להערים על הערום מכל חיות היער

על המעשייה המחורזת לילדים "התרנגולים והשועל"


בין המקור לעיבודו

המעשייה המחורזת לילדים "התרנגולים והשועל" (1918) מאת ח"נ ביאליק מתבססת בקוויה הכלליים על משל מימי הביניים – "תרנגול ותרנגולת" – מתוך הספר משלי שועלים1 מאת ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, איש נורמנדיה. ר' ברכיה, שחי בצרפת בסוף המאה הי"ב ובראשית המאה הי"ג, ועשה זמן מה גם באנגליה ("אי הים"), שלט במבחר שפות וספרויות זרות, והיה ממפיצי ההשכלה בדורותיו. כינויו "הנקדן" ניתן לו בשל עיסוקו בניקודם של ספרים עבריים, שאותו שהנחיל לבנו, כמקובל בין אנשי מקצוע, אמנים ואוּמנים באירופה של ימי הביניים. אפשר שבתיאור "כָּל מִשְׁפַּחַת הַנַּקְרָנִים" בשורה 32 הכליל ביאליק גם רמז משועשע למשפחת הנקדנים המפורסמת, שמידיה קיבל את הגרעין הבלתי מפותח של אותו "משל שועלים", שהיה תחת ידו ליצירה מורכבת ומסועפת. אין צריך לומר שהמשל הקדום הגיע לידיו גם בזכות סבלנותם, שקדנותם ונוקדנותם של כל בני "עם הספר", שהעבירו את המשל מִדור לדור ולא הניחו לו להימחות מעל פני האדמה.2


המשל המחורז "תרנגול ותרנגולת", פרי עטו של ר' ברכיה, מיועד לקוראים בני כל הגילים (בימי הביניים הן לא היה ענף ספרות הילדים בנמצא). הוא עוסק באפשרויות ההישרדות של "כל אדם" (everyman), וביחס שבין החזקים והתקיפים לבין החלשים והאביונים. הוא מלמד את קוראיו כי הכורח הוא אבי ההמצאה. כדי שלא יתייאש אדם גם כאשר חרב חדה מונחת על צווארו, רומז המשל כי בשעת צרה ומצוקה יכולה אפילו תרנגולת חולה וחסרת כל סיכוי לגלות תושייה ולהציג את מבקש נפשה, סמל החָכמה והעָרמה, ככלי ריק וכפתי גמור. משמע, יש מצבים קיצוניים שבכוחם לשַנות את המציאוּת מקצה לקצה: תרנגולת פיסחת יכולה להפוך ל"שועל" ערום, ושועל ערום ל"תרנגולת" חלושה ופתיה. בעיבוד המודרני, כבמשל העתיק ששימש לו מקור, מסופר על תרנגולת חולה וחלשה, המצילה את נפשה משִניו של שועל ערום ורעב, תוך שהיא מערימה עליו ומשמיעה באוזניו גוזמאות ודברי איוּם מחוכמים כאילו יש בכוחה להביא עליו כלָיה. כך היא מצליחה, נגד כל הסיכויים, להניס את מבקש נפשה אל מֵעבר להרי החושך. זהו השלד של העלילה, שאותו עיבה ביאליק, כפי שנראה, בתכנים אישיים ולאומיים, היסטוריוסופיים ואקטואליסטיים, שלא היו מצויים כלל במקור הביניימי הקצר והסכמטי.


הספר משלי שועלים זכה במרוצת הדורות למהדורות רבות. הוא תורגם ללטינית, ונכנס לרפרטואר של מסַפרי סיפורים באירופה של ימי הביניים, וכך התפשט בתרבות המערב והשפיע עליה. גיבורו הראשי הוא כמובן השועל, ה"מככב" גם באלגוריות ובמעשיות אנתרופומורפיות רבות בנות הזמן, בשמות ובכתיבים שונים, לפי הסביבה הגאוגרפית שאליה הגיע הארכיטיפוס הזה, סמל הזדון והעָרמה, בדרך הילוכו (fox, renard, renart, Reinard, Reinecke, Reinhardus). למעשה, כבר בספרות התלמודית נזכרים "משלי שועלים", שנטמעו בספרות חז"ל בתקופה ההלניסטית, בהשראת משלי אזופוס. על רבן יוחנן בן זכאי נאמר כי היה בקי "במשלות שועלים" (סוכה כח ע"א), והאמורא ר' יוחנן אמר על ר' מאיר שהיו לו שלוש מאות "משלי שועלים" (סנהדרין לח ע"ב).3


