'מיין גארטן' מאת חיים נחמן ביאליק

עודכן: 30 בספט׳ 2021

מונולוג 'טריויאלי' מפי העם כמסווה לדיון מעמיק בשאלות הקיום היהודי

פורסם: חוליות - דפים למחקר בספרות יידיש גליון 5 , 1998.


לחצו להורדה כקובץ PDF מוכן להדפסה


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שירו היידי של ח"נ ביאליק 'מיין גארטען' ('גני' הוא מונולוג דראמטי כמו-עממי, "שיר התפארות" בן 180 שורות קצרות, שבו מציג יהודי פשוט וסמוק מזג בהתלהבות גלויה את גנו המפואר - רב הפוארות ורב התפארת - שאין כמוהו ליבול וליופי בכל העיירה כולה ("כ'זאג אייך, איינער אין דעם שטעטעל", על-משקל "איינער אין דעם וועלט", שהרי העיירה עבור הפרובינציאל כמוה כמיקרוקוסמוס המכיל בקרבו את העולם כולו). מונולוג זה - מפגן וירטואוזי של עממיות בלתי מאולצת, מזה, ושל טכניקת ה"סקאז",>1 הערה< מזה - הוא שיר קליל וטריוויאלי למראה, משופע בתיאורים פלסטיים עתירי פרטים של פרות, ציפורים, מאכלות, מגדנות ומיני מעשי תרגימה. ככל שהמונולוג מתארך והולך, דוברו הזחוח מתגלה לנגד עינינו כטיפוס קרתני בכל רמ"ח אבריו: רברבן צר אופק, אך נהנתני ומדושן עונג אדם שאין לו דבר וחצי דבר עם הלמדנות המסוגפת של בית המדרש הישן, עם האינטלקטואליזם האנין של ה"רפובליקה הספרותית" בת הזמן החדש או עם פולמוסיה הסוערים של הציונות שהדיהם הגיעו אז גם אל הנידחות שבקהילות ישראל. כל כולו "א גראבע ייד" שראשו נעור מדעת - יהודי מגודל והמוני, אפס מנופח, הניכר בכיסו בכוסו. דב סדן ראה בו - מבחינת עיצוב דמות הגיבור ומבחינת תוכן המונולוג המפורט שלו - שיר יחיד במינו, שאין לו אח ורע בין שיריו העבריים של ביאליק.>2<


מן הבחינה המעמדית לפנינו אפוא "נובו ריש" טיפוסי שכל לבו נתון לענייני חומר וקניין, להנאות העולם הזה ולסמלי מעמד ראוותניים ומנקרי עיניים. נוסח דיבורו ותכניו מעידים עליו כאמור כי מימיו לא חבש את ספסלי הישיבה, ושערכיו הם ערכי עגל הזהב וסיר הבשר. הקלפים שעל שולחנו מעידים עליו שזה מכבר התרחק "גיבורנו" מאורח חייהם של "שלומי אמוני ישראל", והתקרב מרצונו אל מנהגי הגויים, עובדי כוכבים ומזלות. בבן-שיחו יושב האוהלים הוא דוחק לצאת מד' אמותיו ("קומט ארויס!" - "צא החוצה!"), כדי שיוכל להתבונן במו-עיניו בעצי הגן הנאים (מתוך היפוך מימרת חז"ל, המזהירה אדם מישראל לבל יפסיק ממשנתו ויתבונן ביפי האילן והניר פן יתחייב בנפשו). עולמו של הקרתן האקסטרוברטי שלפנינו מצוי בחוצות העיירה וגניה, ולא בין כותלי החדר. לנגד עינינו נפרשים תיאורי ההוויי העסיסיים והדשנים של חיים יהודיים "דרומיים" (ממחוזות אוקראינה, קרים, בסרביה), שאתה מוצא, למשל, בסיפורי שלום עליכם ובאידיליות של טשרניחובסקי.>3 הערה< תיאורי הוויי פרטניים מעין אלה מצויים גם בסיפוריו הקאנוניים והגנוזים של ביאליק המתארים את חייהם ה"שאננים" של יהודים סוחרי עצים, פשוטי הליכות אך תאבי חיים, המתגוררים בכפר הגויי או בפרוור העצים שבשולי העיר הקטנה המוקפת אף היא חומת יערים.>4 הערה<


מה יחסו של המחבר המובלע אל פרסונה זו, המונה בהנאה מרובה את קנייניה אחד לאחד, ומתנאה בהם לפני שומעיו? על שאלה זו קשה לענות תשובה חד-משמעית. דומה שיחסו הוא כיחסו האמביוולנטי כלפי אריה הגס והוולגרי, גיבור סיפורו 'אריה בעל גוף', המתגאה אף הוא בפרי גנו שאין כמוהו בכל העולם או כיחסו האמביוולנטי כלפי הגיבורה הייצרית והתאוותנית מ"שיר העם" 'יש לי גן', המתגאה בגן הנאה שלה שאליו מתגנב בחשאי חתנה מדי שבוע בשבוע. מחד גיסא, ניכרת כאן התפעלות מן הארציות השוקקת ומן הוויטליות העולה על גדותיה של "היהודי החדש", ניגודו של היהודי מן הנוסח הישן, הטרוד כל ימיו בדאגות פרנסה ובחששות הקיום של "עם לבדד ישכון". מאידך גיסא, נמתחת כאן גם ביקורת מרומזת כלפי אורחות חייהם המרוקנים מתוכן של אותם יהודים שבחרו לשבת "בחיק הטבע" הגויי, הרחק ממקום תורה ותפילה: הם אוכלים וסובאים, מתעלסים באהבים, הולכים רכיל ומשחקים בקלפים, מתגאים ברכושם ובצרורות כספם, ולבם אינו זע למשמע הצלילים החדשים הנשמעים ברחוב היהודים. השנים הם שנות הקונגרסים הציוניים, ועל יהודים "שאננים" מעין אלה, שצלצול המטבעות ערב לאוזניהם מצלצול פעמוני הגאולה, שר ביאליק את שיר התוכחה שלו 'אכן חציר העם'.


למרות ביטחונו ה"בלתי מעורער" של המונולוגיסט בעל הגן ותחושת "אין כמוני" שהוא מקרין על סביבותיו, ניכרים כאן גם סימני המבוכה ואבדן הכיוונים בכל מישור ומישור. אלה מתבטאים בין השאר ביחסו המובלע של המחבר כלפי גיבורו ובאפיונו הדו-משמעי של גיבור זה, שקשה אפילו לסווגו על-פי דפוסים טיפולוגיים המקובלים בדראמה העולמית. במונולוגים הדראמטיים העממיים שלו, שרובם נגנזו, נהג ביאליק לעצב דובר שהוא ALAZON רברבן ומלא הכרת ערך עצמו המתפאר ללא הרף לפני בן-שיחו (ולפני הקורא). דמות "נפוחה" זו בוטחת בכוחה וביכולתה, אף בטוחה כי אהדת הקהל נתונה לה, מבלי שתדע כלל כי מאחורי גבה אין היא אלא מושא ללעג ולשמחה לאיד: המחבר וקוראיו מחליפים ביניהם ללא הרף קריצות עין אירוניות על חשבונה. בקומדיה הקלסית, גיבור רברבן זה מופיע לעתים קרובות בדמותו של ה-MILES GLORIOSUS, הריהו החייל המהולל, המתהלל בכיבושיו ובנצחונותיו, ולבסוף מוצג ככלי ריק. כן נתגלגל ה"אלאזון" בדמותו של ה"פדאנט", בדרך כלל מורה זהיר וקפדן, המותח ביקורת מחמירה על זולתו, ואינו ער להיותו מיושן ומגוחך בעיני הבריות. לעתים מופיע ה"אלאזון" בדמותו של איכר (AGROIKOS), המתברך ביבולו, טיפוס פרובינציאלי האטום לנורמות של החברה העירונית המתקדמת ורחוק מהשיח שלה, אך מציג עצמו, למרבה האירוניה, בתורת היועץ האולטימטיבי לענייני נימוסים, גינוני חברה וכללי דקורום נאותים (ARBITER ELEGANTIUM). גם הפרובינציאל שלפנינו, השש להתנאות בקנייניו הרבים ולהדריך את רעהו בשביליו של הגן המטופח, אינו ער לכך שהוא נחשף אט אט בקלונו ובכישלונו שהמחבר המובלע וקהל הקוראים מחליפים ביניהם קריצות עין מאחורי גבו על חשבון הפומפוזיות והרברבנות שלו, חוסר הטאקט ואי-ההבנה שהוא מגלה בהוויות העולם, ביטחונו ותמימותו שבטעות יסודם ושעתידים לטפוח על פניו.>5<


