top of page

לרדוף את המילים עד קצווי העברית

העברית כאחת "הנפשות הפועלות" בתאטרון-הדמויות האלתרמני

פורסם: מאזנים, 88 (5) 2014


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, היה כידוע ממייסדי גן-הילדים העברי. בדרכו ארצה התעכב האב בעיר קישינב, ושם שלח את בנו ללמוד בבית-ספר דתי-חרדי שהיה כנראה מוסד הלימודים הטוב ביותר שנמצא לו. נתן אלתרמן ידע והִכּיר אפוא היטב עוד מִשחר ילדותו גם את לשון-הקודש וגם את לשון היום-יום הפשוטה, ונתן ביצירתו מקום לכל רובדי העברית, גם לכאלה שחבריו המודרניסטים סילקו מדרכם וראו בהם את התגלמותה של "המליצה" הבָּלָה מזוקֶן. בצורה תמציתית וקולעת הביע אלתרמן את המזיגה בין החָדש לישָׁן, בחיים כבאמנות, במחזור "שירים על רְעוּת הרוח", שבּוֹ כתב גם על התפתחותה המהירה של השפה העברית ובו הִמליץ לחבריו המשוררים שלא להתנכר לישָׁן:


"הֶחָדָשׁ הַמְמֹרָט כְּהַנְּחֹשֶת,/ הֶחָדָשׁ הַצָּעִיר וּמֵהִין,/ מַה חִנּוֹ בִּלְעָדֶיךָ, הַיֹּשֶׁן,/ בִּלְעָדֶיךָ, עַתִּיק הַמּוּמִים?/ וְעַל כֵּן נַעֲשֶׂה לָנוּ חֹפֶשׁ/ לֹא לָבוּז לִדְבָרִים וּמַרְאוֹת/ שֶׁעָלוּ בָּעוֹלָם כְּמוֹ עֹבֶשׁ/ הָעוֹלֶה בְּכָתְלֵי בְּאֵרוֹת".


אלתרמן לא הסכים אפוא לבוז ל"מליצות" ה"עבֵשות" של לשון-המקורות ולהשליכן הצִדה ככלי אין חֵפץ בו. לדבריו, מוּתר למודרניסט, שאמנותו מדיפה ריח של "צבע טרי", להציב את הישָׁן והחלוד בצד הנוצץ והמבהיק, כשם שאדריכל יציב פריט עתיק שיבלוט שבעתיים על-רקע הסגנון המודרני. כשתיאר אלתרמן חֵפץ מבהיק מחידוש, שייצג בעבורו גם את דרכי הביטוי המהפכניות של חבריו המודרניסטים, הוא נדרש למרבה הפרדוקס ללשונם המיושנת של ספרי-השכלה עתיקי-יומין ("הֶחָדָשׁ הַמְמֹרָט כְּהַנְּחֹשֶת", עם ה"א הידיעה לאחר כ"ף הדמיון כפי שהוא במקורותיה הקלסיים של העברית). כך העלה באוב ציין-סגנון מיושן מלשונם של סופרי ההשכלה ומליצֶיהָ לשֵׁם תיאורו של החדש. ולעומת זאת, כדי להבליט את החן שב"מום" שמטיל הישָׁן בחדָש, במקום לחרוז את "הַצָּעִיר וּמֵהִין" עם הצירוף-הכבול המתבקש לשם החרוז והתוכן ("עתיק-היומין"), הוא הציבוֹ ליד צירוף מפתיע פרי-המצאתו ("עַתִּיק-הַמּוּמִים"), המבוסס אמנם על הצירוף השגור "עתיק-היומין", אך גם חדש בתכלית ונותן בחריזה "מום" דיסוננטי רב-חן.


בניגוד לשלונסקי שבָּז ל"יל"גיזם" (להערצת הקלסיקה העברית כפי שזו התבטאה ב-1931, בעת שאגודת-הסופרים ערכה ביוזמת ביאליק את "נשף יל"ג"), הִכּיר אלתרמן בגדולתו של יל"ג, וכשם שיל"ג הֶאֱניש את העברית והֲפָכָהּ לדמות "בשר ודם" (באלגוריה שלו "הוי אח"), כך גם אלתרמן: הוא האניש את העברית, והֲפָכָהּ לאישה יפה בדמותה של עירו האהובה – העיר העברית הראשונה שגילה היה כגילו– ובדמות אהובתו הראשונה, המשוררת עברייה עופר-שושני, שהייתה אחת העלמות היפות ביותר שידעה ארץ-ישראל של שנות העשרים והשלושים.