ספרו של ר' ברכיה מתבסס אפוא על סוגה סיפורית בעלת מסורת ארוכה ונכבדה, מבית ומחוץ. בספרות האנגלו-נורמנדית, שממנה שאב ר' ברכיה את מקורותיו, הייתה סוגה זו חביבה ונפוצה במיוחד. נהוג להאמין שאת רוב משליו עיבד ר' ברכיה הנקדן מתוך Poésies או Ysopet, פרי עטה של המשוררת Marie de France (1155-1190), שנולדה והתחנכה בנורמנדיה, ובילתה את שנותיה הבוגרות בחוגים האריסטוקרטיים של אנגליה. לעומתם, יש הטוענים כי דווקא מארי דה פראנס היא זו ששאבה את חומריה ממפעלו של Alfred Anglicus, שותפו של ר' ברכיה הנקדן.


המשל "תרנגול ותרנגולת" של ר' ברכיה בוחן בעיקרו של דבר את היחסים שבין אדם לחברו, ומלמד את קוראיו לקח אוניברסלי מתחומי הפסיכולוגיה של כל בני המין האנושי. כדי "לגייר" את המקור הנָכרי, הסתמך המחבר על פסוק ידוע מִספר קהלת ("חָכמת המסכן בזויה"), שאת מילותיו שיבץ בהרחבה ובמודגש בשורות הנמשל. כך שיווה ליצירתו נופך עברי, שאינו מטשטש אמנם את המגמה הכלל אנושית המובהקת שקלט ר' ברכיה מ"משל השועלים" האירופי ששימש לו מקור.4 "התרנגולים והשועל" של ביאליק, לעומת זאת, מעודד, בצד הלקח האוניברסלי, גם פרשנות לאומית רבת-צדדים, למן שורות הפתיחה שלו, המזכירות את ירידת בני ישראל מצרימה בחיפוש אחר מקורות מחיה ועד לנאום הניצחון של התרנגולת, המסתיים במילים "עַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת / עַל הַיְשׁוּעוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת, / וְעַל הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים / בְּמִלְחֶמֶת הַשּׁוּעָלִים וְהַתַּרְנְגֹלִים", ושממנו מהדהד נוסחו של שיר השבח והתהילה "הנרות הללו שאנו מדליקים" המושר בימות החנוכה.


משל "התרנגולים והשועל", עיבודו של ביאליק ל"משל השועלים" הביניימי, עוסק, בין השאר, בסכנה המרחפת על העם בכל דור ודור ובחשש המקנן בו שמא לא יוכל להישאר בביתו, באותו משכן-קבע-ארעי שבנה לעצמו בשאיפה לחיות בשלום ובשלווה. משלו של ביאליק עוסק בכורח הנכפה על העם לצאת אל דרך הנדודים, לנווט בה את מהלכיו "בין שבעים זאבים", בחיפוש מתמיד אחר תחבולות הישרדות מחוכמות. דימויָם של בני ישראל לעדת תרנגולים רוֹוח למדי בספרות ההשכלה בכלל, ואצל יל"ג ומנדלי בפרט, ומתבסס על מימרת חז"ל בדבר נדודי בני ישראל במדבר: "בתחילה היו בני ישראל דומים לתרנגולים שמנקרים באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודתם" (יומא עח ע"ב).


