מאפלולי עד שפלולי

על תחדישיהם של סופרי ישראל

כאשר עמד ביאליק בראש ועד הלשון העברית למן עלייתו ארצה בשנת 1924 ועד מותו בשנת 1934, הוא החזיק במכתבתו מחברת שעליה רשם בכתב-ידו את הכותרת "חקר מילים", ובה אסף נתונים, המבוססים על השערותיו של פילולוג חובב, המעידים על התפתחות הלשון העברית מתוך שורשים-אחים. מרשימות השורשים, המצומצמות בהיקפן הנגלה אך הרחבות עד אין-קץ בהיקפן הסמוי, ניתן להבין איך נולדו בראשו של המשורר אחדות ממאות המילים שחידש בשפה העברית.

ספרו של יצחק אבינרי "מילון חידושי חיים נחמן ביאליק" (1935) מלמד על כחמש-מאות תחדישים, פי שניים בערך ממספר תחדישיו של אליעזר בן-יהודה, שזכה בתואר "מחַייה השפה העברית". ואין מדובר רק במספר התחדישים, אלא גם באיכותם: רבים מתחדישי בן-יהודה, שבחלקם נבנו על בסיס מילים לועזיות, נגנזו לאחר שלא נשתגרו, ואילו רבים מתחדישי ביאליק, שנבנו משורשים עבריים וברוח העברית הקלסית, עמדו במבחן הזמן והם משמשים אותנו מאז ועד עתה (עליהם ניתן להוסיף את צירופי הלשון המקוריים הרבים, פרי המצאתו, שנשתלבו גם הם בעברית שבכתב ובעל-פה).

סופרי ענק כמו שייקספיר וביאליק נֵיחנו בכשרונות וביכולות לברוא מילים שאותן שילבו בטקסטים שלהם – רובן מילים שהציבור הרחב יכול לנצור אותן בזיכרונו, "לשלוף" אותן מן הזיכרון בשעת הצורך ולהשתמש בהן בטבעיוּת גמורה. כיום קשה לשער מה היה מצבן של האנגלית והעברית בלי תחדישיהם של שני הגאונים הללו. רוב החוקרים הנדרשים לנושא תחדישיו של שייקספיר כורכים את הבוראנות הלינגוויסטית הבלתי-נדלית שלו בצורך למצוא לאלתר פתרונות שיתאימו למחזותיו הן מִבּחינת התוכֶן הן מִבּחינת המשקל והחריזה. עקב היותו אוטודידקט ובהעדר ספרים בביתו, הוא ברא מילים רבות אגב כתיבת מחזותיו, לפי טעמו האישי וללא עזרתם של מילון ותזאורוס.

הוא עשה כן בהסתמך על שינויים בתפקוד חלקי הדיבר (כגון הפיכת שם-עצם לפועַל, פועַל לשם-תואר, וכד'), וכן בהסתמך על דנוטציות רבות שאותן שאב מן הצרפתית (ככל הנראה תודות לרבבות הפליטים שהגיעו אז לאנגליה מצרפת). כמו-כן הוא ברא מילים רבות בסיוע תוספת של מורפֵמות תחיליות וסיומיות, שהובנו מתוך ההקשר. הפּוֹפּוּלריוּת העצומה של מחזותיו תרמה להפצתן המהירה של המילים החדשות שברא קולמוסו ולהטמעתן בשפה האנגלית.

לדעתי, ראוי היה שחוקרי שייקספיר יתבוננו בתופעת תחדישיו של המחזאי גם ברדיוס רחב יותר, ויקשרוה עם תופעת היסטוריות הכרוכות בפריחת התאטרון האליזבתני עקב שינויים פוליטיים רבי-עָצמה שאירעו במאה השבע-עשרה: הרפורמציה והקמת הכנסייה האנגליקנית, הניצחון של האנגלים על הארמדה הספרדית והתחלת ביסוסה של אנגליה כמעצמה ימית, בריחתם של פרוטסטנטים רבים מצרפת לבריטניה עקב ביטול "צַו נאנט" ("The Nantes Addict"). ה"מוראל" הלאומי עלה פלאים, ונתחוללה פריחה מהירה של כל ענפי האמנות. באווירת הרנסנס שהשתלטה על הממלכה, זכה התאטרון לתמיכה מיוחדת של "החצר" עקב השפעתו על ההמונים. המונולוגים והדיאלוגים שנשמעו מעל הבמה תבעו מהמחזאים המצאת מילים חדשות לשיקוף הרעיונות החדשים שניסרו אז בחלל הספרות בכלל, ובדרמה בפרט.

גם פריחתה של יצירת ביאליק והמצאת תחדישיו המרובים אירעו ב"תקופת התחייה" של עם ישראל, ובמקביל להקמתה של התנועה הציונית לפלגיה, לקונגרסים הציוניים הראשונים, לעליות הראשונות לארץ-ישראל ולהקמת העיר העברית הראשונה. סופרי ענק בעלי הבנות ותובנות עמוקות – שייקספיר מזה וביאליק מזה – פעלו אפוא בתקופות של רנסנס חסר תקדים בחיי עמם: בתקופות שבָּהן התחוללו מסביבם חידושים בתחומי חיים רבים, שהתבטאו באופן טבעי גם בתחומי הלשון והספרות. ברי, בעם ישראל הייתה להתפתחותה המהירה של השפה סיבות וצרכים נוספים שלא אפיינו את התפתחותן של שאר השפות, בהיות העברית השפה העתיקה היחידה שזכתה להיוולד מחדש, ולהיות שפתו של עם עתיק-חדש בארץ עתיקה שחידשה את ימיה כקדם. ירקות ופֵרות, מצרכי מזון למיניהם, כלים ומכשירים, אמצעי תחבורה, ועוד ועוד – בכל תחום נדרשו מילים חדשות לצורכי החיים היום-יומיים הפשוטים, מחד גיסא, ולשיקוף שלל התמורות והרעיונות שפיעמו במציאוּת המודרנית, מאידך גיסא.

להלן נביא תחדישים של סופרי ישראל בששת הדורות האחרונים – בכ-150 השנה שחלפו מתקופת יהודה-ליבּ גורדון, גדול סופרי המאה התשע-עשרה, ועד ימינו-אנו. לא אחת המציאו סופרי ישראל תחדישים מוצלחים שצלחו את חילופי הטעמים ועמדו במבחן הזמן, ובחידושים אלה נתמקד כאן – בטיבם ובתהליך התהווּתם. להלן נביא לשם דוגמה תחדיש אחד מתוך שלל תחדישיהם של כל אחד מגדולי סופרי ישראל שנבחרו כאן כדי לייצג את התופעה. אין מדובר בצירופי-מילים חדשים או במימרות-כנף חדשות, שנטמעו בעברית הכתובה והדבוּרה, אלא במילים "פשוטות" (דנוטציות) שנכנסו למילון העברי והמשמשות אותנו מיום היבראן ועד עצם היום הזה. ננסה לשעֵר איך חידשו הסופרים הללו את תחדישיהם, ומדוע חידשום.