לאלתרמן היה כידוע מאגר של דמויות-קבע שכיכּבו ביצירתו התאטרלית: ההֵלך, העלמה, האחים, הפונדקית, וכיוצא באלה דמויות (פרסונות) המהלכות אצלו בדרך הגדולה. אליהן הוסיף לפעמים דמויות דוממות – האנשה (פרסוניפיקציה) של מושגים מוחשיים ומופשטים, כדוגמת "הספרים", "היין", "הניגון" ו"העברית" – שאף להן העניק תכונות אֱנוש ושׂם בפיהן מילים. העברית מופיעה בשירתו תכופות כיֵשות מואנשת, לפעמים כעלמה בת עשרים ושתים (כמספר אותיות האלפבית), לפעמים כאישה יפה ומתחנחנת, לפעמים כאישה מימי בראשית שנמלטת מן הגבר-הצייד.


בשירי עיר היונה מתוארות התמורות המהירות שעברו על רחובות תל-אביב מול עיניו הרואות של המשורר, שעה שנוספו בה מרפסות ועליות-גג לבקרים, אך גם תמורה תרבותית חסרת-תקדים התחוללה בה. עיר זו, שנולדה מן החלומות והספרים, יולדת עתה על האָבניים את לשון הרחוב והשוּק, העיתונות והבמה הקלה. אלתרמן עקב בהשתאות גם אחר היהפכה של לשון-הקודש הקפואה והקבועה לשפת היום-יום המשתנה תדיר, שפתם של שוליות בסדנאות ושל אוהבים בשדרות-העיר. ב"שלושה שירים בפרוור" נאמר:


"פַּרְוָר צוֹעֵק, צוֹעֵן, פָּתוּחַ […] מֵעִבְרִיתְךָ הַמִּתְחַנְחֶנֶת / וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים/ יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד/ וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים.// אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ/ וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק/ זוֹרֵע עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִמּוּק.// […] לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּח / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג".


בשירת אלתרמן, השפה – כמו המציאוּת שהיא משַׁקפת – היא מקבילית-כוחות של שפת-סֵפר ושל שפת-רחוב, של פּוּריזם ושל שבירת-כללים, של אֶליטיזם ושל פשטות. שירי עיר היונה עקבו בהשתאות אחר היהפכם של עם, של ארץ ושל תרבות ישָׁנים לחדשים, וליווּ את הפליטים שנאלצו להשיל את בלואיהם ואת שפת-אִמם ולהפוך ל"יהודים חדשים". על התהליך הגיב אלתרמן באמירה ששילבה את קולו, את קול הפליטים ואת קולם של לוחמי דור תש"ח:


"שֻׁנִּינוּ עַד יְסוֹד. פָּקְעוּ וָוֵי חִבּוּר וְאֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב./ שֻׁנִּינוּ לְלָשׁוֹן, לְהִגָּיוֹן, לְצֶלֶם,/ לְקֶצֶב הַהִלּוּךְ, לְקַו הַמַּעֲשֶׂה, לְתֹכֶן הַדִּבּוּר וּלְטַעֲמֵי הַשִּׁיר,/ לַהֲגָבוֹת הַפַּחַד וְהַצְּחוֹק. לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר,/ אַךְ הַתְּמוּרָה נָפְלָה וַתְּהִי לְפֶלֶא" ("דף של מיכאל").