ואולם, דמותו של ה"אלאזון" במונולוגים הדראמטיים של ביאליק איננה דמות "טהורה": מכולם עולה מן עירוב טראגי-קומי של יוהרה (היבריס), נוסח דמותו של ה"אלאזון" הרברבן, ושל חוסר ביטחון ושפלות רוח, שאינם אופייניים ל"אלאזון" כל עיקר (אלא מאפיינים את בן-זוגו הניגודי: את ה"איירון" - EIRON - השוטה, המזולזל והאנטי הרואי המתגלה על פי רוב בדיעבד כבעל הבנה ותובנה של ממש).>6 הערה< תערובת כזו ניכרת בכל המונולוגים הפסבדו-עממיים ב ביאליק, למן שירי הבוסר מן העשור הראשון (נוסח ראשון של 'אל הציפור', 'עצה בתפילה', 'אשריך צעיר רודם', 'תקוות עני', 'יונה החייט' ועוד ועד ל"שירי העם" המשוכללים, פרי העשור השני ליצירתו, שבו ברובם בוורשה, הרחק מעינו הבוחנת של אחד-העם האליטרי, שלא נמנה עם אוהדי המגמות ה"עממיות" הנאו-חסידיות שרווחו בשנות מפנה המאה או עם חובבי שפת יידיש וספרותה.


שירו הפסבדו-עממי של ביאליק 'יש לי גן', למשל, פותח בנימה של שביעות רצון, המזכירה את נימתו של ה"אלאזון" העממי מן השיר שלפנינו, המונה את קנייניו החומריים ומתברך בהם בפרהסיא, ללא כל סובלימציה ומתוך ביטחון ואמונה שהכול רואים בבגדולתו ושמחים בשמחתו. בשיר זה הנערה הקרתנית מונה את נכסיה אחד לאחד, כאילו הייתה בת עשירים עתירת ממון ונכסים. הקורא עשוי לשוות בלבו, שלפניו נערה עשירה ומאושרת, שעולמה אידילי והרמוני:


יש לי גן ובאר יש לי

ועלי בארי תלוי דלי;

מדי שבת בא מחמדי,

מים זכים ישת מכדי.


בהמשך מתברר שההפך הוא הנכון: כל מה שעשוי להיראות כמציאות אידילית ואידיאלית משקף למעשה עולם דיסהרמוני ומעורער הנערה שעוררה רושם של נערה מאושרת ובטוחה בעצמה מתגלה כנערה רדופת פחדים וחששות שהספקות וחוסר הוודאות מכרסמים את לבה ביום ובלילה. הגן אינו גן של ממש, כי אם גן מטאפורי או אלגוריסטי ("גן נעול אחותי כלה"), ובו פרות ובאר שאינם מוחשיים כל עיקר (וגם החתן והבטחתו חלפו כנראה עם הרוח). גם בשיר הפסבדו-עממי 'בין נהר פרת ונהר חידקל' בטוחה הנערה הקרתנית, הנאיבית והערמומית כאחת, כי חתנה אכן בוא יבוא, ובלהיטותה להינשא היא מציידת את הציפור בצרור עצות מעשיות כיצד להביאו אליה לאלתר. בגבהות לבה היא מאמינה כי החתן ייקחנה לאשה לא בעבור מוהר ומתן, אלא בזכות יופיה ושאר "קנייניה": שיערה המשיי וחיקה הרך. בדמיונה היא רואה אותו מכריז באוזניה "את מטמוני עם אוצרי", מתוך בוז גמור לכל מוסכמות החברה ולכל ההבטחות החומריות שהושמעו באוזניו לכל צרה שלא תבוא. מאחורי חזותה של נערה בוטחת זו המקרינה עושר ואושר, מסתתרת למעשה נערה פתטית ומפוחדת, החוששת פן איחרה את המועד. סוף השיר מלמד שהחשש מוצדק: החתן אכן איחרו פעמיו והנערה נותרה בשממונה כאבן שאין לה הופכין. כאמור, בדרך כלל שיריו של ביאליק, הבנויים במתכונת המונולוג הדראמטי, מציגים דמות של מונולוגיסט שהוא אלאזון ואיירון בעת ובעונה אחת: רברבן יהיר ואנטי גיבור מתחטא אופטימיסט מושבע ופסימיסט שפל רוח היודע אל נכון שלא לעולם חוסן.>7<


האם הגיבור שלפנינו הוא אלאזון מתרברב או איירון מתנצל ומתחטא? אפילו הדרך שבה הוא מפתה את שומעו להיכנס לגנו ולהיווכח במו-עיניו עד כמה גדול ומפואר הוא גן זה, מרמזת לדבר והיפוכו. ראשית, למרות ניסוחה של השאלה שבפתח השיר: "ווילט איר, אפשר, זיין א בעלן / אנקוקען מיין שיינעם גארטען" (אפשר שרוצה אתה ומתאווה /להציץ אל גני הנאה?), ניכר שבעל הגן להוט ומתאווה להראות את הגן ולהתגאות בו יותר ממה שבן-שיחו להוט לראותו. שנית, לא ברור כלל אם הזמנה זו מקורה באופיו החברותי והעממי של מכניס אורחים, שמא כל כולה של הזמנה זו אינו אלא ביטוי להתנשאות קולנית ורברבנית של "אילן סרק" ושל "עבד כי ימלוך" המבקש לנקר את עיני הבריות. אף לא ברור כלל אם עמדתו היא עמדה יהירה וגאוותנית או עמדה מתחטאת ומתנצלת. דומה שהטקסט מעודד את שתי האפשרויות כאחת: אפשר שמדבריו עולה עמדה פטרונית של "בעל בית", המעמיד את רעהו בעמדה נחותה למדי של מי שביקש כביכול לראות את הגן וליהנות מפריו וממראהו אפשר שמדבריו עולה עמדה נחותה ואפולוגטית של מי שחושש שמא הבריות מפקפקות בדברי ההתפארות שלו ורואות בהם סיפורי גוזמא והפלגה, והוא מבקש להעיד בהן עדים ולהוכיח באותות ובמופתים שאכן אין עוד גן כגנו בכל העיירה.


רברבן זה שלפנינו הוא ממש בן-דמותו של אריה "בעל גוף" - טיפוס עממי ( VOLKSTYP ) של סוחר בעל בעמיו הרחוק כביכול מדמותו הארכיטיפית של היהודי הגלותי, גלגולו של "יעקב יושב אהלים", אוהב תורה ומתרחק מכל הנאות העולם הזה. גיבור סיפורו הראשון של ביאליק הוא יהודי ממין חדש - "עשיו" גשמי ומגושם מפרוור העצים (שמו "צפיר" מעיד על תכונת השעירות שלו ועל היותו סאטיר שטוף זימה ושקוע במיני הנאות אפיקוריות, חושניות). לפנינו טיפוס וולגרי למדי, הנהנה בתאוותנות מאכילה ומסביאה, מצבירת צרורות של כספי נשך, מהשתלטות כוחנית על רכושם ועל מקורות פרנסתם של אחרים, מביצור מעמדם של בניו, שאינם אלא קריקטורה של אביהם, מבניית בית חדש כדי להתנאות בו בפני הקהל, ומניסיון - כושל אמנם - לטפס כ"מתעשר חדש" בסולם החברה, תוך ער משתה לידידיו כביכול. מבלי לומר זאת מפורשות, נאמר כאן שהיהודי, גם כשאינו גר בגטו, גם כשהוא מתקרב כביכול אל הטבע ונראה חסון כאלון, אין הוא מתקרב אלא קרבה מדומה: אריה עוסק בסחר עצים כרותים, ואיננו נוטע עצים ומטפחם. הגן שעליו כל גאוותו אינו פרי טיפוחו, כי אם גן שניתן לו כמשכון על חוב שחייב לו איזה פריץ שירד מנכסיו. למה לו ליהודי עצים, שיגרמו לו טרחה יתרה, טוען כאן ביאליק בלא מילים, אם יש לו ריבית הצומחת ללא השקייה, וכמאמרו המפורש בסיפור הגנוז 'פסח שני': "רוב עשירי הכרך ז. ז'יטומיר, הקרובים אלינו, עסקו עד עתה ביער הצומח בלי גשם - בריבית". הפה של "הפירמידה ההפוכה" של הקיום היהודי הגלותי לא תיעשה במהפכה חפוזה של "מאה ושמונים מעלות", טוען כאן ביאליק בסמוי. דרוש חינוך אטי ויסודי של דור שלם, ואריה יישאר מאותם יהודים הסרוחים על צרורותיהם, מ'מתי מדבר האחרונים' החולמים על סיר הבשר ועל השומים והבצלים. לא מיהודים כאלה, בני דור המדבר, תיוושע הציונות, טוען כאן ביאליק במרומז. למרות שהציונות דוגלת בחזרה אל הקרקע, בארציות ובהגשמה, לא ארציותו וגשמיותו של אריה הן התכונות הדרושות למהפכה הציונית האמיתית.


