top of page

ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה?

עודכן: 2 במאי 2023

פורסם: במוסף 'שבת' 30.8.2013


שירה הנודע של המשוררת אינו פונה לאהובה אלא לאביה שאושפז בכפיה בבית חולים לחולי־נפש ונהרג בשואה. מותו הוא שרדף אותה בחלומות הבלהה וממנו היא מבקשת מחילה.....שיר עברי שכותרתו "סליחות" עשוי לעורר ציפיות לתמונת אדם בעשרת־ימי־תשובה העומד בהכנעה מול בוראו ומכה על חֵטא שחָטא. הדוברת בשירה של לאה גולדברג "סליחות" פונה אל נמען בלתי־מאופיין, ומתחננת אליו שייתן לה ללכת לדרכה ולהיפטר מרגשי האשם המעיקים עליה .... לחצו להורדה כקובץ PDF


 
( טקסט משוחזר - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )

ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה?


שירה הנודע של המשוררת אינו פונה לאהובה אלא דווקא לאביה שאושפז בכפיה בבית חולים לחולי-נפש ונהרג בשואה. מותו הוא שרדף אותה בחלומות הבלהה וממנו היא מבקשת מחילה


שיר עברי שכותרתו "סליחות" עשוי לעורר ציפיות לתמונת אדם בעשרת-ימי-תשובה העומד בהכנעה מול בוראו ומכה על חֵטא שחָטא. הדוברת בשירה של לאה גולדברג "סליחות" פונה אל נמען בלתי-מאופיין, ומתחננת אליו שייתן לה ללכת לדרכה ולהיפטר מרגשי האשם המעיקים עליה – לכרוע על חוף הסליחה:


בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ/ וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי/

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ/ לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.//

וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן/ וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף/

וְרֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן/ הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.//

אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,/ מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,/

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת / לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.


מאז נדפס שיר זה בכתב-העת האוונגרדי של שלונסקי "טורים" (כרך ב, חוברת יא, יוני1938 ), הוא עורר ניחושים רבים: היו שזיהו בו הדים לפרשת אהבתה של המשוררת לסטודנט הודי שלמד איתה בגרמניה, והיו שטענו שהנמען הוא הצייר אריה נבון, שעבד איתה במערכת "דבר לילדים". המשוררת אכן גילתה משיכה אל הצייר, והוא נאלץ להסביר לה שיחסיהם הגיעו לסמטה ללא-מוצא. מדוע, אם כן, היא זו המבקשת ממנו סליחה? המכוסה כאן רב על הנגלה.


השכינה וביאליק

כדי לנסות לזהות את הנמען ראוי להתבונן במחזור כולו. השיר המוּכּר מביצועיהן היפים של חוה אלברשטיין ושל יהודית רביץ הוא חלק ראשון של מחזור בן ארבעה שירים שבּוֹ מתוודה המשוררת על חטאיה ("אָשַׁמְתִּי מְאֹד"), אך גם מסַפּרת לגבר האהוב שסלחה לו סליחה "פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה". ניכּר שמרחקים גיאוגרפיים אדירים מפרידים בין השניים, וששוב לא תדע הדוברת את מגע ידו של אהוב-לִבּהּ, ואף-על-פי-כן נרמז שבסוף שהוא חוזר אליה (בהקיץ? בחלום?). הדברים מזכירים את שירת סולוויג במחזהו של איבּסן "פֶּר גינט" שבתרגום לאה גולדברג: "תְּבֹרַךְ שֶׁחָזַרְתָּ כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ/ יְבֹרַךְ בֹּקֶר-חַג שֶׂרָאָה תְּשׁוּבָתְךָ", ואף-על-פי-כן, כלל לא ברור אם המשוררת מייחלת לשובו של הגבר האהוב, או שמא היא מבקשת ממנו שיניח לה וייתן לה ללכת לדרכה באין-מפריע?