• יהודה-ליבּ גורדון (יל"ג) והמילה "חשמל"

יל"ג האמין בתחילת דרכו ביכולתה של "תנועת ההשכלה" לקבוע ליהודים מן הנוסח הישן "שולחן ערוך" חדש שימלא את צורכי החיים המתחדשים. לתהליכי המודרניזציה של העולם המערבי נודע מקום חשוב בחייו וביצירתו: בשירו "קוצו של יוד", בסיפורו "המעורב בדעת" (וגם בהקדמה לפרקי "על נהר כבר") נזכרים הטלגרף והרכבת, אך ללא הזכרת המילה "רכבת" (שהרי מילה זו נולדה רק בסוף ימיו): מתואר כאן השָׂר הנוסע במסילת הברזל במרכבה ממחלקה הראשונה ובני לווייתו במרכבות המשנה, כלומר מן המחלקה השנייה. העוקב אחר יצירת יל"ג לסוגיהָ ואחר איגרותיו יגלה כי הטלגרף, הרכבת, הדואר ושירות המברקים שלו מילאו מקום נכבד בחייו וביצירתו. יל"ג לא חידש אמנם מילים רבות, אך אחדים מתחדישיו הטילו שינויים משמעותיים במילון העברי וב"שוק החיים" שלנו.

יל"ג הוא הסופר שגאל את המילה העברית עמומת-הפשר "חַשְׁמַל" מן השִׁכחה, ויצק בה את ההוראה המודרנית של המילה הלועזית electricity, וזאת בעקבות המשמעות שניתנה למילה המקראית הנדירה הזאת בתרגומי התנ"ך ללשונות אירופה. בתרגום השבעים שימשה המילה היוונית "אֶלֶקטרון" לתרגום המילה "חשמל" המופיעה במקרא שלוש פעמים בתיאור מעשה המרכבה שבספר יחזקאל: "כְּעֵין הַחַשְׁמַל" (א, ד; א, כז), "כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (ח, ב). ביוונית אחת מהוראות המילה "אלקטרון" היא 'סגסוגת זהב' , והשנייה היא 'ענבר', ועל-כן מראֶה שהוא "כְּעֵין הַחַשְׁמַל" הוא כנראה מראֶה בוהק בצבע זהוב-צהוב.

יל"ג, בבואו לתאר את הפער בין חידושי העולם המודרני לבין אורַח חיים-הנחשל של "שומרי שלוּמי אמוני ישראל", כתב בשירו 'שני יוסף בן שמעון", לאמור: "הָאוֹר, הַחֹם, הַקִּיטֹר, הַחַשְׁמַלָּה / כָּל כֹּחוֹת הַטֶּבַע הֵם מַלְאֲכֵי מַעְלָה", ועל הרכבת נאמר ב"קוצו של יוד" במאמר מוסגר: "(עַתָּה בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ אֶת הָעֲגוּנָה הִשְׁמִיטוּ/ וּבְהִלְכַת הַמְּסִלָּה יַעֲסֹק כָּל תַּלְמִיד-בָּחוּר,/ וְאַחֲרֵי שַׁקְלָא וְטַרְיָא פֶּה אֶחָד הֶחֱלִיטוּ/ כִּי מְכוֹנַת הַקִּיטוֹר הִיא הַכֶּלֶב הַשָּׁחוֹר/ אֲשֶׁר בּוֹ יִשְׁתַּמְּשׁוּ לִקְפִיצַת הַדֶּרֶך,/ כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר 'בְּרִית מְנוּחָה' בָּאֹרֶךְ)". כלומר, אנשי בית-המדרש לא התרשמו מחידושי המדע ולא קיבּלוּם בברכה. הם רואים ברכבת את "הכלב השחור" ובחשמל הוא רואים כעין משלחת מלאכי מרום.

אנשי הלשון לא מיהרו לצדד בהוראה המודרנית של המילה המקראית,¹  אך מִבּין חידושיו המעטים של יל"ג² המילה "חשמל" נשתגרה כהלכה, והולידה גם את שם-התואר "חשמלי" ואת הפועל המרובע חשמ"ל בבניינים הכבדים (חִשמֵל, חֻשמַל, התחשמֵל) ואת שמות העצם 'חשמלאי', 'חשמלאוּת', 'חשמוּל' ,'התחשמלוּת' וכן את שמו של אמצעי-התחבורה 'חשמלית' (וכן את הכינוי העממי הקומי 'חשמלטור', פרי-עטו של אפרים קישון).

• שלום-יעקב אברמוביץ ("מנדלי מוכר-ספרים") והמילה 'גפרור'

משכילים רבים, כמו יל"ג ומנדלי מוכר-ספרים, האמינו בכל מאודם בהשתלבותו של היהודי בתרבות אירופה מבלי לוותר על יהדותו (וכדברי יל"ג בשירו "הָקיצה עַמִּי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ"). ואולם, דור ההמשך לא ציית לכלל הזה ככתבו וכלשונו. על בנו של יל"ג סוּפּר שהוא התנצר, ומאיר, בנו של מנדלי מו"ס, התנצר ונשא אשה פרבוסלבית. רבים מצאצאיו המתגוררים בבלגיה הם נוצרים אדוקים שנהנו שנים רבות מתמלוגי יצירתו של אבי משפחתם המפורסם (ראו: מעריב מיום 24 באפריל 1967).

יל"ג ומנדלי (ואחריהם גם רוב סופרי אודסה, לרבות אחד-העם וביאליק) ניהלו אורַח חיים מערבי, וספק אם פקדו את סף בית-הכנסת לעִתים מזומנות. הם לבשו בגדים אירופיים, ניהלו את חייהם לפי השעון ולוח-השנה, שתו יין גם בארוחות אמצע השבוע, עישנו סיגריות בשבתות ובחגים, פקדו את אולמות התאטרון, ביקרו במוזיאונים ונסעו ליעדים מרוחקים ברכבת, ולא בכרכרה.

יל"ג התקרב בשנותיו האחרונות לאחד-העם ולסופרי אודסה, והתקרבותו התבטאה גם במדיניוּת הלשון שלו. הוא נטש את התחדישים של סופרי ההשכלה שנבראו על בסיס מילים לועזיות (כגון "דילוג-רב" לטלגרף, 'דף-פתע' למברק [dépêche], 'קנה-און' לתותח [canon], וכד'), ובחר במילים חדשות שנתבססו על שורשים עבריים. הערבוביה ששׂררה בין דנוטציות שונות ניכּרת לא רק בעת השימוש במילים עתיקות ומרוּבּדות, שנתגלגלו לעברית המדוברת מן המקורות, עמוסות במשמעים שנצברו במרוצת הדורות. הערבוביה הורגשה גם בזמן שהתחילו שתי האסכולות של תחיית השפה העברית – זו של בן-יהודה וה"ירושלמים" (שהמשיכה את המגמה האירופוצנטרית של סופרי ההשכלה) וזו של סופרי אודסה (שהתנערו ממגמה זו) – להציע חידושי מילים, וכל אחת מהן ניסתה להשליט את המצאותיה.