איזו עמדה קובע הסיפור כלפי הגיבור וכלפי מ ניצחונותיו וכישלונותיו, בדרך הילוכו אל ה"צמרת", שממנה מחזירה אותו החברה אל תחתית הביבים? בסוגיה זו ניטש בביקורת ויכוח ללא הכרעה, ובו קולות אחדים שהדיהם נשמעים בביקורת ובמחקר, בתמורות ובגיוונים קלים, עד עצם היום הזה. לדעת פיכמן ולחובר,>8 הערה< גילה כאן ביאליק את המוחשיות המוצקה, היפוכה של הגלותיות הערטילאית והמרפרפת של הלמדנות הלא-פרודוקטיבית ושל "עסקי האוויר" חסרי הממשות, ושמח עליה כמוצא שלל רב. לעומתם, טען אוכמני,>9 הערה< כי אין כל תואם בין יחסו המוצהר וה"רשמי" של המחבר, העולה מהב לאחד-העם, לבין יחסו האמיתי, כפי שהוא מתגלה בטקסט בדרכי עקיפין: לטענתו, ניתן לחוש בב בטרחתו הרבה של ביאליק להפיס את דעתו של רבו הקפדן על-ידי הבלטת ריחוקו הנפשי מגיבורו, ועל-ידי דיבור של הדרת כבוד על "הגבירות החשובה והצנועה", ואילו בסיפור נמצא היפוכו של דבר: לבו של ביאליק במובלט עם אריה בעל-גוף, ולא נאמר בו שמץ של דבר שבח על הגבירות אדרבה, אין הסיפור מראה לנו אותה אלא בריקנותה, בירידתה ובנלעגותה. מותר כמדומה להניח שאוכמני מוצא בסיפור את שביקשה נפשו מתוך דבקותו בסולם הערכים הסוציאליסטי, בעוד שיחסו של ביאליק, ה"ציוני כללי", היה רב-צדדי, אמביוולנטי ורלטיוויסטי, ומכל מקום רחוק מן המוחלט והנחרץ. אוכמני, המזהה באריה את קרובו היהודי של אבא גראנדה הבלזאקי, גם שוכח כמדומה שמה שמקבל אצלו תווית של גנאי ("נובו ריש" עשוי להידרש מזווית ראייה אחרת לשבח. הן ניתן להציג את אריה גם בתורת NAM EDAM FLES, תוצר של הזמן החדש וסמל הניעות (מוביליות החברתית שאינה מעוניינת להנציח פערים כלכליים ומעמדיים אלא מאפשרת ל"כל אדם" לטפס בסולם החברה בכוח כישרונו ושאפתנותו. אריה ובעל הגן גס-הרוח בשיר שלפנינו שניהם אנשים שהגיעו להונם במו ידיהם, ולא בניהם הדקדנטיים ורפי רצון של משפחות עשירות שהונן הגיע אליהן בירושה מאבותיהן ומאבות אבותיהן. משום כך הם כה גאים בקנייניהם ויודעים היטב היטב את ערכם. בקצרה, יש בטיפוסים כדוגמת אריה והדובר בשירנו ויטליות רבה וגם מידות של גסות וחוצפה הדרושות למי שמבקש להבקיע דרכו משפל המדרגה אל "הצמרת".


מחלוקת מעין זו שבין לחובר לאוכמני - אף שמנקודת מוצא ספרותית ולא סוציולוגית - מתגלה גם בוויכוח שבין שקד לוורסס.>10 הערה< לדעת שקד אריה המוצק כאלון הוא סמל החוסן והחיוניות, שעליהם מתרפק ביאליק - איש הרוח שנמשך כל ימיו אל המעשי והממשי. לעומתו הראה ורסס שב"חסין-אלונים" זה שלפנינו מתגלעים גם סימני ריקבון וחולשה שעליהם מתבונן המחבר המובלע באירוניה ובזלזול. וחוזרת השאלה למקומה: מהו היחס של ביאליק כלפי גיבורו? - של משיכה ואהדה או של דחייה וסלידה? דומה שתכונת האמביוולנטיות, הניכרת בכל יצירת ביאליק, לסוגיה ולתקופותיה, ניכרת גם כאן. באריה בעל גוף מתגלה גם חיוניות ותשוקת חיים בריאה, הגורמת לו להיראות כדמות איתנה, מעוררת השתאות וקנאה, ויש בטקסט לא מעט ראיות שהמחבר אכן נמשך במסתרים אל דמות ויטאלית זו, "מעשה ידיו להתפאר". לעומת זאת, ההנחה המנוגדת שהדברים רוויים לעג ואירוניה, אף היא עומדת, כמובן, במבחן הביקורת, שהרי ככלות הכול לפנינו קריקטורה של "אלון הזוקן" ושל "הארז שבלבנון" - סטירה, שהפאתוס מתנפץ בה דרך קבע במפנה של באתוס. בצד ההשתאות וההתקסמות מן המזג ה"בריא" והאופטימי (בדרך כלל של אריה יש כאן גם סלידה עמוקה ממנו ומערכי החומרנות הגסה שהוא מייצג. ואולם, לא המשיכה כלפי דמותו של אריה ולא הרתיעה מפניה היא עמדתו המדויקת של המחבר המובלע: המחבר קובע כלפי גיבורו (ואף מצליח להעביר את עמדתו לקהל קוראיו), יחס אמביוולנטי של משיכה ורתיעה, בעת ובעונה אחת, ובשום פנים לא עמדה ברורה נחרצת. כזה הוא כמדומה גם היחס המובלע כלפי המונולוגיסט בעל הגן, המעורר אהדה וסלידה, הערכה וזלזול, בעת ובעונה אחת.


במרכז הסיפור עומד עניין צבירת הנכסים ויחסו הדו-ערכי של אריה כלפי רכושו. מצד אחד ניכרת בכל דבריו ומעשיו גאוות "אלאזון" נפוח ומלא חשיבות עצמית, כדוברו של השיר 'מיין גארטען', המפליג בשבח גנו רחב הידיים ופרותיו הנאים (ולבסוף, אפילו שני תפוחי הענק שהוא שומרם בביתו ימים רבים כדי להתפאר בהם לפני אורחיו מזקינים ומרקיבים ל"הפתעתו").>11 הערה< מצד שני, לא אחת ניכרים במעשיו ובהרהוריו חששותיו של "איירון" אנטי הרואי מפני אובדנם של קנייניו אלה ומפני התהפכות הגלגל וחזרה אל נקודת המוצא הנמוכה שבשפל תחתיות. הידיעה הסמויה, המקננת דרך קבע בקרבו, כי לא לעולם חוסן, הו את אריה הרברבן והגוזמאי לאנושי יותר, והיא המייחדת אותו מטיפוסי הקבע החד-ממדיים והאובססיביים של הדרמה העולמית, המייצגים "שיגעון" אחד ויחיד, כדוגמת ארפגון, "הקמצן" של מולייר. ובכל זאת, מעמדים אחדים בסיפור, כגון הרגע שבו נמנע אריה בערמה מניפולטיבית מלשלשל מטבעות אחדים לקופסת התרומות, לקוחים כאילו היישר מתוך הסצנות הקומיות של הדרמה המוליירית. סצנה זו כמוה כסצנת הסיום של השיר שלפנינו, שבה נאנח בעל הגן מתוך הזדהות עם סבלו של הגן האביון, העומד בזרועות פשוטות מול חלונו, בעוד הוא ואורחיו נהנים מתה וממרקחת. במקום להציע לאביון מחסה מן הקור, או לפחות להושיט לו מעיל שיכסה את מערומיו, הוא "משתתף בצערו" באנחה בלתי מחייבת, ותכף ומייד חוזר אל משחק הקלפים שעל שולחנו. אין הוא מאותם יהודים רחמנים, גומלי חסדים ומוקירי בני תורה שנתברכה בהם העיירה היהודית שמכבר הימים, רומז כאן ביאליק בלא מילים. אנשים שעשו את הונם במו ידיהם אינם ששים להיפרד ממנו, והם רובצים על צרורותיהם, מחפשים ללא הרף את הפרוטה ומאבדים את הדינר.