התבוננות במחזור כולו, כמו גם בשירי סליחה אחרים של לאה גולדברג, מעצימה את החידה עוד יותר. שירים רבים במכלול שירתה הם שירי סליחות, וכלל לא ברור על אילו חטאים הם מכים. בשיר "סתיו" האישה מבקשת מהגבר:


הַכְנִיסֵנִי דְּווּיָה וְאִלֶּמֶת/ תַּחַת כְּנַף סְלִיחָתְךָ הַשְּׁבוּרָה/

כָּל עוֹד בְּלִבֵּנוּ פּוֹעֶמֶת/ צִפִּיָּה חֲרִישִׁית לַבְּשׂוֹרָה/

הֲנִחְיֶה, הֲנָשׁוּב?/ וְהַלֵּב עוֹד קַשּׁוּב/ לְאַחְרוֹן פַּעֲמֵי הַבְּשׂוֹרָה.


הרמיזה הברורה לשירי השכינה של ביאליק ("הכניסני", "לבדי" ובהם האֵם-השכינה שבורת הכנף) מעלה על הדעת דמות של הורה כושל – של אב שכבר אינו מסוגל לסוכך על בִּתו ולהגֵן עליה; והיא, המצפה לבשורה, אינה יודעת אם תשוב לראותו. דומה שסיפורו של האב – אברהם גולדברג – שלא עלה עם אשתו ובִתו ארצה, אלא נשאר כלוא בסנטוריום בליטא ולימים נספה בשואה, מהדהד כאן וגם בשירי סליחות אחרים שכּתבה המשוררת ערב המלחמה ובעיצומה.


לאה גולדברג למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי-חייה, ונתנה להם ביטוי מרוּכּך וכמו-הרמוני לאחר שעברו תהליכי הדחקה ורֶזיגנציה. לפי ההיסטוריונית חנה יבלונקה, השיר "האוּמנם" נכתב על רוז'קה קורצ'אק שנשלחה מטעם אבא קובנר והפרטיזנים לגייס את היישוב לעזרת הקהילות באירופה, אך גדעון טיקוצקי הראה ששיר נעים זה הפותח במילים "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד" שנדפס לראשונה בדבר מיום י"ד אדר א' תש"ג (19.2.1943) משקף חוויה טראומתית משחר ילדותה של המשוררת שאירעה ב-1919 בעת שאִמה נאלצה לעָזבה שעות ארוכות יחידה בשדה והלכה לבקר את בעלה, אבי בתה, שהיה כלוא בידי הלאומנים הליטאים – אירוע שבּוֹ הסתיים, לפי עדוּת המשוררת, הפרק המאושר של ילדותה המוקדמת והחלו פרקי הדווי והסבל של החיים הבוגרים.


הטרגדיה של האב

לדעתי גם השיר "סליחות" אין תוכו כבָרוֹ. הוא נתפס כשיר המופנה לגבר אהוב, שכּן כלולים בו רמזים לקרבה גופנית, אך זו יכולה להיות להערכתי גם אותה קרבת גוף תמימה של אב הרוחץ את בִּתו התינוקת. מועד כתיבתו ופרסומו של השיר (ערב פרוץ מלחמת העולם) ושימושו באותה מטפוריקה של שיר-הסיוטים "זֶמר" שנכתב בעיצומה של המלחמה עשויים לעודד אפשרות פרשנית שלפיה השיר מופנה אל האב ומבקש ממנו סליחה ומחילה, אף מתחנן לפניו שיַרפֶּה ממנה בסיוטי הלילה ויניח לה לנהל את חייה בלעדיו (אלמלא אושפז האב והופרד ממשפחתו, הוא היה עולה ארצה ביחד עם אמה ואיתה, ולא היה נספה בשואה ביחד עם יהודי קובנה). המחזור כולו ספוג משקעים ממקורות היהדות, הגם שהם מוּצָאים מהקשרם הרגיל ("סְלִיחוֹת", "תְּפִלּוֹתֶיךָ", "רְאֵה וְקַדֵּשׂ", "כָּל נִדְרֵי"), שכּן האב – הסוציאליסט והיידישיסט – הגם שלא היה ציוני, שמר על יהדותו מכל מִשמר.


