מנוחת הלוחם

שירי צוואה של חיילים בשדה הקרב - שיר אנגלי, שיר אמריקני ושיר עברי


טרם פורסם - מופיע רק באתר www.zivashamir.com


העולם השתנה שינוי גמור משנות "אביב העמים" של המאה התשע-עשרה ועד שנות "סתיו העמים" של המאה העשרים ואחת. אחד השינויים הבולטים כרוך בהסתאבות המושג "פטריוטיזם" כתוצאה משימוש מעוּות שנעשה במושג זה בין שתי מלחמות העולם. המשטרים הטוטליטריים גרמו לכך שאהבת העם והמולדת הפכה שם-נרדף להשקפת עולם פשיסטית. ואולם, בתחילת המאה העשרים, ואצלנו אפילו באמצעהּ, נכתבו שירים פטריוטיים, ללא מרכאות כפולות, ואחדים מהם הם צוואות (במרכאות ובלעדיהן) של חיילים. נביא דוגמאות אחדות לשירים כאלה המלמדים כבקליפת אגוז על השינויים שהתחוללו במאה השנים האחרונות באשר לנכונות של הפרט למסור את נפשו למען בני עמו ובני ארצו.


שיר הרֵעוּת


רופרט ברוק (Ruprt Brooke) נולד לאנגליה בשנת 1887 ונפטר בטרם מלאו לו שלושים שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שירו "החייל" (1914) כלול בתוך מחזור שירים על מלחמת העולם הראשונה.


The Soldier

Rupert Brooke

If I should die, think only this of me:

That there's some corner of a foreign field

That is for ever England. There shall be

In that rich earth a richer dust concealed;

A dust whom England bore, shaped, made aware,

Gave, once, her flowers to love, her ways to roam,

A body of England's, breathing English air,

Washed by the rivers, blest by suns of home.


And think, this heart, all evil shed away,

A pulse in the eternal mind, no less

Gives somewhere back the thoughts by England given;

Her sights and sounds; dreams happy as her day;

And laughter, learnt of friends; and gentleness,

In hearts at peace, under an English heaven.


החייל / רוּפֶּרט ברוּק


וְאִם אָמוּת, חִשְׁבוּ רַק זֹאת עָלַי:

יֶשְׁנָהּ פִּנָּה בְּלֶב חֶלְקָה זָרָה,

בָּהּ אַנְגְלִיָּה תִּשְׁכֹּן לָעַד, בַּגַּיְא

טָמוּן לוֹ אֵפֶר שֶׁיִּקַר מֵעֲפָרָהּ.

אוֹתוֹ יָלְדָה הַמְכוֹרָה, עִצְּבָה, טִפְּחָה,

נָתְנָה לוֹ נִצָּנֵי פְּרָחִים, שְׁבִילִים לִרְכַּב,

גּוּף מִגּוּפָה, מְלֹא רֵאוֹתָיו רוּחָהּ,

שְׁטוּף נְחָלִים וּבְרוּךְ שִׁמְשׁוֹת בֵּית אָב.


וְעוֹד חִשְׁבוּ: תָּמִיד הֵן סַר מֵרַע,

יוֹסִיף פַּעֲמֵי לִבּוֹ לָרוּחַ, כַּיָּאוּת,

יָשִׁיב מַתְנַת אַרְצוֹ, אֶת הֲגִיגֵי הַלֵּב, אֶת

יְפִי נוֹפָהּ, קוֹל הֲמוֹנָהּ, חֲלוֹם אָשְׁרָהּ,

עֶדְנַת הַשְּׂחוֹק אוֹתָהּ לָמַד מִן הָרֵעוּת

אֲשֶׁר תִּשְׁכֹּן בְּשֶׁלִי תַּחַת שְׁמֵי מוֹלֶדֶת.


מאנגלית: זיוה שמיר



מנוחת הלוחם


בלילה קר, בדצמבר 1894, מת הסופר רוברט לואיס סטיבנסון, מחברו של ספר ההפתקאות הנודע אי המטמון, בביתו שבאי הטרופי סמואה. כארבע-עשרה שנה לפני מותו, כששכב בשנת 1880 בקליפורניה על ערש דוויי, הוא חיבר לעצמו אפיטף (שיר מצבה), שיהא חרוּת על קברו. זוהי צוואתו של לוחם אמיץ שחי את חייו לבלי חת, חרף ראותיו הנגועות במחלת השחפת:



'Under the wide and starry sky,

Dig the grave and let me lie.

Glad did I live and gladly die,

And I laid me down with a will.


This be the verse you grave for me:

Here he lies where he longed to be;

Home is the sailor, home from sea,

And the hunter home from the hill.

בְּצֵל רָקִיעַ בְּלִי עָנָן

חִפְרוּ לִי קֶבֶר שַׁאֲנָן,

בְּאשֶׁר אֵל אוֹתִי חָנַן

      עַתָּה מָנוֹחַ לָהּ הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת.

 

וְזֶה הַשִּׁיר חִרְתוּ לְאוֹת:

פֹּה  קָבוּר בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת.