יחסו של אריה לרכושו אינו דומה לזה של "כל אדם" כלפי קנייניו, בחינת "מרבה נכסים מרבה דאגה". לפנינו אריה טורף ודורסני, השומר מכל משמר על תחום מחייתו ועל "שללו". מאחר שבעל גוף זה הוא אדם ארצי ובשר-ודמי, בעל תיאבון ורעבון "בריאים", המטריאליזם שלו מתבטא באהבה עזה וביחס פטישיסטי-פולחני כלפי נכסיו, ובמיוחד כלפי נכסי דלא-ניידי שבהם. אמנם, הוא אוהב אהבה עזה גם את "צרורותיו" ההולכים ותופחים, ומקדיש להם אנרגיה רבה - הרהורי יום והרהורי לילה. ואולם, יותר מהם, הוא אוהב את הקניינים המוחשיים שנפלו בחלקו, שאותם הוא מעריך יותר משטרות הכסף ומשטרי החוב, מפדיון המסחר ומפרות הריבית. גם בתוך רשימת הנכסים הממשיים מסתמנת הייררכיה ברורה ומובהקת: פחותים שבהם הם המיטלטלין, כגון אותם רהיטים שקנה אריה ב"זיל הזול" מידי גרף פולני מדושן עונג, ששבר בכובד משקלו כיסא אחד מתוך מע בת תריסר עולים עליהם התכשיטים היקרים, התלויים על אשתו, בת הקצב הפשוטה והוולגרית, כנזם זהב באף חזיר על כולם עולים המקרקעין, שאותם לקח בעבוט מבעלי אחוזות שנקלעו לצרה, אף תבע עליהם בעלות עם תמוטתם של בעליהם הראשונים (רובם אצילים פולניים שירדו מנכסיהם מרוב רפיון של פינוק ומחמת עצלות דקדנטית). על נכסים אלה, שבעליהם הראשונים טיפחום וגידלום במו ידיהם, כל גאוותו, והוא מפגין אותה בראש חוצות ולפני כל אורח מזדמן בהפרזה רבה וללא כל עידון. גם המונולוגיסט שלפנינו נראה כמי שחושש שמא אין מאמינים לדבריו ורואים בהם דברי רהב בעלמא. אפשר שמשום כך הוא מזמין את רעהו שיעיד עליו נאמנה שאין כגנו בכל העיירה כולה. אפשרות כזו פותחת פתח למחשבה שהדובר (המתרברב בגנו ומבקש לפזר את השמועות שהפריחו בגנותו שכנים אכולי קנאה שאינם מאמינים לדברי ההתפארות שלו אינו מי שנטע את הגן וטיפח את עציו, אלא מי שזכה בו כמשכון מאיזה עשיר שירד מנכסיו, אולי עקב משחק קלפים כושל (הקלפים שעל גבי השולחן מלמדים על גלגל המזל, הסובב על צירו, המרומם את מי שמזלו מאיר לו ומשפיל את מי שמזלו מסתיר פניו ממנו). אילו היה זה גנו של היהודי מימים ימימה, הן לא היה צריך להוביל את רעהו בין שבילי הגן ולהתפאר לפניו כמי שמוביל את אורחיו בדירה חדשה ומפוארת, שזה אך נחנכה.


אך טבעי וטיפוסי הוא שליהודי הגלותי ששורשיו באוויר אין אפילו בית של קבע (ובאמת, עד ל"מהפך" התגורר אריה באיזו "חורבה" עלובה - מילה טעונה בהשתמעויות יהודיות - שנתגלגלה לידיו, כנראה בירושה, מאבותיו ומאבות אבותיו - יהודים מן הנוסח הישן). לא כל שכן שאין לו גן רחב ידיים ורחב נוף, הנותן את פריו. ואולם, אריה - שהוא "עשיו" בעל אגרוף ובלורית, ולכל הפחות "יהודי חדש", השובר את כל הסטראוטיפים המוכרים - בונה לעצמו ארמון של ממש, תחת החורבה המטה לנפול, ואף מסוגל להתגאות בגנו הנאה ובתפוחיו הגדולים שאין כמותם בכל העולם כולו. במציאות הגלותית בדרך-כלל אין יהודי יורש רכוש וממון ("מה יורשים יהודים?", שואל הפתגם היידי, ומשיב: "צרות!">12<). לכל היותר יכול הוא להתגאות במורשת של למדנות, שהיא בעיני אנשים כאריה נכס ערטילאי, חסר גוף וממשות. בניגוד לטיפוס היהודי המצוי לפנינו מתעשר חדש, שאמנם לא ירש כמעט דבר מאבותיו (לבד מתכונות של תקיפות וגסות, שעברו בתורשה, ו"חורבה", שנהרסה עד היסוד כדי שייבנה תחתה "ארמון" רב-תפארת). מתעשר חדש זה מתגאה ברכושו הרב, המוחשי והממשי לגבי דידו מכל אותם קניינים רוחניים של ה"יהודים היפים" הוא מבצר את מעמדם של בניו העוסקים אתו במסחר, ולא עוד, אלא שבין נכסיו מצוי גן מפואר ורחב ידיים, שאותו עיקל מבעל חוב שפשט את הרגל והמניב לו הכנסה של חמשת אלפים רובל שנה שנה. בהקשר זה ראויים במיוחד לציון הם דברי הרהב של אריה על תפוחיו:


"הראית את הסתווניות שבאחוזתי?" - היה משתבח אריה בפירות גנו - "אי שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תפוחי סתיו מימיך. כסבור אתה תפוחים סתם, תפוחים כשאר כל התפוחים שבעולם? - לא ולא, שוטה שבעולם! תפוחיםפוחיי אין גם בגנו של שר-הפלך... הראית דלועים? - הוא הוא שיעור גודלם של תפוחיי.


דברי רהב והתפארות אלה בגן וביבולו (המתבררים אמנם עד מהרה כגוזמאות וכסיפורי בדים, שהרי שני התפוחים הגדולים הם תפוחיו של האדון למפידריצקי, בעל חובו של אריה), הם החוליה הקושרת את 'אריה בעל גוף' יותר מכול אל המונולוג הדראמטי היידי שלפנינו. גם ב'מיין גארטען' משתבח יהודי עיירתי, בן דמותו של אריה ההמוני המנסה לחדור לחברה הגבוהה בכוח ממונו, בגנו הנרחב ורב היבול, ומתפאר שאין כמוהו בכל העיירה לטיב וליופי. גם כאן לפנינו יהודי המנסה לחדור לחברה באמצעות משתאות עתירי מטעמים שהוא עורך לפני אורחיו. אט אט ובהדרגה "מתה" התמונה האידילית, שהוא פורש לפני קוראיו-מאזיניו: בקיץ - אחרי ארוחה דשנה - הוא אמנם שוכב פרקדן תחת ענפי הגן המסובלים פרות נאים ומלאי עסיס וזהרורי החמה מרצדים על פניו אך בלילות החורף הקרים, שעה שהוא מעמיד על שולחנו לפני אורחיו המכובדים את כל תפארת פרי גנו (מיני מרקחת ותרגימה שהכין מבעוד מועד), עומד הגן בענפיו העירומים בחוץ ומתחנן לרחמיו של בעל הביתשיר שנתרושש ועולמו חשך עליו. הקלפים שעל גבי השולחן ותחינת ה"קבצן" שבחלון מעידים, שלא זו בלבד שלפנינו חברה יהודית חילונית, שנתרוקנה מכל תכניה הרוחניים,>13 הערה< כי אם שלא לעולם חוסן. גם בעל הבית, הגאה והחסין מפני כל רע, עלול להידרדר יום אחד למעמדו של גנו האביון. בעל בית זה ששם כל מבטחו ברכושו הפיזי וויתר על כל קנייני הרוח מה יעלה בגורלו בבוא יום סער ועברה?