במאמר מאת ראובן מירקין³ שהתפרסם באתר האקדמיה ללשון העברית, מצאתי שהמילה "גפרור", למשל, היא מתחדישיו של מנדלי מוכר-ספרים, אך היא אינה מובאת במילון בן־יהודה, כי בן-יהודה העדיף את חידושו שלו – "מַדְלֵק". ראובן סיון מצא את המילה 'גפרור' בסיפורו של מנדלי "בעמק הבכא". בנוסחו הראשון של סיפור זה ("הַשִּׁלֹחַ", כרך א, תרנ"ז, עמ' 302) נזכר 'קיסם מגופר', אך בעמ' 187 של כל כתבי מנדלי, כרך ראשון (תרס"ט), כבר נזכר ה'גפרור' במקום הקיסם המגופר. ואולם, ראובן מירקין התחקה אחר תולדותיה של מילה זו, ומצא שכבר בפרקי "בעמק הבכא", שהתפרסמו בכרך ג' של "הַשִּׁלֹחַ" (טבת-סיון תרנ"ח, עמ' 209; כל כתבי מנדלי, תרס"ט, עמ' 220) נזכרת 'קופסא של גפרורין'.⁴

המבוכה הלינגוויסטית ששררה בשנים אלה משתקפת, למשל, בסיפורו-רשימתו של ביאליק "סוחר" (1903), בתיאור דמותו הפסידו-משכילה והמגוחכת של המשורר-הסוחר המגיע לאודסה מן הפֶּריפריה. איגרות ביאליק מלמדות כי בחיי היום-יום השתמש המשורר במילה 'ציגרטה', אך בסיפור "סוחר" הסיגריה נקראת בשם "פפירוס"⁵ (ובשיר "דבר" כתב ביאליק על הסיגריה כעל "גְּלוֹם הַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר בְּפִיהֶם"). הגפרור נקרא בסיפור זה בשם "גפרורית", ובסיפור "פסח שני" נזכרים "עצי גפרית". בסיפור זה עדיין משמשת המילה הצרפתית "דפשא" (dépêche) לציוּן "מִברָק", והחשמל עדיין נקרא "אלקטרא".

מנדלי מוכר-ספרים חידש מילים לרוב, בעיקר בשלושת הכרכים של "תולדות הטבע" (1862, 1866, 1872) – תרגום ספרי הטבע של הרולד אטמר לנץ – שהעשיר את העברית בעשרות דנוטציות חדשות, אם לא למעלה מזה. בעקבות שמועות שגרמו לחילוקי דעות (בדבר יחסו של מנדלי ללשון יידיש, יחסו אל התנועה הציונית, יחסו אל תחיית העברית כלשון המדוברת ברחוב ובשוק) נתגלע קרע הסופר הוותיק לבין אגודת "חובבי שפת עבר", שגמרו אומֶר שלא להכליל את מנדלי בין חבריהָ. ביאליק ביקר קשות את יחסה של האגודה אל מנדלי במאמרו "על מנדלי מוכר ספרים" (נאום שנישא ב"נשף מנדלי", בסניף תל-אביב של הנוער העובד, בסיון תרפ"ח). המשורר לגלג על נידויו של מנדלי מוכר-ספרים מהאגודה, ואמר שמטיל זהב קטן עולה בערכו ובמשקלו על "שק מלא נוצות". אגודת "חובבי שפת עבר" כפפו את ראשם והתנצלו לפני מנדלי מוכר-ספרים על הדרתו המבישה מרשימת חבריה.

• חיים-נחמן ביאליק והמילה "מטוס"

ביאליק לא שָׂבַע נחת מאותם תחדישים שלא נגזרו משורשים עבריים והעידו על דבֵקות במגמה האירופוצנטרית של סופרי ההשכלה. בכוחו של התחדיש הביאליקאי "מָטוֹס" (אשר הִדיח כידוע את ה"אווירון" שנולד בבית-מדרשו של בן-יהודה) להעיד על השוני שבֵּין מדיניוּת הלשון של מחדשי הלשון "הירושלמיים" לבין זו של סופרי אודסה, ומנדלי וביאליק בראשם. איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, חידש את המילה "אווירון" בהסתמך על המילה הצרפתיות avion . לצורך החידוש נטל בן-אב"י את המילה העברית "אוויר" (שמקורה במילה יוונית וממנה נגזרו המילים air שבאנגלית ובצרפתית, aire שבספרדית, aria שבאיטלקית, ועוד), והוסיף עליה את הסיומת xוֹן שבָּהּ השתמשו אליעזר בן-יהודה וחבריו ברבים מתחדישיהם, ולא לצורכי זיעוּר בלבד. מאחר שאין מדובר בשורש עברי, אי אפשר לגזור מן המילה "אווירון" מילים נוספות הקשורות בטיִס (הטייס כונה באותה עת "מנהיג האווירון", "אוויראי" או "מעופף").

ביאליק נטל לידיו את הפועַל המקראי היחידאי לטוּשׂ (על-פי איוב ט, כו) וכן את המילה "טיסה" המצויה בלשון חז"ל (וכן בפיוט "ויהי בחצי הלילה" הידוע לרבים משום הכללתו בהגדה של פסח: "טִיסַת נְגִיד חֲרֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיִל"), וברא את המילה "מטוס". המילה "טיסה" שימשה את ביאליק במקומות רבים, והוא זיהה את הפוטנציאל היצרני שלה, למשל במאמרו "שירתנו הצעירה" ("טיסתו כטיסת סנונית", "טיסה רחבה", "טיסתה עדיין כטיסת השׂלָו"). בשורש טו"שׂ השתמש ביאליק בשירו "זוהר" המתאר את טיסתו הדמיונית של הילד עם הצפרירים: "קַלּוֹתִי, זַכּוֹתִי, כְּנַף אוֹר תִּשָּׂאֵנִי, / נָטוּשָׂה, הַזַּכִּים, אֲחִיכֶם הִנֵּנִי!".⁶

החלופה שהציע ביאליק ל"אווירון" של בן-יהודה מתאימה לפרדיגמה של הלשון העברית, ועל כן אפשר לגזור ממנה מילים נוספות כגון "טַיָּס", "טַיֶּסֶת", "טַיִס", "טִיסָה", "מַטָּס", "טיסָן", ועוד. ד"ר ניסן נצר ז"ל, בהרצאה על תחיית הלשון העברית, אמר – ברצינות ובבדיחות הדעת כאחת – שלא קשה להבין מדוע הוּפּל האווירון בַּקרב האווירי שניטש בינו לבין המטוס...

ראינו כי גם יל"ג שהמציא את המשמעות המודרנית של המילה "חשמל" ומנדלי מוכר-ספרים שחידש את המילה "גפרור" חידשו את חידושיהם לשם התאמת השפה העברית לתהליכי המודרניזציה שעברו בימיהם על העם ועל האנושות, אגב התאמת חייהם האישיים לצורכי מהחיים המתחדשים. ביאליק היה שמרן מהם, ולא שָׂשׂ לשַׁנות את אורחות חייו, אך העשיר את העברית במילים שמילאו חסרים בחייו האישיים: הוא לא העז מעולם להציג את כף רגלו על כבשׁ מטוס, וגם כאשר נסע לניו-יורק הוא נסע באנייה, אך המציא את המילה 'מטוס'; הוא התייסר מן הערירוּת, שפקדה אותו ואת רעייתו, והמציא את המילה 'פריון'. אירוע טרגי בחייו (מותה מפגיעת מכונית של ילדתם של שכניו בתקופת מגוריו בברלין, שהייתה למשורר כבת) גרמה לו להמציא את המילה 'תאונה' (במקור המקראי [יחזקאל כד, יב] משמשת מילה זו בהוראת 'אמתלה' או 'תואנה'; בימי-הביניים שימשה המילה בהוראת 'תלונה'). ואולם, משמעותה המקראית המקורית של מילה זו מעולם לא נכנסה אל העברית הדבוּרה, וההוראה החדשה שהעניק לה ביאליק (כשווה-ערך ל-'accident' הלועזי) היא המשמשת אותנו כיום בעברית הכתובה והדבוּרה.