מילות תפילת "ונתנה תוקף" ("מי יֶעני ומי יֶעשר") מלַווֹת כאן את תהפוכות הגורל וטלטלותיו בשעת תמורה לאומית חסרת-תקדים, הגוזרת מי לחיים ומי למוות, מי יאחז ברסן ומי ייגרר מאחור. אלתרמן לא הזדהה כאן עם העֶמדה של בן-גוריון ושל היישוב, שדרשה מהעולים החדשים להיזרק ליוֹרה הרותחת של "כור ההיתוך" ולצאת ממנה "יהודים חדשים" לאלתַר, אך גם לא נמנה עם מתנגדיה של מדיניות "כור ההיתוך", שביקשה למחות במהירות את תווי-ההֶכֵּר הגלותיים. לגביו, אותם גילויים גלותיים הנראים לבני הארץ "צוֹרְמִים כִּבְדִיחָה" אינם אלא שרידיה המנוּונים של תופעה גדולה ומפוארת שירדה מטה-מטה ונתנוולה. הגולה הִפרידה בין השבטים ("יָד עָבְרָה בֵּין שֵׁבֶט לְבֵין שֵׁבֶט"), ועתה עומדת להתחולל מלחמת-תרבות עזה שבסיומה יעוצבו כאן זהות חדשה, דיוקן יהודי חדש, עברית מחודשת ותרבות ישראלית מקומית חדשה.


לאחיו המשוררים הִמליץ לביית את המילים סמוקות המזג, שבעורקיהן זורם דם אדום, לחלץ אותם מתוך סבך המליצות ולהכניסן להיכל השירה העברית: "אֶהֱבוּ הַמִּלִּים הָעֵרוֹת כְּוָרִיד,/ הַמְפַכּוֹת בְּסִבְכֵי מְלִיצָה וָשָׁיִת./ לִבְלִי יֶגַע רַדְּפוּן עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית,/ גָּרְרוּן בַּצַּמּוֹת אֶל הַבַּיִת.// כָּל שׁוּרָה תִּבָּחֵר כְּעַלְמָה בַּשִּׁבְיָה/ וְחַפְּשׂוּ הַיָּפָה בִּבְנוֹת הַפֶּלֶךְ/ וְחָרוּז תִּמְצְאוּ לָהּ, שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה,/ אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶּלַח" ("שיר עשרה אחים").


בדרך-כלל נוהגים לומר שלמילים יש צלילי-לוואי, ואילו בשירו של אלתרמן "השומע עברית" (מהמחזור "שירי נוכחים") לשפה העברית יש "אֵלֶם-לְוָי". בדומה לדמות המת-החי, שליוותה את יצירתו לסוּגֶיהָ ולתקופותיה, העברית מתוארת כשפה חיה-מתה ("בַּלָּשׁוׁן הַחַיָּה שֶׁעָלְתָה בָּאוֹב/ וּבְעוֹד טַעַם מוֹתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ/ שׁוּב קוֹרְאַה הִיא בְּשֵׁם לְחַיָּה וָעוֹף/ וּלְחַמָּה וּלְבָנָהּ שֶׁעָלֶיהָ"). כאן תיאר את העברית כלשון שפני יאנוס לה ("לֹא זָרָה הִיא לַשּׁוּק וְנָאָה הִיא לְסֵפֶר")


בשירו "הקרב על גרנדה" נמתח קו של אנלוגיה בין מלחמותיו של שמואל הנגיד, שר-צבאה של גרנדה, לבין המלחמה העקשנית של המשורר העברי לשמירת השפה העברית לבל תיכחד. הלוחם היהודי מבטא זאת בפרדוקס הקובע שקיומה של העברית מובטח כל זמן ששומרים עליה ילדים קטנים:


"זֹאת, קָצִין: שְׂפַת קָדְשֵׁנוּ אִתָּנוּ מִשְׁמֶרֶת,/ נִלְחָמִים לָהּ הוֹגִים וּגְדוֹלֵי פַּיְטָנִים./

אַךְ מָתַי נִצְחוֹנָהּ לָהּ מֻבְטָח לְתִפְאֶרֶת?/ עֵת שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ כָּךְ יְלָדִים קְטַנִּים".


אכן, למרבה הפרדוקס, רק שפה שלוחמיה ושומריה אינם אנשי-צבא מהוללים אלא ילדי-הגן חסרי-הישע, טובים סיכוייה להיות שפה חיה, ולא שפה החנוטה בספריות ובגנזכּים. כאמור, אלתרמן מעולם לא זִלזל בשפת-הספר ו"האות המתה", אף לא חדל לקשור כתרים לשפת החיים – הלוא היא שפת הרחוב והשוּק, המתבלת את חיינו וזורעת על לשון-הקודש "אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִמּוּק".




Comentários


bottom of page