ביאליק הרבה לעסוק בנושא 'האדם וקנייניו' (בשם זה יר את מסתו האחרונה והבלתי גמורה, שאותהב כמעין 'צוואה' בדרכו לווינה, לניתוח שממנו לא שב). הוא העניק משקל זהה לקנייני החומר ולקנייני הרוח, ודיבר עליהם באותה לשון עצמה - במונחים הלקוחים מדיני קניין שבמקורות העבריים הקדומים. הוא אף הרבה לגעת בנושא תהפוכות הגורל, העוברות על האדם בכלל, ועל העוסק במסחר בפרט (למן הפרודיה המוקדמת שלו על הסונט היל"גי 'השירה מאין תימצא', דרך רשימתו 'סוחר' ועד לדמותו הארכיטיפית של הסוחר מלכישוע (העושה הון רב, יורד מנכסיו וחוזר לעושרו שמקודם מיצירתו המאוחרת 'אגדת שלושה וארבעה". מטוטלת הגורל, כפי שהיא מתבטאת בסיפור 'אריה בעל גוף' מיטלטלת מהכא להתם, ומעידה כי דור חלוש ודקדנטי עלול על נקלה לאבד את הונו ואת קנייניו (כאותם גרפים פולניים רפי רצון, שאיבדו את שדותיהם וגניהם המניבים, וכאותם "יהודים יפים", שבניהם אוחזים במיתרי הכינור הנרפים), ודור סמוק מזג ונמרץ של אנשי הפקר חדי מרפק, המצטיינים בתעוזה ובחוצפה, עשוי לקום ולגזול מבני הדור היורד את מעמדם. בניהם של ה"מתעשרים החדשים" כבר יהיו לאנשי טרקלין, ואילו בניהם של ה"יורדים" המרוששים יגלו אולי ביום מן הימים אותן מידות של שאפתנות וכוחנות הדרושות למי שמבקש לפלס לעצמו דרך אל הממון, השררה והיוקרה החברתית.


מטוטלת הגורל מיטלטלת גם בשיר שלפנינו, ומעידה שאכן לא לעולם חוסן. אמנם בחלומות הגדולה המענגים שלו, בעל הבית רואה עצמו יושב ישיבה שאננה בטרקלינו המוסק, מארח את אורחיו, מעמיד לפניהם את צנצנות המרקחת שרקחה אשתו, כקוסם המפריח יונים וכאליהו הנביא המעמיד ארוחה נאה על שולחנם של אביונים. במו פיו הוא אינו פוסק מלהלל את עצמו ואת גנו לפני רעהו, שגם בו הוא נוהג כב"שנורר".>14 הערה< ככל שהוא מרבה בשבחים, הריהו "מפליל" את עצמו שלא לשם נוי הוא מעבד את הגן אלא לשם רווח בעלמא (כאריה שנטל לו כמשכון גן המכניס לו כך וכך אלפי רובלים בשנה). בעודו מפליג בסיפורים על ההנאה שיסב פרי הגן לאורחיו הדשנים והמדושנים, עומד הגן העירום כקבצן ללא מעיל ומבקש נדבה ומחסה מן הקור. במקום לגלות רגישות סוציאלית,>15 הערה< בעל הבית פוטר את גנו האביון באנחה קלה, ממש כפי שהוא פוטר את העניים המידפקים על דלתו ("נעבעך, נעבעך, א רחמנות אויף מיין גארטן" - "נעבעך, נעבעך, רחמנות על גני"). הוא אינו פותח את דלתו לעניים, אף אינו נותן להם בגד להחם את עורם, כי אם נפנה בלא ייסורי מצפון לחטאיו הקטנים והמתוקים. לתיאור זה יש אמנם הנמקה ריאליסטית ברורה ומובחנת: אכן בימות החורף, בעת שיושב "בעל הבית" בטרקלינו המוסק מול המיחם המהביל, ואוכל בהנאה מן המרקחת העשויה מתפארת פרי גנו, עומדים ענפי העצים שבגן בעירומם, ונראים לעין המתבונן כידיים פשוטות לנדבה. ואולם, עיקרו של הסיום כמובן בטיבו הסמלי ובהשלכותיו החברתיות, ולא בתיאורי הטבע הקונקרטיים שלו.


ענפי הגן העירומים מרמזים כאמור לאפשרות של התהפכות הגלגל - לעתיד הצפוי לו ליהודי השאנן הבוטח בצרורותיו כבתרפים. ביאליק הרבה לתאר בסיפוריו על הווי הכפר והפרוורין "יהודים חדשים", המתנערים כביכול מאורחות חייהם של מחזיקי נושנות: אריה החזק והאלים המשתלט על רכוש שכניו, נוח יפה התואר המתאהב בגויה זהובת השיער ומגדל בחצרו כלב וגינת ירק, שמואליק המתגייס לצבא וממיר את הכינור היהודי בחצוצרה הנכרית. אולם חידושם של אלה - כך נרמז ברמזים עבים למדי - אינו אלא אשליה ומקסם שווא. בהגיע יום המבחן, כל ה"גיבורים" הללו נחשפים בקלונם ומתגלים כיהודים מן השורה, חרף כל הסיסמאות האמנציפטוריות. גם המונולוגיסט בשיר שלפנינו אינו יהודי חדש אלא לכאורה: אמנם יש לו גן (וכי איזה יהודי עיירתי טיפוסי יכול היה להתגאות בגנו הנאה ורחב הידיים?) אמנם הוא מארח בטרקלינו את אורחיו הכבודים הנהנים במסיבתו אמנם הוא משחק קלפים בחברה המעורבת מנשים וגברים, כמנהג הזמן החדש אמנם הוא יושב בחיק הטבע השופע, ולא בד' אמות של יהדות צנומה וסתגפנית. אך הקשר שלו אל הטבע אינו קשר בר-קיימא של חקלאי "גזעי" העובד את אדמתו באמת ובתמים, כי אם קשר של סוחר, הלהוט לראות את ה"אדומים" שמניב גנו יותר מאשר את תפוחיו האדמוניים. המרקחות מפרי הגן - מעשי ידי אשתו - יקרות לו מכל הפרות שעל ענפי העץ - מעשי ידי הבריאה. יום אחד ייאלץ יהודי "שורשי" זה ליטול את המקל והתרמיל, לצאת לדרך הנדודים וכל עושרו ורכושו יהיו כמוץ לפני רוח. יום אחד יהיה מעמדו כשל אותו גן קבצן העומד בחורף מחוץ לחלונו בחוסר כול. צרורות הכסף שבהם מבטחו יהפכו עד מהרה לצרורות הנדודים.


