ליצן וצליין

לצלוח את המאה / מלים: יצחק אוורבוך אורפז - ציורים: יגאל תומרקין / ריתמוס (סידרה לשירה), הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן תל-אביב לספרות ולאמנות, 1993

פורסם: ידיעות אחרונות 14/01/1994

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שני יוצרים - יצחק אורפז ויגאל תומרקין - החדורים בתחושה קשה של סוף המילניום ובידיעת גזר דינו של החלוף, עומדים ותוהים, איש-איש במדיום שלו, על משמעות הקיום בשנות "מפנה המאה". מן המפגש הצולח, שבין המלים לציורים, עולה תמונה פראדוקסלית, המאחדת את התפיסה התלמאית המיושנת של העולם הקדום ואת תפיסת-העולם הבתר-מודרניסטית, בת זמננו. בשנים האחרונות, החותמות את המאה ואת האלף, רווחת הנטייה לפרק את המציאות לגורמיה, ולהרכיב אותה מחדש בדרך אישית ואידיוסינקרטית. 'לצלוח את המאה' הוא ספר, המפרק - דרך משל - את מי החכמה של ספרי אמ"ת, ובונה מהם מימרות אישיות, חידודים אירוניים ופסידו-לוגיים, שהשקפתם איננה מוסרנית כל עיקר:

חשוב על העתיד. פנה אבק ישן / מפני חדש / ... אמור לרע כי טוב שא אשה שא טוב / אכול כל יום פירות טריים ובלילות / את הדעת פוגג פסוקים ופסוקות. / ואם תרצה להתאבד בברית הבט , / וזכור: / תנועה אחרונה / אמונה. / אמת / כך ייעשה לאיש המת.

(מתוך שער העפר, עמ' 27).

מעניין להיווכח: החידוד האירוני, המנוסח בדרך פראדוקסלית, והנוצר מהפגשתן השרירותית של שתי תפיסות-עולם מנוגדות בתכלית, הוא מעקרונות היסוד של השירה המודרניסטית, הקשה להבנה ולפענוח, שמקורה כמדומה בסימבוליזם הצרפתי (שממנו ינקו משוררים ממזרח וממערב - ת"ס אליוט, מחד גיסא, ושלונסקי ואלתרמן, מאידך גיסא). אגב קריאת ספריו של אורפז, נתברר לי לא אחת, כייבתו חידתית ואלוסיבית, עשירה בפראדוקסים מילוליים ובמיני סתירות, אמיתיות ומדומות ('הצליין החילוני' ו'הכלה הנצחית' הן רק שתי כותרות אוקסימורוניות, המעידות על נטייתו של הסופר שלא למזג את הניגודים ולפשר ביניהם, אלא להדגיש במופגן את יסוד הסתירה. בספרו 'לצלוח את המאה' מתאר הדובר את עצמו כמי שהוא "חצי ליצן חצי צליין". האין תיאור זה הולם את "הלץ והצל" האלתרמניים?). כשם שאלתרמן הצמיד אלה לאלה, בחטף ובדרך עזה ושרירותית, ניגודים בינאריים הנותרים בניגודיותם - כגון "המת החי", "פגישה לאין קץ" ו"דממה צורמת" - כך נוהג אורפז להצמיד ביצירתו, בחדות ובחריפות, את הפכי הקדושה והחולין, הרוחניות והחומרנות, הקבע והעראי. כמו אלתרמן, הוא מחבב יסודות בלאדיים (עמ' 27-28) כשם שאלתרמן נהג לערוך ביצירתו הפלאה מכוונת של היומיומי והבנאלי, כך גם אורפז אוהב לגלות לנו באור חדש, בדרך ה"הזרה" והמיסטיפיקציה, את התופעות הרגילות, הפרוזאיות והבנאליות ביותר של חיינו העירוניים: