעולם, שעשה זאת במסירוּת, בהתמדה כשלו. גם גדולי המודרנה בעולם (ת"ס אליוט, עזרא פאונד) ליוו את המלחמה בשיריהם, אך שירי המלחמה של אלתרמן הם תופעה יחידאית בספרות העולם באינטנסיביות שלהם ובהגות המעמיקה המשוקעת בהם.


הערות:

  1. אוסף ביצועים לשיר זה (באתר YOUTUBE) - PLAYLIST

  2. דן מירון, בפרק סיום של סדרת מאמרים שפִּרסם על אלתרמן בעיתון "הארץ", הגיע למסקנה שהפצוע "נישא על גבו החזק של איש השוּק המנסה להצילו" ("הארץ", תרבות וספרות. 13.5.22). ואולם, דומה שכל הקורא את שירו של אלתרמן "לא אשכח זאת רֵעי" ואת מחזור השירים כולו, ייווכח שהנחה תמוהה זו חסרת כל בסיס, וכל כולה פרי דמיונו של המבקר.

  3. עוזי שביט, "לא הכול הבלים והבל: החיים על קו הקץ על-פי אלתרמן", תל-אביב 2008, עמ' 16.