"גיבורנו" מתכנן אמנם את חייו לטווח ארוך, ומבקש לשבת דרך קבע על "אדמתו": הוא מעלה בדמיונו מה דמות תהא לגנו בשלהי הקיץ, כיצד יעבוד בגן בעונת האסיף העמלנית וכיצד ייהנה מפריו בימי החורף המשמימים שאף הם בוא יבואו. תכנוניו לעתיד לבוא הםכנונו של אותו מלמד עלוב הנושא דבריו בשירו המוקדם של ביאליק 'תקוות עני': יהודי המבקש לשנות את אורחות חייו ולהתיישב דרך קבע בביתו, עם אשתו וילדיו. גם הוא מתכנן אמנם את חייו לטווח ארוך, שוגה בחלומות נעימים על דבר המתנות שיביא לילדיו האהובים מן הדרך, על דבר אווירת החג המקודשת שתשרור בביתו, על דבר החנות הגדולה שיפתח אי"ה בעיירתו ועוד כהנה וכהנה חלומות שיתבררו כחלומות באספמיה. בעודו נישא מעלה מעלה על כנפי החלום, הקורא כבר יודע אל נכון שהדקירות שבחזהו של מלמד עלוב זה מעידות עליו שלא כל עתידו לפניו. למעשה כל חלומות הגדולה של גיבורי יל"ג וביאליק - חלום הגדולה של גיבור הפואמה 'שני שמעון בן יוסף', חלום הגדולה של הורי הילד בפואמה 'יונה החייט', חלום הגדולה של המלמד ב'תקוות עני', חלום הגדולה של הנער ב'המתמיד' על יום שובו לביתו ב הסמיכה בידו ועוד - כל אלה מסתיימים בנפילה מטה מטה אל תהומות הקלון והכישלון או ב"סוף פתוח" המרמז על גסיסה ארא, ללא תכלה וללא תוחלת. גם כאן, העץ האביון ומקלו, המידפקים בחלון, מעידים נאמנה שעוד נכונו לו ל"גביר השאנן", המתברך בגנו הנאה והמניב, גם ימי עוני, מרודים ונדודים. אל לו ליהודי לבנות בית ולטעת גן, אומר כאן ביאליק בין השיטין, שהרי נתיב הנדודים והייסורים מצפה לו שוב מאחורי הכותל, כמימים ימימה.>16<


סוגיה זו של הגורל היהודי הנצחי, שאינו מאפשר ישיבה בת דורות במקום אחד, העסיקה את ביאליק למן שיריו המוקדמים ביותר (שיריו הגנוזים 'יעקב ועשיו' ו'השירה מאין תימצא' ועד ל"רשימתו" האחרונה 'איש הסיפון' (המשקפת כבראי עקום את היהודי התלוש משורש, הנודד מהכא להתם בלא פיסת קרקע לרגליו). ואולם, שיר זה אינו משקף אך ורק עניין היסטוריוסופי כללי, שכוחו יפה בכל זמן ובכל אתר. הוא משקף גם את אירועי האקטואליה של זמן הבו. השיר נתפרסם בחורף 1903, ב-העת 'דער פריינד' (שנה א, גיל 10, י"א בשבט תרס"ג 29.1.1903). תאריך פרסומו פותח פתח להשערה, שהוא נועד בין השאר לשמש שיר-הזדמנות לקראת ט"ו בשבט הממשמש ובא. בחג זה נהוג היה בתפוצות הגולה לאכול מפרות הארץ, ולו גם פרות מיובשים ומצומקים, בבואה דבבואה של פרות ארץ-ישראל. ואילו כאן לפנינו יהודי שיש לו גן משלו, ששורשיו עמוקים ונופו רחב, ופרותיו חכליליים כ"לחיי נערה בת חמש עשרה" (זכר לחמישה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות) יהודי שאינו חולם לנטוש את אדמתו הדשנה ולהמירה באדמת ארץ ישראל החרבה. בתקופה זו של סכנת פרעות, ששיאה הוא הטבח בקישינב (פסח 1903), החלו יהודים רבים לנוס מנוסת בהלה ממחוזותיה הדרומיים של רוסיה ולהתפזר בעולם כולו. מנוסה חפוזה ובלתי מאורגנת זו הביאה בין השאר להתרקמותה של "תכנית אוגנדה" של הרצל, שבעטיה נשקפה סכנה של התפוררות ופילוג בהנהלה הציונית ובתנועה כולה. הימים היו אפוא ימי תוהו ובוהו, שבהם נפוץ העם המבוהל לכל עבר ו"רועיו" היו מסוכסכים ומפולגים. באופן פרדוקסלי ואבסורדי למדי, בחר ביאליק לתאר בשיר זה את גנו האידילי למראה של יהודי שליו ובוטח בעתידו, היונק מצינורות השפע של שדמות אוקראינה או בסרביה, ואינו יודע שהרוחות הרעות כבר מנשבות בכל עוז מחוץ לכותלי ביתו המוסק והמוגן. התהום רובצת לפתחו של יהודי תמים זה, המונה בהנאה מרובה את נכסיו ואת פרותיהם, מבלי שיחוש במתחולל סביבו ומבלי שיגלה רגישות לסבל הרב המגיע עד סף ביתו (והמתבטא בתחינתו של העץ האביון).


חיבורה של הפואמה 'בעיר ההרגה', פרי ביקורו של ביאליק בקהילת קישינב הטבוחה, התארך והלך, וכשנתפרסמה סוף סוף כשבעה שמונה חודשים לאחר הטבח, רשם ביאליק בשוליה את התאריך "תמוז תרס"ג - י"א בתשרי תרס"ד".>17 הערה< שיר התוכחה מעורר הפלצות 'בעיר ההרגה' והשיר הנהנתני והקליל-למראה 'מיין גארטען' בו אפוא בסמיכות זמנים. כשהתייסר ביאליק ייסורי גיהנום בבואו לצקת בשורות של שיר את הזוועה שתיעד במחברותיו בעת הביקור בקישינב, העלה - במקרה או שלא במקרה - את הסכמה הקומפוזיציונית של 'מיין גארטען'. ראשיתה של סכמה זו בהזמנת הדובר לרעהו לצאת עמו לסיור, וסופה - בהידפקות הקבצן על החלון, במקלו ובתרמילו, ובהרהורים היסטוריוסופיים על העתיד. הדובר ב'מיין גארטען' מזמין את רעהו לסייר עמו בגנו הפורח ("קומט ארויס, קוקט אים אן - אט שטעהט ער דארטען!"), ואילו הדובר בפואמה הידועה פונה לנמען ומזמינו לצאת עמו לסיור בעיר ההרגה ("קום געה אין שחיטה שטאט, זאלסט זעהן מיט דיינע אויגן", בגרסה היידית בתרגומו של ביאליק). הזמנה זו אף מזכירה את המוטו של 'מתי מדבר' ("תא אחווי לך מתי מדבר" בוא ואראה לך מתי מדבר). היא אף מזכירה את ההזמנה בשיר 'אם יש את נפשך לדעת', שגם בו מדריך אדם בוגר את רעהו הצעיר (שהוא בבחינת "זר לא יבין" במבוכי העולם היהודי ובשביליו, שאינם נהירים אלא למי שהתנסה בהם ויודע היטב את מעלותיהם ומורדותיהם.


תיאור הקבצנים בסוף שתי היצירות מצביעים על הלכי רוח סוציאליסטיים חזקים, שפיעמו אז ברחוב היהודים. מן התיאור בולט הפער העצום בין העשירים היושבים להם בשאננות בבתיהם הספונים לבין העניים העומדים מחוץ לכותלי הבית ללא כסות ופת לחם. גם בסוף הפואמה 'בעיר ההרגה' אין הגבירים נותנים לקבצנים המשחרים לפתחם תרומה או נדבה, אלא "מושיטים להם מבפנים", אגב אמירת "ברוך שפטרנו", מקל ותרמיל שישמשו לנדודים ולאיסוף תרומות ונדבות. בתרגום היידי - 'אין שחיטה שטאט' - תיאר ביאליק את ידי הקבצנים המעוקמות, הלמודות במל ה"שנור" ("געלערענטע צו בעטלען, קרומע הענט"),נפיו העירומים והפשוטים של העץ האביון, הנשען על מקלו מעבר לחלונו של "בעל הבית" ב'מיין גארטען'.>18 הערה< במקום לעודד את בני עמם לקום מעפר ולהתייצב כבני חורין, הם מעודדים אותם להנציח את הגלות - להמשיך לעמוד ביד פשוטה בראש דרכים ובכל הירידים. לפנינו אפוא הכלאה של שיר הזדמנות לחמישה עשר בשבט ושל שיר הגות רציני על מצבו של היהודי, על הטרגדיה הנצחית של היהודי הנצחי, שהקרקע בוערת מתחת רגליו, ולעולם לא יינתן לו מנוח לכף רגלו. גם היהודי המאושר, דוברו של המונולוג הדרמטי 'מיין גארטען', עומד כנראה ערב גירוש מגן-עדן של מטה שברשותו - גירוש שישליכנו בעל כורחו אל דרך הנדודים המקוללת.