המשל הביניימי מלמדנו שהיצור החלש והעלוב באשר הוא חייב לכונן מנגנוני הישרדות מפותחים ומיני תכסיסים לבל ייכחד. עיבודו של ביאליק, לעומת זאת, מרחיב אבחנה זו ומלמדנו כי עם קטן וחלש, שאין לו מולדת ומקורות מחיה משלו, חייב בכורח הנסיבות לכלכל את צעדיו בעולם בעזרת תחבולות חשיבה מקוריות, אף שאלה אינן מתיישבות תמיד עם כללי המוסר הטהורים. למעשה, דבר "התרמית" שמשמיעה התרנגולת באוזני השועל אינו אלא כורח בל יגונה הנכפה עליה כדי לשרוד ולהתקיים, אף שהעולם הנאור לא יפָרש זאת כך, ויגנה ברוב צביעותו את התחבולה "המבישה". התרנגולים, וכמותם בני ישראל בגולה ושאר עמים ושבטים קטנים וחסרי מגן, יסבלו מדברי הוקעה וגינוי על "עקמומיותם", מבלי שהמגַנים יהיו מוכנים לראות במעשיהם תכסיס חיוני ומוצדק לצורכי הישרדות (כדוגמת דברי הגוזמאות והבדותות האבסורדיים שמשמיעה התרנגולת החלשה והפיסחת, גיבורת המשל, באוזני השועל העומד עליה לכלותה).


עיבודו של ביאליק למשל הביניימי אף רומז בעקיפין לכך, שֶאַל לו לעם קטן וחלש, שכל קיומו תלוי בשׂערה, לשבת ולחכות בשאננות לבואם של נִסים ונפלאות מידי שמים. עליו לסמוך על עצמו בלבד, וָלא – בניו יפלו עד מהרה בידיהם של שועלים ושאר חיות טרף. האילוצים והכורח הם המולידים את התושייה, והיא המחוללת אותם "נִסים ונפלאות", שדורות של יהודים ציפו לבואם באופן נרפה ופסיבי, בתלותם עיניים שואלות כלפי שמים.5 לא מקרה הוא שמשל "התרנגולים והשועל" מצטיין במינון אפסי של פעילות אלוהית ובמינון גבוה וקדחתני של פעילות אנושית ("אנושית", שהרי משל זה הוא ללא ספק מעשייה אנתרופומורפית המבקשת ללמד את קוראיה לקח מתחומי ההתנהגות של בני המין האנושי). ביאליק העביר כאן את כל מרכז הכובד לספֵרה האנושית כדי לחנך את ילדי ישראל מבעוד מועד לזקוף את קומתם ולהתייצב בָּעולם, "בין שבעים זאבים" (כשם אחד משיריו לילדים), כבני חורין.


על היהודי מן הנוסח הישן כתב ביאליק ב"על סף בית המדרש": "מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אִסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים. / לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם – / כָּל-כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים!". בניגוד ליל"ג, שראה בתלישותו של העם מן הקרקע ובהשתקעותו בלימוד הגמרא אסון לאומי, לא ראה ביאליק הצעיר ברוחניותו של העם את מקור אסונו, אלא להפך, כתלמידו של אחד-העם הוא ראה ברוחניותו של העם את מקור חוסנו ואת סוד קיומו. מימי קישינב ואילך החל ביאליק להאמין ש"היהודי החדש" צריך לסמוך על עצמו ועל כוחו בלבד ושעליו להיפרד לאלתר מן הגויים ולבנות לעצמו בית לאומי (כנרמז ממילות הפתיחה של "בעיר ההרגה": "לֵךְ לְךָ"). ב"התרנגולים והשועל" נאמר ברמז שעוביו כקורת בית הבד, שאילו חיכתה התרנגולת לאותם נסים, "ישועות" ו"נחמות" מידי שמים, שעליהן היא מדברת בנאום הניצחון שלה (שורות 110-113), ספק רב הוא אם הייתה נשארת בחיים. כדאי לשים לב לכך שלאמִתו של דבר, רק תכונות הענוותנות ונמיכות הרוח של תרנגולת זו הן הגורמות לה לדבר על "נס" מידי שמים, וזאת בשעה שאת "הנס" חוללה היא עצמה, בכוח יכולתה השכלית והרטורית. הישועה באה לה אפוא בזכות תושייתה הרבה, ולא בזכות "השגחה עליונה" ו"עזרת שמים".


