מהמולת העיר אל חיק הטבע

על שירו של ויליאם בטלר ייטס "האי באגם אינאיזפרי"

פורסם: חדשות בן עזר 25.10.21



הנביא העברי הקדום קרא במר-לִבּוֹ: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" (ירמיהו ט, א), והמשורר הלאומי  ביקש להתרחק ולהתבודד ב"עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה", שלא ישלוט בה שטן ("והיה כי תמצאו"). מי לא נתקף מִימיו בשאיפה אֵייסקפיסטית והתנשא על כנפי הדמיון אל מקום מרוחק, בודד ונזירי, הרחק מדאגות היום-יום ומזוהמת החיים?! על מקום כזה נסב גם שירו של ביאליק "הבּרֵכה", שבּוֹ מגיע האני-המשורר, עודו נער תמים, אל אגם בלב היער, שעליו יש אי ובתוך האי נחבא לו "קודש קודשים" – מקום שאליו ראויים להיכנס רק בחירי-אֵל מעטים.


שנתיים לפני שנכנס ביאליק הצעיר אל "קריית ספר" העברית, בשלהי התקופה הרומנטית ששלטה בספרות המערב מימי המהפכה הצרפתית וכמעט עד סוף המאה התשע-עשרה, כתב ויליאם בטלר ייטס את שירו "האי באגם אינאיזפרי". אינאיזפרי הוא מקום אמִִתי באירלנד שבּוֹ בילה המשורר את ימי הקיץ עם הוריו, ואליו השתוקק לחזור לאחר שמועקות החיים הכבידו עליו ללא נשוא. ייטס סיפר שבבגרותו, בעת שהלך לאורכו של רחוב רחוב פליט (Fleet) ההומה ב"סיטי" הלונדוני, בין בתי-המשפט ומערכות-העיתונים, לפתע חזרו אליו מראות ילדותו, וכך חווה חלום-בהקיץ ובו הוא שרוי בחיקו של הטבע, מוקף בצמחים ובצפצוף האנקורים. היום שיר זה מצוטט בדרכון שבּני אירלנד נושאים אתם בצאתם מן האי ובשובם אליו.


The Lake Isle of Innisfree (1888)

W. B. Yeats


I will arise and go now, and go to Innisfree,

And a small cabin build there, of clay and wattles made;

Nine bean-rows will I have there, a hive for the honey-bee,

And live alone in the bee-loud glade.


And I shall have some peace there, for peace comes dropping slow,

Dropping from the veils of the morning to where the cricket sings;

There midnight’s all a glimmer, and noon a purple glow,

And evening full of the linnet’s wings.


I will arise and go now, for always night and day

I hear lake water lapping with low sounds by the shore;

While I stand on the roadway, or on the pavements grey,

I hear it in the deep heart’s core.

האי באגם אינאיזפרי / ויליאם בטלר ייטס


אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ, אֵלֵךְ לְאִינְאִיזְפְרִי,

בֵּית חֹמֶר קָט אָקִים, מִגֹּפֶר וּמִקַּשׁ;

וְגַם מִכְוֶרֶת דְּבַשׁ, טוּרֵי אָפוּן כַּפְרִי,

וְאֶל אָזְנִי לְבַדָהּ נְחִיל דְּבוֹרִים יִרְחַשׁ.


וְרֹגַע שָׁם אֵדַע, כִּי הוּא נִגָּר לְאַט,

אֶל חֶרֶג הַשָּׂדֶה נִגָּר מִצְעִיף בְּקָרִים;

נִצְנוּץ אַשְׁמֹרֶת לֵיל, חַכְלִיל הַיּוֹם יִלְהַט,

הָעֶרֶב – מַקְהֵלָה שֶׁל אַנְקוֹרִים.


אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ, כִּי יוֹם וָלֵיל לוֹחֶשֶׁת

אַדְוַת מֵימֵי אֲגַם הַלּוֹחֲכִים חוֹפָיו;

עוֹדֶנִי עַל כְּבִישִׁים וְדֶרֶךְ מְגַשֵׁשׁ. אֶת

הֵדֵי קוֹלָהּ אֲנִי שׁוֹמֵע בְּעִמְקֵי לֵבָב.


מאנגלית: זיוה שמיר


סופרים אֵייסקפיסטים המחפשים מִפלט בחיק הטבע מנהלים לעִתים קרובות דיאלוג סמוי עם הנרי דיוויד ת'ורו (Thoreau) ועם ספרו הנודע "וַלדן" (1854) שהוא חיבור ראשון מסוגו המצטיין ברעיונותיו האֶקולוגיים. ספרו של ת'ורו נתחבר מתוך שאיפה רומנטית להימלט מן העיר החומרנית והמושחתת אל היער הטהור והפְּריסטיני – לִחיות מרצון חיי בדידות נזיריים בבקתה שבחיק הטבע, ללא עשן הכְּרך ורעשיו. הוא נכתב שישה דורות לפני שקמו המפלגות למען איכות הסביבה (כדוגמת "הירוקים") בעקבות משבר האקלים והפחד מִפּני שואה אֶקולוגית.


לא פלא שהמשוררת סבינה מסג, מן הראשונים שכָּתבו שירה עברית הנובעת מאידֵאולוגיה אֶקוֹלוגית, תרגמה את שירו זה של שירו של ייטס. תרגומה נדפס תחת הכותרת "האי באינאישפרי", וייתכן שאייתה את שם האי כפי שאייתה כדי לרמוז שאין בו איש.* ה"אידֵאולוג האֶקוֹלוגי" הראשון בשירה העברית היה, אם אינני טועה, המשורר והעורך ד"ר חיים נגיד בספר שיריו "שירה מקומית" מ-1986 ובמחזהו "פיקניק בחוסמסה" מ-1990 – שתי יצירות שבהן שיבץ חיים נגיד את המושג האֶקוֹלוגי "אַשפואטיקה", פרי המצאתו: כלאיים של אשפה ושל פיוט.


*תרגום של סבינה מסג מצוטט באתר: http://www.psychom.com/Poetry_1149_he.html