• שאול טשניחובסקי והמילה "גחלילית"

המילה "גחלילית" רשומה בין חידושי ביאליק, בהסתמך על שיר-הילדים "אצבעוני", שהתפרסם בעיתון הילדים "השחר" שערך מ' בן-אליעזר. השיר "אצבעוני" ראה אור בכרך א, גיל' 19 – 20, כ"ד בסיון תרע"א / 1911), וכותרתו נחשבת תחדיש של ביאליק (שנשתגר עד מהרה בפי רבים). במילון אבינרי לחידושי ביאליק הגחלילית נזכרת כחידוש ביאליקאי, וכך גם במקומות אחרים.

ואולם, המילה "גחלילית" היא ספק חידוש של ביאליק ספק של זולתו. ידידו-יריבו המשורר שאול טשרניחובסקי, בשירו "אגדות האביב" ("חזיונות ומנגינות", ספר שני 1899), מתאר צעירה יפהפייה, ש"כְּלִיל גַּחְלִילִיּוֹת לְרֹאשָׁהּ, כַּעֲטָרָה רַבַּת-אוֹר". אצל ביאליק מופיעה הגחלילית בשירי הילדים במועד מאוחר הרבה יותר, כשתים-עשרה שנים לאחר טשרניחובסקי, וייתכן שטשרניחובסקי הוא בעליו של החידוש.

מדובר בחידוש מוצלח ביותר, שסגולותיו המרובות מזכירות את טיבם של חידושיו הנועזים של ביאליק בשיריו לילדים. שנים לפני שנכנסו לעברית המודרנית מילות הֶלחֵם (portmanteau), עשה זאת ביאליק כשקרא לכלב "נבחז" (שם מקראי של אליל שביאליק הֲפָכוֹ לכלב נובח, עז ונועז).⁷   גם מי שהמיר את שמו של החרק הקרוי בלשון חז"ל בשם "גוּמרת ליל" ל"גחלילית". יצר מילה המלחימה 'גחל' או 'גחלת' עם 'לילה' או 'לִילית' (או שמא מילה זו מתארת את הברייה המגיחה בלילה ומאירה את סביבותיה?).

בשיר "אצבעוני" נטל ביאליק את הצירוף "נרו יאיר" – צירוף כבול של ברכה שנהוג להוסיפו לשמו של אדם – והֲפכוֹ לצירוףּ ליטֶרלי המתאר את כושרה של הגחלילית להאיר את סביבותיה. ואולם לגבי המילה "גחלילית", שמילונו של אבינרי (ובעקבותיו גם האקדמיה ללשון העברית) מונה אותו בין תחדישי המשורר, אין בעלותו של ביאליק ברורה ומובהקת.

ואולם, החידוש הזה רב-צדדי ומורכב מכדי שנשייך אותו בנקל לטשרניחובסקי, הגם שהמשורר-הרופא הִרבּה להכליל בשיריו בשיריו דנוטציות מתחומי החי והצומח. טשרניחובסקי, יליד כפר קטן בסביבות חצי-האי קרים, קנה את ידיעותיו בשפה העברית במאוחר, ולא מפי ה"מלמד" ב"חדר" כרוב ילדי ישראל בדורו. הוא עשה אז את צעדיו הראשונים ב"קריית ספר" העברית ללא ידע רחב ועמוק ברזי העברית העתיקה והמודרנית. אלתר דרויאנוב השאיר מסמך, שנשאר חסוי שנים רבות בארכיון הציוני בירושלים, שבּוֹ סיפר שאת סיפורי טשרניחובסקי ואת המבוא לכליל הסונטות שלו היה צורך לכתוב מחדש, כי כל צירוף בתוכם היה טעון תיקון ואי אפשר היה להסתפק בעריכה. את גילוי הדעת שלו סיים דרויאנוב במילים: "אני משאיר את האוריגינל למשמרת: יראו הדורות הבאים ויֵדעו מה הייתה ידיעתו של סופר חשוב כצ'רניחובסקי בלשון העברית" (ראו מאמרה של זיוה גולן "סערה בכוס מים", מעריב, 13.1.1978).

ובכן, ככלות הכול ייתכן שהמילה "גחלילית" היא בכל זאת חידושו של ביאליק, שנהג לסייע לידידיו, ובמיוחד לצעירים שבהם, בהתקנת שיריהם לדפוס. ידוע,למשל, שטשרניחובסקי ביקש את ביאליק שיסייע לו להשלים את שירו "כחום היום", וביאליק אכן הפשיל שרווּלים וחיבר חלק מהאידיליה הנודעת הזו. ידוע גם שביאליק נהג להפריח "בלוני ניסוי", ולשלב את תחדישיו ביצירות של אחרים, ורק משנשתגרו תחדישים אלה שילבם ביאליק גם ביצירותיו שלו. כך נהג, למשל, בעת שחידש את המילה "לרשרש". הוא שילב את המילה בסיפור של גרשון שופמן, ורק כאשר "החלו כולם מרשרשים", הוא הִרשה לעצמו לשלב את פרי-עטו גם ביצירתו.⁸

• רחל המשוררת שהפכה את המילה "נבו" משם-מקום למושג

כתבי-היד של רחל המשוררת, השמורים בארכיון מפלגת העבודה, מעידים שהיא נאלצה לברוא את ידיעותיה הלינגוויסטיות "יש מאין". לא אחת ניתן לגלות בכתבי היד הללו טעויות כתיב מביכות, כגון איוּת מילים כמו "ענקי" ו"עלבון" באל"ף, או איוּתה של המילה "משתרע" בטי"ת. רחל באה ארצה שקויה ורווּיה בתרבות הרוסית, אך ללא ידע והבנה בעברית הכתובה והדבוּרה.

מאליה מתעוררת התמיהה: איך מתוך אי-ידיעת העברית צמחה המשוררת העברייה המודרנית הראשונה, ואיך דווקא היא – ולא משוררות ומשוררים שנולדו בארץ בשנות מִפנה המאה העשרים – המציאה מילים חדשות וצירופי-מילים מקוריים, שנקבעו בלקסיקון העברי לדורות?!

את העברית הקלסית למדה רחל אט-אט, אגב פגישה אוטו-דידקטית יום-יומית עם פרקי התנ"ך. א"ד גורדון, שפרשׂ עליה את חסותו בשלבי החניכה שלה, יעץ לה ללמוד כל יום פרק אחד בתנ"ך, וכך התחילה המשוררת הצעירה להכיר את העברית הקלסית – את ההגאים והצורות, את המילים וצירופיהן. בין התנ"ך לבין פטפוטי הטף בגן-הילדים שבּוֹ עבדה השתרעו מדבריות-ענק שהרתיעו אותה: לשון חז"ל, לשון הפיוטים, לשון ימי-הביניים, לשון סופרי ההשכלה – כל אלה היו בעבורה מרחבים זרים ולא מוּכּרים שרגלה לא דרכה בהם.

מפעם לפעם נולדו בשירת רחל צירופי לשון מקוריים וייחודיים, שנשתגרו עד מהרה בעברית הכתובה והדבוּרה  כאילו היו בה למן קדמת דנא. כך, למשל, צירוף כדוגמת 'צַו הַגּוֹרָל' (בדומה ל"גזר דינו של הגורל") אינו מופיע במאגרי האקדמיה, והוא פרי ככל הנראה המצאתה של רחל. כמוהו גם הצירוף 'אוויר פסגות' (ככותרת שיר של רחל משנת תר"ץ), שהוליד את הפתגם: "רק הנושם אבק דרכים, יזכה לנשום אוויר פסגות".