שני המשלים, הביניימי והמודרני, מגוללים עלילה רבת מִפנים ותהפוכות, המלמדת שצורכי הקיום והפרנסה הם כורח בל יגונה, כמאמר הפסוק "על פת לחם יפשע גבר" (וכאן כלל זה חל גם על הגבר, מנהיגה המהולל של עדת בעלי הכנף). כמו כן נרמז כאן, הן במקור והן בעיבודו, כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה": יצר הקיום וקדושת החיים הם מעל לכול, ומותר בהחלט להערים על האויב ולהפחידו כדי להציל את הנפש. בעולם של "כל דאלים גבר", שבו שולט הכלל הדרוויני שלפיו "המחוננים יישרדו" ("the fittest survive"), "המחוננים" הם בדרך כלל אותם ברואים שהטבע חֲננם במלתעות ובציפורניים. לא מקרה הוא שבעולם כזה דווקא התרנגולת החולה והחלשה היא זו העומדת להיות לטרף ולהיכחד. מחמת מומה וחולשתה, היא מפגרת אחרי השיירה, ועל כן נאלצת היא להתעמת לבדה עם השועל הערום, המבקש לכלותה. כדי להינצל מציפורניו ולהיוותר בחיים, היא נאלצת למצוא תחבולות ותכסיסים, המצילים בסופו של דבר לא רק אותה, כי אם גם את כל העדה כולה. ב"התרנגולים והשועל" הרחיב אפוא ביאליק את הכלל הדרוויני הבדוק ("המחוננים ישרדו"), ומנה בין "החזקים" ו"המחוננים" גם אותם ברואים שהטבע חננם בחָכמה ובעָרמה, בתושייה ובחשיבה יצירתית.


ר' ברכיה הנקדן, איש המערב, שחי בחברה מעמדית מובהקת, אכן כתב, ברוח האינדיווידואליזם המערב אירופי, משל המתמקד בגורלו של היחיד החלש והאביון, הנאבק על קיומו. זהו משל המלמד את החלש כיצד לגבור בעצמו, בכוח מוחו, על החזק והאלם. אין זו יצירה בעלת מגמה חברתית קולקטיביסטית, האופיינית לקהילה היהודית שבּה הכול "ערֵבים זה לזה". אמנם התרנגול-הגבר, אבי המשפחה מן המשל העתיק משמיע באוזני בניו קריאת "האזינו", אך אין בכך די כדי להופכו ליעקב-ישראל ואת אפרוחיו ל"בני ישראל". המשל הביניימי מושך אל הקוטב הכלל אנושי, ואינו משובץ בפסוקים העשויים לעודד פרשנות לאומית. הוא עוסק בעשירים ובעניים; בשאננים הנהנים מכל טוב הארץ וכולם סרים למרותם, ובאלה המסכנים שהופעתם החיצונית אינה מעוררת כל כבוד והערכה; באנשי הממון הנחים על יצועם, או על זרי הדפנה, באין מפריע, ובאותם אביונים הנאלצים להילחם ללא הרף על קיומם ולמצוא תחבולות הישרדות מחוכמות, חדשות לבקרים.