מִשקעיו הפַנטסמגוריים של השיר "סליחות" מרמזים לכך שלפנינו סיפור טרגי, שמשקעיו כמעט אינם ניכּרים שעה שהוא מושר כשיר נעים ורוגע. אברהם גולדברג, אביה של המשוררת, כלכלן ומומחה לביטוח, נעצר כידוע בגבול, בשובו אחרי מלחמת העולם הראשונה ממקום גלותו שברוסיה לביתו שבליטא. הוא נכלא על-ידי משטרת-הגבולות בחשד שהוא קומוניסט המרגל לטובת ברית-המועצות. במשך ימים אחדים הועמד אברהם גולדברג מדי יום מול כיתת-יורים שביימה את הוצאתו להורג כדי לגרום לו להתוודות על "פשעיו" נגד "המולדת". הריטואל הזה גרם לאב שדעתו תתבלע ("אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ").


דומה שהדוברת-המשוררת מזכירה כאן את עינוייו של האב הבאים אליה בסיוטי הלילה ("בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ"), ואת ההפלגה אל האופל שבּוֹ שרוי האב. המילה "וְלָמַדְתִּי" הפותחת את הבית השני עשויה להיות אמירה אֶליפּטית של "ולמדתי לראשונה מפיך", כי האב הוא שלימד את ילדתו הפעוטה את שמות האצבעות ומנה את השיניים שנבטו לה. אִזכּוּרי הגוף החשוף השייכים כביכול לשיר-אהבה בעל נימה אֶרוטית עשויים להעלות כאן באופן אֶבוֹקטיבי את ניחוחה של הילדוּת המוקדמת שבּהּ טיפל האב בבִתּוֹ התינוקת, נטל את ציפורניה, מנה כל שן חדשה בפיה וסירק את שְׂעָרָהּ אחרי הרחצה. ריחה של הילדוּת מעלה אסוציאטיבית גם את ריחם של היערות בצפון-אירופה, עם האורנים והשרף הנוטף מהם ("רֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן"ׁ). השיר מסתיים בבקשה מהנמען להרפות ממנה, להניח לה ללכת לדרכה ולמחול לה על העוול – לכרוע על חוף הסליחה: להיפטר ולהיטהר מן התמונות הרודפות אותה בחלומות הליל.


כאמור אלמלא אושפז האב בכפייה בבית-חולים לחולי-נפש הוא היה עולה ארצה עם אשתו ובתו, ולא היה נספה בשואה. הפרשנות שלפיה הנמען של השיר "סליחות" הוא האב, ולא אחד מאהוביה האינטימיים, מלכדת היטב את חלקי השיר ומסבירה את בקשת הסליחה והמחילה שמשמיעה הדוברת בסופו. השיר "סליחות" כשיר המופנה אל האב אף מתלכד עם השיר המסויט "זֶמר" שנכתב בדצמבר 1943, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, והשתמש באותה מטפוריקה של יצורים מסיוטי הלילה כבשיר "סליחות" ("מוּל חַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הַלַּיְלָה עוֹמֵד [...] אַדִּירִים, אַדִּירִים מַחְשַׁכִּים עֲרִירִים, / אֵיךְ אֵשֵׁב לְצִדְּךָ, / [...] בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאוֹחַ הֶאֱפִיר"; בספר הוּמרה המילה "האוח" במילה "האור"). אין ספק שמותו של האב הכלוא והנטוש במרחקים, שכליאתו בבית החולים לפגועי נפש מנעה ממנו את האפשרות להינצל ולעלות ארצה עם משפחתו הקטנה, העיק על המשוררת, ורדף אותה בחלומות-הבלהה. במאמרה "על שני סיפורים של עגנון" (מולד, טו, חוברת 120, יולי 1958, עמ' 390-392) כתבה המשוררת שרגש האשמה הוא הרגש הדומיננטי בחיי כל אדם חושב בדור הזה.