מִסַּעַר שָׁב תּוֹפֵס מָשׁוֹט,

       וּמִגְּבָעוֹת הַבַּיְתָה שָׁב תּוֹפֵשׁ הַקֶּשֶׁת.


מאנגלית: זיוה שמיר


לא אחת הראה אלתרמן בשיריו, בטוריו ובפזמוניו, שערכי יסוד, מעטים אך מוצקים, שרירים וקיימים בכל עת ובכל אתר, וערכים אלה הם המבטיחים את נצחיותו של הקיום האנושי: אהבת הורים לילדיהם, אהבת המולדת, קנאת גבר לאהובתו ורֵעוּת הלוחמים בשדה הקְרב. בשיריו הוא לא תיאר עלמה הממתינה במסירוּת לשובו של אהובהּ הלוחם, כבפזמונו של קונסטנטין סימונוב, כי אם לוחם המנסה להציל את רֵעיו לַנשק, ולא אחת משלם על כך בחייו. באֶחד משירים אלה הפּצוע הנישא על גב רעהו משמיע באוזני מַצילוֹ את הצוואה הרוחנית שלו, ומשביע אותו:


"לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת רֵעִי, אֵיךְ עַל גַּב נְשָׂאתַנִי [...] לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת אֵיךְ לָמוּת לֹא זְנַחְתַּנִי [...] הִשָּׁבַע רַק, רֵעִי, אִם יֵשׁ יוֹם וְתָנוּחַ / וְעָבַרְתָּ בֵּיתִי, מַה תֹּאמַר שָׁם? כָּזֹאת: / הוּא רָדַף הֲבָלִים וְהָיָה רוֹעֵה רוּחַ, / אֲבָל מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת. / עַד הַבֹּקֶר, רֵעִי, לֹא תָּקוּם בִּי עוֹד רוּחַ. / אַךְ עַד בֹּקֶר אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת".


יש בספרות העולם שירי צוואה רבים, שבהם מביע האדם בכלל, והלוחם בפרט, את רצונו האחרון, או מוֹסר לסובביו את נוסח האֶפִּיטף שייחרת על מצבתו. הידוע שבהם הוא שירו של רוברט לואיס סטיבנסון "רֶקוִויאֶם", שאכן נחרת על מצבתו.


ואולם, בין כל שירי הצוואה ושירי האֶפִּיטף הללו אין שיר הדומה לשירו של אלתרמן, המצוטט לעיל, שבּוֹ מבקש האדם ההולך לבית עולמו להיזכר לאחר מותו כמין "אוקסימורון מרחף" – כמי שהיה מבַלה עולם, בוהמיין רודף-הבלים, אך גם איש מעשה אחראי ורציני, שהקים במַהֲלך חייו מפעלים ממשיים ובעלי ערך. במובן מסוים תיאר אלתרמן בשיר זה את עצמו: בוהמיין ומשורר לאומי, הֵלך ומקוֹרב ל"מלכוּת". הוא ליווה את אירועי התקופה שבוע אחר שבוע כמעט בטורי הטור השביעי. לא היה עוד משורר כמוהו, בארץ ובעולם, שעשה זאת במסירוּת, בהתמדה ובאינטנסיביות כשלו. כשהוקמה המדינה והייתה לעובדה מוגמרת, קם דור חדש שקיבל אותה "על מגש של כסף", ולא ראה בחידוש הריבונות היהודית בארץ-ישראל נס יחיד ומיוחד. בני "דור המדינה", בכלל, ונתן זך שהעמיד את עצמו כאַנטָגוניסט של אלתרמן, בפרט, ביקשו להפוך את לשון השירה ואת נושאיה ליום-יומיים ואישיים, נטולי מטען לאומי כבד ונכבד, וראו בשירים כאוּבים כמו "הִנה תמוּ יום קְרב וערבּוֹ" שירים העולים על גדותיהם מרוב פתוס לאומי חסר אמינות. הללו ביקשו להתנער מאווירת "נכונים תמיד אנחנו", לנעֵר מעליהם את אבקָם של מסעות הצבא ולהתגדר ברשות הפרט.


אלתרמן היה הראשון שהעלה את המושגים 'רֵעים' ו'רֵעוּת' כשווי הערך של המושגים הלועזיים comrades, comradeship (המושג העברי מכיל בתוכו קונוטציות נוספות על אלה של המושגים הלועזיים). מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם – ילקוט הרֵעים – ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי ולפזמונאות העברית. השיר השישי של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח", המנוסח כמין צוואה, מכיל בתוכו אולי הד רחוק לנוסח האֶפּיטף שנחרת על מצבתו של קרל מרכס בלונדון: "הפילוסופים רק הפריעו לָעולם בהַבליהם. המטרה היא לעשות מעשה ולהביא לשינויו". הדרך האירונית שבּה "גינה" אלתרמן את המשוררים על "השטותים" וה"הבלים" שלהם מזכירה את דבריה של אחותו לאה אלתרמן-להב (ראו הערה 4 לעיל), שאמרה על המשוררים "הם בעינינו לרוב מבַלי עולם, ואת דרכינו נלך בלעדיהם", רק כדי לסתור טענה זו ולומר שהזלזול בסִפרות ובעולם הרוח זר לרוח היהדות.