במשל המעובד, "התרנגולים והשועל", לא ויתר אמנם ביאליק לגמרי על סיפור ההישרדות האוניברסלי, המלמדנו לקח על זמני שמתחום הפסיכולוגיה הכלל אנושית, אך הוא גם נסך כאמור לתוכו משמעויות לאומיות למכביר. הוא העביר את מרכז הכובד של היצירה מן הסיפור הבין-לאומי לסיפור הלאומי, ומרשות היחיד לרשות הרבים: אל סיפורה של "עדה" הנאלצת בכורח הנסיבות לנדוד ממקום למקום, ובכל דור ודור עומדים עליה לכלותה. צליעתה של התרנגלת על ירכה מזכירה את סיפורו של יעקב-ישראל שצלע על ירכו; יציאתה של עדת התרנגולים לחפש מזון, מזכירה את ירידת יעקב ובניו למצרים; וגם הקריאה "הֵאָסְפוּ", שמשמיע התרנגול-הגבר לכל בני השבט, מופיעה בפעם הראשונה בדברי יעקב-ישראל בפתח ברכתו הנודעת לבניו ("ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר-יקרא אתכם באחרית הימים"; בראשית מט, א).


אמנם סיפור העוסק בגורל היהודי שבכל דור ודור הריהו, בסופו של דבר, גם סיפור אוניברסלי, אך ביאליק בכל זאת מסיט את מרכז הכובד של המשל אל הרעיון הלאומי, ומותיר את הלקח האוניברסלי בשוליים. זהו סיפור היסטוריוסופי, הבוחן את מערכת היחסים הנפתלת בין "עם עולם" לבין אומות העולם, בימים ההם כבזמן הזה. יש להדגיש: השועל, נציגן של אומות העולם, המבקשות להכחיד את עדת התרנגולים ולכלותה, איננו "השחקן הראשי" במלחמת המוחות המתחוללת כאן. תפקידו בדרמה הוא כתפקידם השולי של הפורעים ב"בעיר ההרגה". כל הזרקורים מוסטים אל עבר הקרבנות, כלפי אותם תרנגולי כפרות עלובים, שאלמלא אותו רעיון היחלצות מבריק שהבזיק בראשה של חברתם, התרנגולת הפיסחת, היו זה מכבר לטרף ולמשִסה.


המגמה הלאומית הפרטיקולרית המאפיינת את עיבודו של ביאליק ל"משל השועלים" של ר' ברכיה אינה מפחיתה כמדומה מערכו של עיבוד זה ואינה מצמצמת את קשת משמעיו. גם העובדה שביאליק הסתמך בקווים כלליים על מודל ידוע, כמו גם העובדה שהוא הוריד את עיבודו אל מדף ספרי הילדים, אין בהן כדי לגרוע מערכה של מעשיית "התרנגולים והשועל" או מחשיבותה. נהפוך הוא, ביאליק לקח מקור קדום, מצומצם בהיקפו ובעל קשת משמעוים מוגבלת, ועשאו בסיס ליצירה עשירה, רבת רבדים והשלכות. היחס בין העיבוד הביאליקאי למקורו הקדום הוא כיחס שבין אגדה מודרנית כדוגמת "אגדת שלושה וארבעה" לבין מקורהּ הסכמטי של אגדה זו המצוי במדרש תנחומא. כאן וכאן, המקור העתיק אינו אלא שלד עלילתי דל וגרום, שאותו נטל ביאליק ופיתחוֹ, תוך שהוא מערה לתוכו עושר לשוני עולה על גדותיו, שפע של תיאורים, מלאוּת ראליסטית מרשימה ומורכבוּת פסיכולוגית שחִקרה אינו יכול להגיע למיצויה.


נסיבות הכּתיבה

המעשייה המחורזת "התרנגולים והשועל" ראתה אור בפעם הראשונה, בלא שם מחברהּ, בחוברת שיצאה בהוצאת אמנות (סדרת "גמליאל"), אודסה 1918, בעיצומה של המהפכה, בעוד המשורר מתרוצץ בין משרדי הממשלה ומחפש מיני מזימות ותחבולות כדי להשיג לעצמו ולחבריו אשרות יציאה. כאן נדפסה היצירה המחורת בשורות ארוכות, במתכונת המקַמה (כמו המשל הביניימי ששימש לה מקור), ועוטרה באיורים צבעוניים מעשה ידיה של "חבורת ציירים".6