לא רבות הן המילים (הדנוטציות) שחידשה רחל בשיריה, אך לעִתים היא השתמשה במילה ידועה או במושג ידוע, ושינתה את טיבו באופן ששיקף את חייה המיוסרים. כך כתבה בשירה "מנגד" המסתיים במילים שנחקקו לימים על מצבתה: "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" (בשיר זה כתבה גם: "בְּכָל צִפִּיָּה/ יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ"). משמע, גם אבי הנביאים עמד כפסע בינו לבין המטרה שאליה חתר כל ימיו ושלא הושג, ומה תאמר משוררת דלה כמוני?! המילה "נבו" הופכת כאן למילה-נרדפת לעמידה חסרת-סיכוי מול יעד נכסף שלא יושג לעולם. את שירהּ "פרחי אולי" פתחה רחל במילים: "עַל עֲרוּגוֹת הַגָּן, בְּנוֹף טָלוּל וָחָם/ פִּרְחֵי אוּלַי גָדְלוּ רַעֲנַנִּים". המילה הפשוטה והיום-יומית "אולי", נעשית אצל רחל שם של פרח נדיר, שספק אם יפרח אי-פעם.

רחל, שלא הכירה את "ארון הספרים" של מקורות עם ישראל לדורותיהם, הצליחה במאגר המילים הדל לכתחילה שעמד לרשותה לחדש חידושים שנתמזגו בעברית הדבוּרה והכתובה, ואפשר שיישארו חקוקים בה עד עולם (אם לבחור בכותרת עגנונית שמקורה בבראשית יג, טו, בשמות יב, כד, ועוד). לפנינו תופעה שהיא אחד מפלאי שנות התחייה של השפה העברית שנעשתה משפת ספר קפואה לשפה חיה המדוברת בגן, בכיתה, ברחוב ובשוק.

• שמואל-יוסף עגנון והמילה "להידקטר"

ומיהו הסופר העברי שנכשל כישלון חרוץ בבריאת מילים חדשות? לא אחר מאשר ש"י עגנון, גדול הפרוזאיקונים שלנו, שלא הצליח להכניס למילון העברי אפילו מילה אחת. יתר על כן, כל "תחדישיו" והנֶאוֹלוגיזמים שלו המשולבים בין דפי הרומן הארץ-ישראלי "שירה" ובמקומות אחרים לא התקבלו ולא נקלטו. כך, למשל, כתב 'אחליות' (עמ' 274), במקום 'איחולים'; 'כנרות' (עמ' 309, 404) במקום 'ברווזים', על בסיס המילה הצרפתית 'canard' (או שמא התכוון ל"קנרס" בהוראת 'ארטישוק'); לצמחי המִדבּר קרא עגנון בשם 'קקטיות' ("עד הנה", עמ' 10, בניסיון להעניק תצורה עברית למילה הגרמנית kakteen = קקטוסים). כן כינה בספרו "עיר ומלואה" למתַקן התנורים בכינוי "תַּנָּר" (שם, עמ' 478). ברומן "שירה" קרא למזכירה 'משרדנית' (שם, עמ' 465), ולאיש התברואה קרא 'אשפתן' (שם, עמ' 264); וברומן הארץ-ישראלי "תמול שלשום" קרא לבעלת המזנון 'מיזננת' (שם, עמ' 179) ולמצחצח הנעליים 'צחצחן' (שם, עמ' 96); לנערה שלמדה לרכב על סוסים קרא עגנון 'רכבנית' ("פתחי דברים", עמ' 144) ולאהובתו פנה בחיבה ובלשון הקטנה וזיעור (דימינוטיב) בכינוי 'אהבהבת' ("אסתרליין יקירתי", עמ' 253).

ברומן "שירה" וביצירות מאוחרות אחרות הִרבָּה עגנון לחדש שמות תואר. את התואר 'גבוהית' נטל אמנם מן המקורות, אך תארים רבים חידש בעצמו: לנערה שמנמונת קרא עגנון 'שמנמנית' (שם, עמ' 242), לאישה צנומה קרא 'צנוּמית' (שם, עמ' 491), לאישה נמוכה קרא 'נמוכית' ("עד הנה", עמ' 102) ולאישה עגלגלה – 'עגלגולת' (שם, עמ' 113). לאדם שאפתן קרא עגנון 'שאפן' (שם, עמ' 384), לאדם המרבה בתירוצים ובאמתלות קרא "אמתלן" ("לפנים מן החומה", עמ' 108); לאדם המרבה לעשן קרא 'עשנן' ("עד הנה", עמ' 34; "פתחי דברים", עמ' 106); ללב מלא רגשות ורחשים קרא 'לב רָחוּש' ("על כפות המנעול", עמ' 76, 79, 96, 213); לעניינים המסתעפים זה מזה קרא 'עניינים סנוּפים' ("לפנים מן החומה", עמ' 108).

ברי, בלשון חכמים, בלשון ימי-הביניים ובלשונותיהם של פנקסי קהילות שכבר נמחו מתחת לשמַים המשיך עגנון לעשות נפלאות, אך תחדישיו המודרניים צללו לתהום הנשייה. אף לא אחת ממילים אלה נתאזרחה בלשון העברית, הכתובה או המדוברת, וכולן נשארו בתוך כתבי עגנון (הסופרים הרבים שהושפעו מן האירוניה הדקה של עגנון, מן האלגוריות שלו ומתחבולותיו הנרטיביות, לא התפעלו מן הסתם מתחדישיו הלשוניים, ולא הטמיעו אותם ביצירותיהם).

בספרו "פרקים של ספר המדינה" כתב עגנון: "כנגד מוללי מילים אומר היה אבגוסטוס קיסר, מושל אני על כל רומי כולה ואין בידי לחדש אפילו מילה אחת רומאית". עגנון כתב זאת כדי להסביר את שימושו בלשון הדורות הקודמים – בלשון העברית שכבר פסה מן העולם אך חייה הארוכים מבטיחים גם את קיומה לעתיד לבוא. כך תירץ גם את כשלונו הצורב: את אי יכולתו להשתלט על העברית הדבוּרה ולחדש בה מילים וצירופי-מילים משלו.

אפשר שהתחדיש היחיד שלו שהשתגר במידת-מה הוא "להידקטר" (או "להתדקטר"): לִזכות בתואר "דוקטור". חידוש זה נולד מתוך קנאתו של עגנון באנשי האקדמיה שקיבלו משכורת נאה ואף נהנו מיתרונות "החופש האקדמי". הוא עצמו קיבל משכורת נאה מזלמן שוקן, ואחר-כך מבנו גרשם שוקן, שאפשרה לו להתפנות לכתיבה, אך נאלץ לסור למרותם של מעסיקיו ולמלא את בקשותיהם. את יחסו המזלזל כלפי חבריו מהאוניברסיטה העברית ביטא עגנון ברומן "שירה", שאותו התחיל לחבר עוד בשנות הארבעים ובו ברא גם את הצירוף "פרופסור גמור" (המזכיר את ביטוי הגנאי "שוטה גמור" שבכתבי מנדלי מוכר-ספרים).