הרצון האובססיבי לבקש סליחה מהאב שנספה ולהשיג את המחילה הבלתי-מושגת עולה גם מן המחזור "משירי הבן האובד", המבוסס על משל הבן האובד (The Prodigal Son) מן האֶוונגליונים (לוקס, טו). המחזור המתאר בן חוטא השב לביתו כדי לבקש סליחה ומחילה מאביו מסתיים במילים: "לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ,/ לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב,/ קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ/ אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב". הבן האובד מייסר את עצמו על שלעולם לא יזכה לסליחה, אך מנחם את עצמו בידיעה שהכעס והחרון מקורם באהבת אין-קץ של אב לבניו אחריו חרף בגידתם בו.


גוויות מן הגבעות

תחושה שאי-אפשר לזכות בסליחה ומחילה עולה גם מן השיר "אָשָׁם" שהתפרסם בעיתון "דבר" מיום י"ח בניסן תש"ג (23.4.1943), אך לא נכלל בספר:


וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאׂד, כִּי הָיִינוּ עֵדִים/ לְמוֹתוֹ הַמְכַעֵר שֶׁל עוֹלָם שֶׁאָהַבְנוּ כָּל כָּךְ [...]

תְּפִלָּתֵנוּ נַדַמָּה מִכְּבָר, הַיּוֹם הֶאֱפִיל/ אַל תִּסְלַח לָנוּ אֵל, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, אַל תִּסְלַח!// [...]

לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְהִנֵּה הוּא דָּבַק בְּיָדֵינוּ/ אֲשֵׁמִים וּכְפוּפִים נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה.// [...]

כִּי עָמַדְנוּ מִנֶּגֶד בְּיוֹם הַהַפְרֵד/ נִכְנָעִים, חֲתוּמֵי שְׂפָתַיִם,/ וְרָצִינוּ לִשְׂנֹא, וְהַלֵּב לֹא צִיֵּת,/

וַיֶּאֱהַב, וַאֱהַב שִׁבְעָתַיִם.


מדובר כאן לכאורה רק על הפּרֵדה מאירופה, אך גם על הפּרֵדה מהאב האהוב שמחלתו ניוולה אותו והשניאה אותו על סובביו (שאם לא כן, אין היגיון וטעם בבקשה מהאל שלא יסלח לה ולאנשים כמותה שנפרדו מאירופה האהובה-השנואה והשאירו בה את בני-משפחתם הקרובים-הרחוקים, האהובים-השנואים). אם אין לפנינו הכאה על חטא בעניינו של האב שנזנח בלית ברירה לבדו באירופה ועל כן נספה, הרי אין היגיון באמירה "לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְהִנֵּה הוּא דָּבַק בְּיָדֵינוּ".


מילות התפילה "אל מלא רחמים" נתגלגלו לימים גם לאחד משיריו הנודעים של יהודה עמיחי, תלמידה האהוב של לאה גולדברג שכּתב את מילות-המרד המתריסות: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים,/ אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים/ הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ". דווקא אצל עמיחי, חניך מערכת-החינוך הדתית, לפנינו הטחה כלפי שמים וקובלנה על ההשגחה העליונה, שאינה משגיחה על ברואיה. השיר מדבר כביכול על אל העולה על גדותיו מרוב רחמים, ולמעשה – על אל הכולא את הרחמים בתוכו ואינו מוכן להוציאם מקרבו ולעטוף בהם את ברואיו. לפנינו סיפור על אדם שהביא גוויות מן הגבעות, והחליט שהעולם ריק מרחמים. שירו של עמיחי איננו תפילה שמתוך אמונה, כי אם מכיל בתוכו אמירה אקזיסטנציאליסטית שמתוך כפירה ומחאה.

Comments


bottom of page