לסיפורה של עדת תרנגולים, הנאלצת לצאת לדרך הנדודים כדי להציל את נפשה ולחפש מקור מחיה, היה אפוא גם צד אישי ובין-אישי אקטואלי, ששיקף את הבעיות "הבוערות" שניסרו בחלל העולם היהודי בעת היכתב היצירה: ביאליק עצמו, כרבים מחבריו הסופרים וכרבים מבני הפזורה היהודית במזרח אירופה, נאלץ באותה עת להיאבק על זכותו לצאת את ביתו ולהפוך בִן לילה לפליט, המתחיל לבנות את חייו מבראשית. אפילו על זכות מפוקפקת זו צריכים היו יהודי רוסיה להיאבק באותם ימים סוערים, שלא נרגעו אף עם שוך המהפכה וביסוסו של המשטר הטוטליטרי החדש, שקבע את דמות דיוקנה של המאה העשרים. אמנם, כבר במהפכת הנפל של 1905 הבין ביאליק כי עד מהרה יעלה הכורת על המרכז העברי באודסה, וכי המהפכנים לא יתירו קיומה של תרבות אתנוצנטרית מתבדלת, אך בהתרחקו כל ימיו מן הנדודים ומדמות "היהודי הנודד", הוא דחה את הקץ ונשאר במקומו, עד לרגע שבו כבר אי אפשר היה לשאת את החיים מחמת הדיכוי, הרעב והמגפות.


הרדיפות על התרבות העברית בברית המועצות הבהירו לביאליק ולחבריו כי לא תהיה עוד תקומה לסופרים עברים ולספרותם הלאומית תחת השלטון החדש. אנשי חוג אודסה החליטו בסוף חורף תרפ"א לשלוח את ביאליק למוסקבה כדי שישתדל שם אצל גורקי שיינתן רישיון לבתי אב אחדים של סופרים עברים לצאת מרוסיה. תקופת אודסה קָרבה אז לקִצה. חודשים אחדים עוד הוסיף ביאליק להתרוצץ רצוא ושוב בין גורקי לשלטונות ההגירה. ביום ב' באייר תרפ"א הגיע אל רֵעיו ובידו האישור המיוחל, המתיר לו ולעוד אחת עשרה משפחות סופרים לעזוב את ברית המועצות.


ביוני 1921 יצא ביאליק את נמל אודסה בדרכו לקושטא, ובעוד חבריו הסופרים עולים ארצה, בחר המשורר הלאומי לשים פניו לקונגרס הציוני בקרלסבד, ומשם לבררלין. הוא החליט לעשות בגרמניה שנים אחדות לשם שיקום עסקי המו"לות שלו ורכישת ציוד לבית הדפוס שאותו אמר להקים בתל אביב. תודות לפעילותו הענפה של המו"ל והמֶצֶנט א"י שטיבל, ישבו אז בגרמניה רוב הסופרים הוותיקים הראויים לשבת בכותל המזרח של הספרות העברית, ולצִדם – קבוצה של סופרים צעירים, ובתוכה ש"י עגנון שהתיידד עם ביאליק והיה מבאי ביתו. השניים רקמו תכניות משותפות, רובן בתחומי ספרות הילדים העברית המתעוררת. מקץ שנה לצאתו את אודסה, ב-1922, הוציא ביאליק לאור מהדורה נוספת של הספרון התרנגולים והשועל בהוצאת "אמנות", שהעבירה את פעילותה לגרמניה. לידידו חיים אהרן קרופניק, מנהלה הטכני של ההוצאה, הודיע על כוונתו לכלול את המקַמה "התרנגולים והשועל", ביחד עם המקַמה "גן עדן התחתון", בכרך יצירותיו לילדים, שעתיד היה להופיע בין כרכי מהדורת יובל החמישים (ברלין תרפ"ג), אך התכנית לא יצאה לפועל.7