גם בסיפורו "עד עולם" (1956) לגלג עגנון על הבלשנים "האדון הפרופסור אלמוני והאדון הפרופסור בלמוני והאדון הפרופסור גלמוני ושאר כל הפרופיסורים [...] שקיבלו תעודות כבוד ואותות הצטיינות מחצר בית המלכות" (עגנון, "האש והעצים" [1962], עמ' 262). מעניין להיווכח שהתחדיש היחיד של עגנון שלא נגנז קשור בלגלוגו האירוני על אנשי האקדמיה ובקנאתו בהם (תוך לגלוג על רדיפת הכבוד שלהם וחתירתם לקבל פרסים ואותות הצטיינות). שוב ניתן לראות ולהראות שאין סופרים מחדשים מילה אלא ממקום שלִבָּם חפץ (על משקל מימרת חז"ל: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה, יט ע"א).

• שלונסקי והמילה "טיפּ-טיפה"

ביאליק, שלונסקי ורטוש היו הסופרים הפורים ביותר בתחום התחדישים, ולתחדישיו של כל אחר מהם הוקדש מילון שלם: ספרו של יצחק אבינרי על חידושי ביאליק, ספרו של יעקב כנעני (בעריכת אריה אהרוני) על חידושי שלונסקי וספרה של מיכל אפרת על חידושי רטוש. כשרונו של שלונסקי נבע, בין השאר, מן החינוך העברי המצוין שאליו נחשף בימי לימודיו בגימסיה הרצליה, וכן מן הכשרונות המוזיקליים שהתרוצצו במשפחתו. אביו, טוביה שלונסקי, היה עסקן שנודע בזכות הלחנת שירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין", (יש אומרים שהוא בסך-הכול התאים למילותיו של טשרניחובסקי לחן עממי רוסי). אחיותיו של אברהם שלונסקי – ורדינה שלונסקי ופניה וגמן – עסקו בהלחנה ובנגינת מקצועית בפסנתר. אחותו אידה (יהודית) הייתה זמרת אופרה. אוזנו של שלונסקי הייתה כרויה לכל בת-קול בלשון העברית, ובזכות כשרונו המילולי זיכהו המשורר זלמן שניאור בכינוי "לשונסקי" (המצאה "מילוליינית" מבריקה בזכות עצמה).

גם שלונסקי חידש בדרך-כלל את תחדישיו באותם תחומים שהעסיקוהו והיו קרובים ללִבּו. לא פלא שסופר כמוהו, מתרגמו של המנון "האינטרנציונל", חידש את המילה 'בינלאומי' (אינטרנציונלי), לא פלא הוא שלנוכח משיכתם אל "הטיפה המרה" של רוב חברי "יחדיו" (חבורת המשוררים שהקים בתל-אביב) הוא המציא את המילה "שתיין". יחסי האישוּת והחברוּת בחייו של שלונסקי לא עמדו תמיד בסימן הנאמנות, ולא פלא הוא שהתחדיש "בוגדני" מצוי אף הוא במילון חידושיו. גם לא ייפלא ששלונסקי חידש מילים רבות בתחום הלקסיקלי והלינגוויסטי (כגון 'דו-לשוני', 'דו-משמעי', 'חד-משמעי', 'להטוט', 'עוקצנות', 'דַבֶּרֶת', ועוד). קשריו האמיצים עם התאטרון (כמתרגמם מחזות רבים, כמחבר הצגות מקור, שחָלק את חייו עם השחקנית לוסיה שלונסקי, אשתו הראשונה) גרמו לו שיחדש מילים כמו 'בימוי', 'במאי', 'הצגת בכורה', 'מערכון', 'תכנייה', 'דו-שיח', 'איפור', 'תאורה'', ועוד). כבר העלינו את ההשערה שאין סופרים מחדשים מילה אלא ממקום שלִבָּם חפץ.

מִבּין מאות חידושיו של שלונסקי, שרבים מהם נשתגרו בשפה ומשמשים אותנו עד עצם היום הזה בחיי היום-יום, בחרתי במילה צדדית לכאורה – "טיפּ-טיפה" – שנבראה בעקבות המילה הצרפתית "tout petit peu". הבחירה נפלה על מילה המתאימה לשלונסקי בכל היבט והיבט': קודם כול, מילה זו מזכירה בצלילה את הביטוי הצרפתי המקורי ומתרגמת אותו תרגום וירטואוזי תוך כדי שמירה על המשמעות ועל רובד הצליל: בתחדיש העברי, כמו במקור הצרפתי, כלולים פעמיים כל אחד מהצלילים [T] ו-[P]. גם המשקל של המילה הצרפתית נשאר בשווה-הערך העברי. שמו של משקל זה הוא המשקל הקְרֶטִי (cretic) שהוא משקל שלישוני שבו כלולות שתי הברות מוטעמות – בהתחלת הרגל ובסופהּ (וכן הברה בלתי-מוטעמת באמצעהּ). המשקל הקרטי אינו נפוץ לא בעברית ולא בשפות אירופה, אך ניתן למָצאו, למשל, בשיר "Over hill, over dale" ("חלום ליל קיץ", מערכה II תמונה 1), ובשיר-הזֶמר הנודע לילדים "This Old Man", שהשאיל את לחנו לשירי ילדים אנגליים נודעים נוספים, כגון "Jack and Jill".

התחדיש "טיפּ-טיפה" התאים לשלונסקי כי הוא אהב את הקשר עם תרבות העולם, וגילה חיבה מיוחדת לתרבות הצרפתית-רוסית. הקשר עם תרבות העולם תאם גם את השקפתו הפוליטית שגילתה נטייה לקוסמופוליטיוּת, שאינה מתגדרת בתחומי התרבות הלאומית. לפני כללי הלשון העברית בפ"א הראשונה ב"טיפּ-טיפה" נדרש לכאורה לוותר על הדגש, אך שלונסקי ביכּר את שמירת המוזיקליוּת של הצירוף המקורי על-פני הדבֵקוּת בכללי הלשון העברית ובטוהר הלשון.

פרט לכך, שלונסקי חיבב מילים המכילות בתוכָן תחיליות, כגון: 'אֵי-שם', 'אֵי-בזה', 'אֶי-אז', 'רב-צדדי', 'חד-משמעי', 'דו-משמעי', 'דו-סטרי'; וכן מילים מחוברות כגון: 'דוקרב', ו'אורצל'.   הוא אהב גם מילים בצורת הזיעור (בצד מילים לא מעטות שהמציא לצורכי הגדלה והעצמה). בקטגוריה "חידושי מילים" ב"שלונסקי: האתר" (https://www.shlonsky.org.il/) שבעריכת פרופ' חגית הלפרין מצויות, למשל, המילים 'חזרזיר', 'שפמנון', 'אבנונית', 'אוושוש', 'אנפוף', ושמות-התואר 'אפרורי', 'חמקמק', 'נכלולי' 'רכרוכי' ו'קטנוני'. התחדיש 'טיפּ-טיפה' שיקף אפוא את נטייתו הטבעית של שלונסקי ללהטוטי לשון ולהתחכמויות, אף שיקף תכונות רבות אחרות האופייניות לפואטיקה שלו ולהשקפת העולם שלו.

• יונתן רטוש והמילה "מִמסד"

אלף ומאתיים העמודים של המילון המוּעָר של חוקרת הלשון פרופ' מיכל אפרת "המילים המתבקשות: תחדישיו של יונתן רטוש" (אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשע"א) מקיפים את תחדישיו של רטוש ביצירתו לסוגֶיהָ ואת הצעותיו שנותרו בעיזבונו. הספר הוא פרי עבודה דקה ומדויקת, רבת-ממדים ורבת-שנים, של איסוף נתונים וניתוחם הלינגוויסטי.