הערות:

  1. טכניקת ה'סקאז' מתבטאת בשחזור מסוגנן של דיבור עממי אופייני, ובמונולוגים העממיים של ביאליק בדרך-כלל בשחזור מסוגנן של יידיש של בני המעמדות הנמוכים). במונולוג 'יונה החייט', למשל, שילב ביאליק מלים כגון - 'חלילה', 'חדר', 'בית המדרש', 'מלמד', 'קדיש', 'אשתך הכשרה' ועוד הבראיזמים המקובלים ביידיש, כדי לרמז שדיבורו של הגיבור הוא סימולציה של דיבור יידי. כמו-כן שיבץ בטקסט מיני מחוות האופייניות לדיבורם האפולוגטי המתרפס של בני המעמדות הנמוכים, כגון 'מי אני בעוונותי' ו'לא אתן פי לחטוא'. ב'רזי לילה' שילב בתוך המונולוג מילים משובשות, בנוסח שיבושי בית-המדרש או בנוסח שיבושן של מילים אלה בחוגים משכיליים למחצה בפולין, בנסיון היפר-קורקטי לדבר 'צחות'. לשון אחר, יהודים פולנים מתמשכלים, מתוך רצונם להתהדר בלשון נאה ותקנית, היו מדברים 'לוטוויש' (סירוס של 'ליטוויש' - ליטאית), שכן בסוף המאה התשע-עשרה נשתרשה אצלם הדעה שההיגוי הליטאי הוא הוא ההיגוי הנורמטיווי, ועל כן ראוי לאמצו ולהתנאות בו. מנהגם זה היה מטרה לחצי לעגם של מביני דבר, וכך עיצב ביאליק את דמותו של 'אינטליגנט' יהיר ונפוח המתברך בידיעותיו המתקדמות והמבקש להרשים את סובביו בגינוני שווא נלעגים של למדנות חושפת בורות (תודתי לד"ר א' נוברשטרן על מידע זה בדבר שפת 'לוטוויש'). במונולוג שלפנינו מתבטא ה"סקאז", למשל, בביטוי הטאוטולוגי ("פרות, פרוכט מכל הסארטען"), או בריבוי של הבראיזמים ביידיש ("אהן אן הרע", "די פירות", "שדים ווייסען", "מן חוזק", "עפעס מעשה יצר-הרע", "באלד אם-ירצה-שם נאך תמוז", "ס'איז כדאי", "א סדרה פלוימען", "פאווידלע - טעם גן-עדן!", "צוויי מעת-לעת", "ס'איז א מאכל - היינו: ברויט, למשל", "יעמוד ר' בעריל!", "די בארען גופא", "ס'וועט נישט צוקערען, חלילה...", "אזוי איז מעשה", "א תענוג!", "מיך מהנה זיין", "זיי מכבד", "און כדומה", "און דער עולם", "בעל-הבית!", "א רחמנות" (בתוכם בולטים שיבושים של עם הארץ, כגון "וועלען, מ-ירצה-שם מיין שטוב זומערדיג... מאכן", במקום "אם ירצה השם", או "די בארען גופא", במקום "גופם").

  2. דב סדן קבע אמנם שהשיר הוא "מיוחד במינו בין כל שיריו של ביאליק ואין לו מקבילה בשיריו העבריים" ראה סדן (תשכ"ה), עמ' 18, ואכן אין בין המונולוגים הדרמטיים של ביאליק שיר כה ויטלי וסנגוויני כדוגמת המונולוג של הפרובינציאל הגברתן, בעל הגן. ואולם, חוטים רבים מקשרים בין שיר זה גם לשיריו הקנוניים של ביאליק: ההזמנה להיכנס לגן ותיאור הגן המשתנה במרוצת עונות השנה ('ביום קיץ יום חום') תיאור הזהרורים ודימוים לעכברי זהב ('פרדה') תיאור הסתננותם של קרני האור דרך ענפי העץ ('זוהר','צפרירים' ו'עם פתיחת החלון') תיאורן הססגוני והססקולי של הציפורים המשוררות בשפה בלולה ('בשל תפוח') תיאור גריסת המאכלים בפי המסוביםבודת פרך המביאה את עובדיה לכדי זיעת אפיים ('אלוף בצלות ואלוף שום') תיאור העצים הפורחים בגן ('קומי וצאי לך') וההתפארות בגן הנאה שעציו נותנים פרי מגדים ('יש לי גן'). מוטיבים מתוכו, כגון תיאור הגן ותפוחיו, מצויים לרוב גם בסיפורי ביאליק (ב'אריה בעל גוף', 'מאחורי הגדר' ובסיפור הגנוז 'ר' ברוך אידלמן').

  3. את תיאור ההתפארות ביפי הגן השווה לתיאור ההתפארות בגנה של "המנשאית" בסיפורו של שלום עליכם 'מוטיל בן פיסי החזן' את תיאור המאכלים השווה לתיאור המאכלים באידיליות 'לביבות' את תיאור הציפורים השווה לתיאורם המפורט של היונים לסוגיהן ב'כחום היום'.

  4. בסיפוריו של ביאליק ('אריה בעל גוף', 'מאחורי הגדר', 'החצוצרה נתביישה' ובסיפוריו הגנוזים ('פסח שני', 'בבית אבא' מתוארות משפחות יהודיות המתגוררות בחיק הטבע האוקראיני או בפרוור שבין העיר הקטנה לבין הטבע המשתרע ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לגבולות העיר. בסיפורים אלה רומז המחבר המובלע לקוראיו כי היהודי, גם כשהוא מתגורר בחיק הטבע, בין יערות, אינו נוטע עצים, כי אם מתפרנס ממסחר בעצים כרותים. ובמלים אחרות, היהודי אינו מחובר לקרקע אלא לכאורה: גם כשהוא עוסק בסחר חקלאי, הוא מדלל את הטבע ולא משקה אותו ומטפחו.

  5. על דמות האלזון ראה 228-226 .PP ,1957 EYRF על דמות האלזון ביצירת ביאליק, ראה שמיר (תשמ"ו), עמ' 51-65.

  6. האיירון.......

  7. על שירי העם 'יש לי גן' ו'בין נהר פרת', ראה שמיר (תשמ"ו), עמ' 41-43; 58-59.

  8. פיכמן (תש"ו), עמ' 279-284; לחובר (תש"ך) עמ' 282.

  9. ראה "קרובו של אבא גראנדה: או מי הוא אריה בעל-גוף", בתוך אוכמני (1953), עמ' 38-65.

  10. ג' שקד במאמרו "האלון", 'למרחב', 24.7.1959 תשובת ורסס, במאמרו "דרכו של ביאליק בסיפורו 'אריה בעל גוף'", 'מולד', כרך כב, חוב' 189-190, תמוז תשכ"ד, יולי 1964, עמ' 225-232 ובמיוחד: שם, עמ' 230. כונס גם בספריו 'סיפור ושורשו', 'בין גילוי לכיסוי'. בדעתו של ורסס אוחזים, בהתגוונויות שונות, גם יוסף אבן (1974), עמ' 78-94 ובמיוחד: שם, עמ' 3¸ הערה 16 ורות שנפלד (תשמ"ח), עמ' 12- 19.

  11. השווה לתיאור הכיבוד (תפוחי זהב ספורים וקערת בוטנים הנשמר במזווה של האב האומלל שבנותיו מאחרות להינשא ב"שיר העם" 'למי אבן טובה'. המחם המבויש, הפרות שפג ריחם ונס לחם והבטנים שהתליעו הם סמל לנעורים שחלפו ללא שוב. בסיפור 'אריה בעל גוף' מסמלים התפוחים המרקיבים את ריקבונו של אריה, שעדיין ניצב חסון כאלון, אך בשורשיו כבר פשה הרקב.

  12. סטאטשקאוו (1950), סימן 498.

  13. השווה לתיאורה של החברה היהודית בת הזמן בשירו הסטירי הגנוז של ביאליק הצעיר - 'שיר כסף' - המתאר את "היהודי החדש" שהמיר את ערכי התורה בערכי עגל הזהב. אחד מבתיו של בית זה אומר בלשון מוכללת את שמתואר בשיר היידי 'מיין גארטען' בתיאורים פלסטיים מפורטים: "כי לא דבר ריק הוא שאמרו החכמים:/'הארץ למשתה נמשלת'; -/ העשיר הוא מסב בראש כל המסובים,/ העני - מאחרי הדלת...".