בסופו של דבר התממשה תכנית זו רק לאחר עלותו של ביאליק ארצה, בחוברת כ"ב בסדרת "עופר" של הוצאת דביר (סדרת חוברות לילדים ולנוער), שבה נכללו שתי המקַמות – "התרנגולים והשועל" ו"גן עדן התחתון", ללא שם המחבר. כאן נדפס משל "התרנגולים והשועל" לראשונה בשורות שיר קצרות היוצרות שיר סיפורי ארוך, ולא במתכונת מקַמה. לראשונה התנוסס שמו של ביאליק על יצירה זו כשנדפסה בחלק ב' של המקראה לשון וספר (בעריכת יעקב פיכמן, ורשה תרפ"ח, עמ' 170-178). כאן נרשם: ח. נ. ביאליק – ע"פ ר' ב. הנקדן.8


מה הביא את ביאליק לחבּר משל במתכונת המקַמה כדוגמת "התרנגולים והשועל"? דומה שמניעים מו"ליים חברו כאן למניעים אישיים, לאומיים ובין-לאומיים, והולידו יצירה מעניינת ומורכבת, ועם זאת פשוטה במישוריה הגלויים, כיאה ליצירה לילדים. כידוע, החזיק ביאליק באודסה בית דפוס, בשותפות עם ידידו שמואל בורישקין, והוציא לאור ספרים רבים, בהם ספרי ילדים לא מעטים (אפילו קובץ הזמיר, אסופת שירי הילדים הראשונה בעברית, יצא בבית דפוס זה). בשנת 1918 הפסיקו רוב העיתונים העבריים והיהודיים את פעילותם, אם מחמת הצנזורה והמחסור בניָר, אם מחמת התפזרות קהל קוראיהם מחמת ההגירה ההמונית, או העקירה, של יהדות רוסיה. גם המכובדות שבהוצאות הספרים הפסיקו את פעולתן, ובתי הדפוס סגרו את שעריהם. ביאליק הרגיש, שהפור נפל. עליו לצרור את מיטלטליו, ולשים פניו קדמה או ימה. "בשעה זו" היה ענף ספרות הילדים הענף היחיד שנשא רווחים כלשהם, וביאליק תר נואשות אחר חומר לפעולות מו"ליות יזומות, שיספקו עבודה לפועלי הדפוס שלו ויאפשרו לעסקיו קיום.9 סיפורהּ של "נדידת העמים" המתוארת ביצירה זו תאם כאמור היטב את מצבו האישי של מי שנרתע כל ימיו מן הנדודים, אך בעת היכתב היצירה חיפש כל דרך לצאת מגולה אחת, שהייתה לו מולדת ובית, אל גולה אחרת, שבה ראה עצמו במעמד ארעי של "אורח נטה ללון".10


סגנון המקַמה נמצא ראוי ומתאים מאין כמוהו לספרות הילדים העברית, שהתפתחה אז עד מאוד: מצד אחד, הוא מתאים לסיפורי עלילה רבי מִפנים, החביבים על קהל היעד הצעיר; ומצד שני, לפנינו יצירה מחורזת, הנקלטת בזיכרון הילד וגורמת לו הנאה וסיפוק גם בקריאה חוזרת ונשנית. י"ל גורדון, שהשפיע עד מאוד על ביאליק בראשית דרכו, היה ממחדשיו של סגנון המקַמה בספרות ההשכלה, כמו גם אחד ממחדשיו של המשל האקטואליסטי (בצעדיה הראשונים, בתקופת ההשכלה, פנתה ספרות הילדים העברית בעיקר אל המשל, על שום היותו ז'אנר דידקטי, המשלב הנאה ותועלת חינוכית). בשתי הסוגות הללו שילב יל"ג יסודות הומוריסטיים ומחכימים מענייני דיומא והברקות לשוניות מהנות. ביאליק לא פנה מעודו לכתיבת משלים, ובדרך כלל התרחק מאמירה דידקטית ישירה, אך בעלומיו "חטא" בכתיבת אלגוריות לאומיות בנוסח יל"ג (כגון שיריו המוקדמים "יעקב ועשיו", "ותנפנף החסידה", "לכי דודה", "גסיסת חולה", "שיר ציון" ועוד שירים אלגוריסטיים, שנגנזו ברובם).11