המְעיין בספר חשוב זה ובתחדישים הכלולים בו עשוי להשתאות לנוכח השפע הבלתי-נדלה (אך גם עלול להיקלע למבוכת-מה לנוכח הבדלי הרמה שבּין העידית לזיבּוּרית). מן הצד האחד, כלולים בספר תחדישים נפלאים, מן הטובים שהוצעו בסוגם. אחדים מהם כבר נשתגרו והיו לחלק בלתי-נפרד של העברית הכתובה והדבוּרה, כגון המילים 'מִמסד', 'מִדרג', 'מִמטר', 'אֶרמז', 'הסלמה', 'נראוּת', ועוד). מן הצד האחר, רבות מהצעותיו של יונתן רטוש הן "נטע זר" בעברית, אף אינן יפות לפה ולאוזן.

בספרה הנ"ל של מיכל אפרת כלולים תחדישים לא מעטים שראויים היו להשתגר, ומשום מה נשארו בקרן זווית ונשכחו, כגון 'זוטי' ל'טריוויאלי', 'תלמוני' ל'קונפורמיסטי', 'סיקוֹרֶת' ל'רֶוויוּ', או 'מִסְלָל' ל'קריירה'. גם התחדיש 'תָּרֹק' (כשווה-ערך של turquoise באנגלית ובצרפתית; Türkis בגרמנית; turchese באיטלקית, turquesa בספרדית, וכו') יפה וראוי בעיניי. המילה 'טורקיז' פירושה 'טורקי' ('תורכי'), על-שם צבע המים הכחלחלים-ירקרקים האופייניים לחופי טורקיה. חידושו של רטוש, שנגזר במשקל הצבעים, מתאים אפוא להפליא לרוחה של השפה העברית, וראוי היה שיתייצב בה על פְּתֵכַת (פָּלֶטַת) הצבעים לצד התָּרוֹג, התָּפוֹז התָּכוֹל.

בין התחדישים שלא נטמעו בעברית הכתובה והדבוּרה, אך ראויים היו להשתגר לעניוּת דעתי, ניתן לִמנות גם את התחדיש 'הֶפלג' כשווה-ערך ל'הִיפֶּרבּוֹלה' (בתחומי הרטוריקה והפואטיקה, להבדיל מן השימוש במילה 'הִיפֶּרבּוֹלה' בתחומי ההנדסה) וכן את התואר 'תּוּגי' בהוראת 'טרגי'. גם בשני תחדישים אלה שהציע רטוש – 'הֶפלג' ו'תּוּגי' – נשמרים הצלילים המקוריים של המילה הלועזית, ולמילים כאלה יש סיכוי טוב להשתגר ולהיטמע בשפה המדוברת. כאלה הם גם התחדיש 'מרכוליוּת' (שהציע רטוש לשיטת המסחר הקרויה בלע"ז 'מרקנטיליזם') והתחדיש 'לַקטנות' שהציע למילה הלועזית 'אקלקטיקה'.

ואולם, בספרה של מיכל אפרת כלולות גם מילים רבות שהתקבלותן והשתגרותן הייתה כמדומה חסרת סיכוי מלכתחילה. לפעמים קשה להאמין שמשורר בעל הבנה כה דקה בתחומי המשקל ורובד הצליל כדוגמת רטוש, ששירי "חֻפּה שחורה" שלו הם מופת לרגישוּת פרוֹזוֹדית עילאית, בחר להציען בתורת חֲלוּפות ראויות למילים לועזיות המשמשות את דוברי העברית (המילה 'חֲלוּפה' כשווה-ערך למילה הלועזית 'אלטרנטיבה' היא אחד מתחדישיו המוצלחים ביותר של רטוש). משורר בעל חושים מחודדים כשלו ובעל כושר-המצאה גאוני כשלו צריך היה לדעת מראש שאין לחלק גדול מתחדישים אלה כל סיכוי למצוא את דרכו אל אוצַר-המילים שבפינו. מילון תחדישיו של רטוש מציג שפע שלא תמיד שמור לבעליו לטובתו.

מתברר שלא קל לנחש איזו מילה תשתגר, ואיזו תישאר חבויה בארכיונו של המחדש. הנה, מילים שחידש רטוש במשקל מִקטל (משורשים שבהם מ"ם היא פ"א הפועל), כגון 'מִמסד' ו'מִמטר' הצליחו להיעשות חלק בלתי נפרד מן העברית שבפינו, ואין עליהן עוררין. לעומת זאת, היו לו לרטוש הצעות נוספות במשקל זה, שלא נתמזל מזלן להיכנס ללשון היום-יום, כגון: 'מִמזל', ('קונסטלציה'), 'מִמצב' ('סיטואציה'), 'מִמצע' ('מדיום'), 'מִמדן' ('כלכול ענייני המדינה'), 'מִלשן' או ('אידיום'). למרבה האירוניה, רטוש שלימד שחקני תאטרון להגות את המילים כהלכה ולדייק בחיתוך הדיבור, לא הצליח להכניס ללשון העברית את הצעתו 'מִמלל' כשווה-ערך למילה הלועזית 'דיקציה'. לעומת זאת, בימינו השתגר התחדיש 'מִמסר' בתחום האלקטרוניקה והצטרף למילים במשקל זה שכבר השתגרו מזמן כגון 'מִמרח', 'מִמכּר' ו'מִמצא'. רטוש הִרבּה יותר מאחרים להשתמש במשקל זה, שבו הרים תרומה רבת-ערך לעברית הכתובה והדבוּרה.

ראינו שביאליק המציא מילים במילים שהעסיקוהו ומילאו חסר בחייו האישיים, וכשהתייסר מן הערירוּת, שפקדה אותו ואת רעייתו, והמציא את המילה 'פריון'. גם רטוש המציא מילים שמילאו חסר בחייו האישיים: רטוש היה אנטי-ממסדי ונון-קונפורמיסטי בחייו וביצירתו, ומרדן גדול בתחומי הפואטיקה והפוליטיקה. דווקא הוא המציא את המילים "מִמסד" (establishment) ו"תלמוניוּת" (conformism), המנוגדות תכלית ניגוד לאישיותו.

עגנון שהעדיף בדרך-כלל את מטבעות הלשון העתיקות, המכוסות פָּטינה של יושן, על פני תחדישים ונאולוגיזמים המַדיפים ריח של "צבע טרי", העיר בחיבורו "פרקים של ספר המדינה" ("סמוך ונראה", [1950], עמ' 252.): "על-ידי אותן המליצות ואותם המילים החדשות עלולים דבריהם של מנהיגי המדינה להשתכח בעוד חצי דור, שלא יימצא קורא שיבין דבר וחצי דבר. ואני שכבוד המדינה ומנהיגיה חביב עליי יותר ממליצותיהם ויתרתי על לשונם וכתבתי את דבריהם בלשוני אני לשון קלה ופשוטה, לשון הדורות שקדמו לנו והיא לשון הדורות שעתידים לבוא".. עגנון ניסה להוסיף למילון העברי מילים רבות, שאף לא אחת מהן הצליחה להתקבל ולהשתגר. רטוש הכניס מילים רבות, ואלה שלא נכנסו – ראויות בחלקן להיכנס למילון ולהשתגר בעברית הכתובה והדבוּרה, וייתכן שהן עתידות אולי להיטמע בלשוננו.