  14. למעשה, גם באורחו - ולא רק בגן המידפק כאביון על חלונו - הוא נוהג בגבהות לב, חביבה וקשוחה כאחת, מנהג "בעל בית" בשנורר. הוא מוליכו בין עצי הגן, מתגאה ומתנאה לפניו בפרות הגן, אך אינו מכבד אותו בתפוח, אגס או שזיף. אדרבה, הוא אומר לו "נעכדעם געהט א סדרה פלוימען.../ כאפט זשע נישט און לאזט זיך ריידען", כאילו עומד רעהו לקטוף ר"ל לעצמו פרי כלשהו. הוא מתאר לפניו בארכנות את מאכלי גן-עדן מזילי הריר שעושה אשתו מפרות הגן לשם כיבוד חבריו, אך אינו מעלה בדעתו להזמין את רעהו לטעום מן המרקחות והמגדנות שבמזווה.

  15. רגישות לפערים סוציאליים, ובאופן מיוחד רגישות למצבו של הדל הנעזב בחוץ ככלב ביום סופה, ניכרת מתוך תיאורים רבים ביצירת ביאליק, וראה למשל בשירו 'דמעה נאמנה ("ואזי שאלתי: עת ככלב / מזה רעב בקרב חוץ אושלכה / יימצא אחד מני אלף / עלי יעבור באנחה...") בשירו 'לא הראני אלוהים' ("ובליל חורף זעף, מאחורי אחת הגדרות, /ככלב רעב אקפא/.../ וחרוק שיניי האחרון עם קללת מותי / הרוח הזועם יסער") ובשירו 'ביום קיץ, יום חום' ("ובהישמע מילל סופת ליל קול כאוב, / זכור נזכור ענות רש גווע ברחוב").

  16. גם בסיפור 'החצוצרה נתביישה' נאלצת המשפחה, החיה חיים "שאננים" בכפר הגויי, לעזוב את ביתה ולצאת לדרך הנדודים. מצד אחד, נרמזת כאן איזו יציאת מצריים מודרנית (גירוש בצו מלכות בערב פסח), אך מצד שני, הן אבי המשפחה משאיר את המפתחות למשמרת בידי יבדוכה המשרתת הגויה. האם בדעתו לחזור לביתו, ולערוך את החתונה המיועדת בין בנו לבת השכן? או שמא יעבור הבית לרשות הגויה, ששירתה בבתי יהודים, ועתה תהפוך לגבירה, ובניה - לאדוני הבית? גורלה של המשפחה לוט בערפל. ואולם, המספר, שבזמן הגירוש היה ילד בן תשע, ובנקודת ההווה של הסיפור הריהו חייל כבן ארבעים המשרת במלחמת העולם הראשונה, מדיו מעידים עליו כי היהודי לא למד את לקחי העבר, ושוב הפנה את כל כוחו ומרצו שלא ליעדים הנכונים. אילו הפנה אותם ליעד הציוני, ולא זרה את כל כוחו לרוח, בשדות זרים, אפשר שהטרגדיה היהודית לא היתה חוזרת על עצמה דור אחר דור. מעל לכל מרחפת ללא מילים קריאת "לא זה הדרך!".

  17. שביט ושמיר (1994), עמ' 135-159.

  18. בשנת 1903 כשיהודי אוקראינה ובסרביה נטשו את ביתם ונסו מנוסת בהלה מפחד הפוגרומים ובשל תחושת אי הוודאות, תיאר ביאליק - מעשה עולם הפוך - יהודי היושב לבטח על אדמתו ומתגאה בגנו המפואר, בעוד העץ העירום שבגן הנשען על שוכה מידפק בחלון ומבכה את מר גורלו. תמונת הנדודים מצויה גם בסוף השיר 'בגינת הירק', שבו האפון - היחידי מבין ירקות הגינה שאינו מסתפח למחול - עומד בצד עם מקלו ותרמילו (ניתוח פרוזודי יוכיח כי שיר זה, שב בהגייה הארץ-ישראלית, מחייב את קוראו להגות את דברי האפון בהגייה אשכנזית, אות להיותו של הלך גלותי ומלנכולי זה חריג שזרותו בולטת בקרב הקהל החוגג והצוהל של בני הארץ וגידוליה).


ביבליוגרפיה:

  • אבן יוסף 1974: "תפיסת הדמות ודרכי בנייתה בפרוזה הסיפורית של ביאליק", מאזנים, כרך לט, חוב' 2, תמוז תשל"ד, יולי 1974, עמ' 78-94.

  • אוכמני עזריאל 1953: לעבר האדם: דברים בשולי ספרים והזמן, ספריית פועלים: מרחביה.

  • אונגרפלד משה תשל"א:בים גנוזים של ח"נ ביאליק, דביר, תל-אביב.

  • בקון יצחק 1987: ביאליק בין עברית ליידיש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע.

  • ורסס שמואל תשכ"ד: "דרכו של ביאליק בסיפורו 'אריה בעל גוף'", מולד, כרך כב, חוב' 189-190, תמוז תשכ"ד, יולי 1964, עמ' 225-232.

  • ורסס שמואל תשמ"ד: בין גילוי לכיסוי: ביאליק בסיפור ובמסה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

  • ורסס שמואל 1989: "ביאליק מתרגם את מנדלי", בתוך: הלל לביאליק (עיונים ומחקרים ביצירת ח"נ ביאליק: מוגש לפרופ' הלל ברזל), בער ה' ויס וי' יצחקי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, עמ' 267-284.

  • לחובר פישל תש"ד: ביאליק - חייו ויצירתו, א-ג, דביר, תל-אביב.

  • סדן דב תשכ"ב: סוגית יידיש במ ביאליק, אקדמון, ירושלים.

  • סטאטשקאוו נחום 1950: דער אוצר פון דער יידישער שפראך, הוצאת ייוו"א, ניו-יורק.

  • פיכמן יעקב תש"ו: שירת ביאליק, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים ותל-אביב.

  • שביט עוזי וזיוה שמיר (עורכים 1994. במבואי עיר ההרגה (מבחר מאמרים על שירו של ביאליק), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

  • שמיר זיוה תשמ"ו: הצרצר משורר הגלות: לחקר היסוד העממי ביצירת ביאליק, הוצאת פפירוס, תל-אביב.

  • שמיר זיוה תשמ"ח: השירה מאין תימצא: ארס פואטיקה ביצירת ביאליק, הוצאת פפירוס, תל-אביב.

  • שנפלד רות תשמ"ח: גלגולו של סיפור, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב.

  • שקד גרשון 1959: "האלון", למרחב, 24.7.59.

  • .FRYE NORTHROP 7591: ANATOMY OF CRITICISM, PRINCETON U.P., NEW YORK


 

Bialik's Comic Dramatic Monologue "Mayn Gortn" ('My Garden')


Despite its comic facade, Bialik's pseudo-folkloristic poem "Mayn gortn" ('My Garden') is a serious debate on the precarious situation of East European Jewry at the turn of the century. Its speaker, an arrogant provincial nouveau riche (a kinsman of Arye Ba'al Guf, the protagonist of Bialik's first short story) brags about his fruitful garden which he claims is unique in the shtetl for its beauty and yield. The reader gradually senses contradictions in his monologue and is able to see 1) that the proud estate owner is a self-made man afraid of a future financial crisis; 2) that he is not an authentic countryman, but an old-fashioned Jewish merchant; 3) that he belongs to a half-assimilated materialistic society caught up in making money and playing cards; 4) that the idyllic picture of the owner who takes pride in his garden is a short-term illusion about to end in personal and national catastrophe.


The picture of the impoverished garden standing naked with the symbolic staff and haversack of the Wandering Jew is a premonition of future crises. This 1903 poem resembles Bialik's well known "In the City of Slaughter" ("In shkhite shtot" in the author's own Yiddish translation). A comic dramatic monologue rich in luxurious pleasures, it turns out to be a bitterly ironic tragic prophecy. The complacent Jew who is so sure of his real estate is totally unaware that an earthquake is imminent, and that his own fate will not differ from the collective fate of his smug brethren, old-fashioned Jews who own no garden, symbol of earthly delights.