• ומה באשר לתחדישי הסופרים שקמו אחרי הקמת המדינה?

דומה שעיקר התחדישים המוצלחים, פרי-עטם של סופרי ישראל, חודשו לפני קום המדינה. . גם אחרי הקמת המדינה קמו סופרים רבים שחידשו פה ושם ביצירתם מילה או קומץ מילים, אך בדרך-כלל לא היו אלה חידושים שנוצרו "עם הפנים אל העם". הם לא נבראו כדי להעשיר את העברית הכתובה והדבורה בדנוטציות חדשות, אלא מתוך הצורך להעשיר את כתיבתם ביסודות מפתיעים בעלי פונקציה פואטית – במילים נאות ומיוחדות שעדיין לא נראו ולא נשמעו.

אין דומות המילים הנדירות שברא ס' יזהר בסיפוריו עתירי התיאורים למילים ה"מתאנגלזות" מדעת של דויד גרוסמן, אך גם אלה וגם אלה לא נבראו למען הציבור הרחב, ובוודאי שלא לצורכי העשרתה של העברית היום-יומית. ב"הזירה הלשונית של רוביק רוזנטל" מצאתי את התואר "שפלולי" שהמציא דויד גרוסמן (בהוראת שפל ואפלולי: "וגם קשור לחיבוק ההוא, עם החיוך השפלולי"), וברגע התחוור לי ההבדל שבין חידושיו ירוקי-העד של ביאליק, למשל, לבין חידושיהם המוצלחים, אך קצרי-המועד, של סופרים בני ימינו. ביאליק חידש את התואר 'אפלולי' (ביחד עם תארים נוספים כגון 'אוורירי', 'שברירי', 'טורדני', וכו') כדי להעשיר את הלשון במילה שהייתה חסרה בה, שהרי אין דומה 'אָפֵל' ל'אפלולי' (שהוא 'אפל במקצת'). המילה נשתגרה, ואף הולידה את הפועל 'התאפלל' ואת שמות-העצם המופשטים 'אִפלול' ו'התאפללוּת'. דויד גרוסמן המציא את המילה 'שפלולי' לא כדי שתיעשה חלק בלתי נפרד מהלשון העברית, אלא כדי לקשט את אמירתו במילה מיוחדת מפתיעה, מצחיקה במקצת, הרומזת לא רק לחיוך השפל והאפלולי אלא גם לטיבו הפלילי. המצאה יפה לכל הדעות, אך רבים הם סיכוייה להישאר בין דפי הספר.

התבוננות בחלקם של הסופרים בבריאת מילים חדשות מעוררת את שאלת יכולתו של הסופר – להבדיל מהבלשן, מהמנהיג הפוליטי ומשאר ממציאי המילים – להעשיר את תרבות עמו בהמצאותיו המילוליות, המשַׁקפות לעתים קרובות את מחשבותיו ורעיונותיו האישיים. ראינו שרוב הסופרים מחַדשים חידושים בתחומים הקרובים להם – "ממקום שלִבָּם חפץ". ואולם, לא אחת אותו תחדיש, שנולד מתוך צורך אישי צר ומצומצם, משתלב אחר-כך במעגלים גדלים והולכים ומשמש את הציבור כולו.

גם אפרים קישון (שכָּתב מערכונים, סיפורים, מחזות, תסריטים וכו'), "עולה חדש" שהצליח בכשרון לשוני של outsider , לברוא פה ושם תחדישים נפלאים, ברא מילים מתוך מצוקה אישית, שנעשו ברבות-השנים לנחלת הכלל. לאחר שספג ביקורת קטלנית ממבקר התאטרון של עיתון "הארץ", הד"ר חיים גמזו, הוא המציא את הפועל "לגמוז" שפירושו: לגרום בהבל-פה לגניזתו של מחזה שבו שיקע המחזאי את נשמתו ולגרום לתאטרון הפסדי-ענק. פינת הביקורת של גמזו נשאה את הכותרת "אמש בתאטרון", וכך חידש קישון גם את תחדישו "באחד האֲמָשים".

ואולם, כאמור, תחדיש של סופר רבגוני כדוגמת קישון (שדבריו הגיעו לקהל הרחב באמצעות העיתונות הכתובה והמשודרת, הבמה והמסך) לא נשאר קניינו האישי, אלא התפשט עד-מהרה בכל אתר ואתר והפך לנחלת הכלל. זה יתרונם של סופרים, המגיעים לרבבות קוראים, אם לא למעלה מזה, על פני בלשנים ופילולוגים ששומעי-לקחם אינם רבים. מנהיגים פוליטיים, שלעתים רחוקות מתברכים בכשרונות לינגוויסטיים, נוהגים לא אחת להיוועץ בסופרים, בעיתונאים וברעיונאים כדי להגיע אל העם בעזרת תחדיש מוצלח. היה זה בוריס ילצין, הנשיא הנבחר הרשון של רוסיה, שהמשיך לכהן בתפקידו הנשיאותי גם  לאחר פירוק מעצמת-העל בשנת  1991, שאמר: "כאשר שורר בעולם מצב קריטי, חשוב לעודד חשיבה חדשה וחידושי לשון. ברגעים כאלה כל מילה חדשה היא נכס יקר מפז".

הערות:

1. ראו: מילון בן-יהודה, עמ' 1806.
   

2. ראו: אברהם אברונין, מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג, 1953, עמ' 285 ואילך.
   

3. ראו: "גפרור: גלגוּלוֹ של חידוּש מחידוּשי מנדלי מוֹכר ספרים", לשוננו לעם לג, ד–ה (תשמ"ב), עמ' 135–138.
   

4. פרופ' חיים א' כהן, עורך המילון ההיסטורי (תשע"א – תשפ"ה) העירני כי המציאה הזאת נפלה בחלקו של מירקין אגב עבודתו במפעל המילון ההיסטורי (הוא היה ראש מדור הספרות החדשה). פרקי "בעמק הבכא" האלה שנדפסו ב"השלח" עובדו ל"מאגרים" ומצויים כיום לכל דורש.
   

5. כביידיש; ואגב, את 'פפירוס' הוא מכניס בפי בן שיחו ומקיפו במירכאות. בכתיבת עצמו הוא כותב 'פפירוסא', 'פפירוסין', בלי מירכאות. תודתי נתונה לפרופ' חיים א' כהן על הערה זאת.
   

6. כך במהדורות כל כתבי. אך במהדורת תרפ"ו מובאת המילה ''נטושה" בשי"ן ימנית. ביאליק השתמש בפועל הזה גם בתרגום "דון קישוט" (1912), וגם שם בשי"ן ימנית – הכול כניקוד בכמה דפוסי מקרא באיוב. תודתי נתונה לפרופ' חיים א' כהן גם על הערה זאת.
   

7. ביאליק אימץ כאן דרשת חז"ל על השם הזה. ראו: סנהדרין סג ע"ב. בציטוט הפסוק הזה בתלמוד נכתב: 'נבחן' (!), ודרשוהו 'כלב'. בשולי דפוס וילנא של התלמוד הגיהו: 'נבחז'. תודתי נתונה לפרופ' חיים א' כהן גם על הערה זאת.
   

8. מתוך איגרת לדניאל פרסקי, מיום 6.2.1922; איגרות ביאליק, כרך ב, עמ' רנב.