בכתיבת שירים קצרים וארוכים בסגנון מקַמה, סגנון שלמד ביאליק ממשוררי ימי הביניים וממחייו של סגנון זה בקרב סופרי ההשכלה, התנסה המשורר רק בשלב מאוחר למדי של מהלך יצירתו.12 אמנם, כבר בשירו הסַטירי המוקדם שנגנז "עצה בתפילה" יש מטעמה של מקַמה, ואפילו נזכר בה שמו של החריזי (החורז ב"עִזי"); ואולם, המקַמה כז'אנר מודע לעצמו שימשה את ביאליק בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה, בתקופה שבּה נדד מרוסיה לגרמניה ומגרמניה לארץ ישראל. מותר כמדומה להניח שביאליק נדרש לסגנון המקַמה (ביצירה כדוגמת "התרנגולים והשועל", שנכתבה בתקופת ניסיונותיו לעזוב את ברית המועצות) וביצירה כדוגמת "אלוף בצלות ואלוף שום" (שהחלה להיכתב בגרמניה ונשלמה בארץ ישראל), גם משום שהמקַמה משקפת, מעצם טבעה, מציאוּת של נדודים ושל תחבולות הישרדות.


כידוע, אחת מדמויות הקבע בסוגה זו היא דמותו של נווד קונדסי ערמומי ופיקח, היודעת להיחלץ מאותן צרות ומהמורות שהדרך מזמנות לה ולשכמותה, וכאן לפנינו מלחמת מוחות בין תרנגולת, ששגרת המוסכמות רואה בה ברייה פתיה ופטפטנית, אך הסיפור מציגהּ כיצור מחוכם, לבין שועל, שהמוסכמות מייחסות לו עָרמה, ואילו כאן הוא מתגלה כ-butt (דמות נלעגת של "פתי מאמין לכל דבר"). כינוי החיבה הילדותי שלו – "שעלול" – חידוש מבריק של צורת הדימינוטיב שחידש ביאליק במשקל "תעלול",13 מרכך למען הקורא הצעיר את יסוד האימה שבסיפור, ומקנה לדמותו של השועל "הנער" גוון קומי, משל היה השעלול צעיר קל דעת ונעור מדעת, השקוע כל ימיו במעשי קונדס.


במאמרו על המעשייה המחורזת לילדים "גן-עדן התחתון", שביאליק עיבדה מגרמנית בסגנון המקַמה, מצביע גדעון טורי14 על דגם שכולו בדותות וגוזמאות, שעמד לנגד עיני ביאליק ושותפתו הציירת והסופרת תום-זיידמן פרויד (זו חיברה לפי דגם זה גם את המעשייה הפיוטית לילדים "מסע הדג", שביאליק תרגמהּ לעברית). ראוי לזכור ולהזכיר כי המקַמות של אלחרירי, אשר השפיעו על המקַמות של אלחריזי העברי, תורגמו במאה התשע עשרה לגרמנית ולרוסית, והשפיעו על ההומור המחורז בכלל, ועל ספרות הילדים המחורזת לילדים בפרט. ביאליק, שהיה בן בית בשתי תרבויות אלה וקיבל מהן את השראתו, החליט שהגיעה העת להחזיר עטרה ליושנה ולחדש בספרות העברית של "דור התחייה" ז'אנר שהיה מקובל ונפוץ בימי הביניים, אך רק סופרים מעטים, רובם נידחים, נדרשו לו בתקופת ההשכלה.15 בסיועו ביקש להביא לילדי ישראל שמחת חיים והומור, קללות עסיסיות, תיאורי אכילה וסביאה, וכיוצא באלה סממנים ארציים שחסרו כל כך בספרות העברית לדורותיה. "התרנגולים והשועל" בנוי כמערכון לביצוע לפני קהל צופים ומאזינים, כמו המערכונים "חוה והנחש" ו"יעקב ועשיו" שאותם חיבר ביאליק בתקופת וולוז'ין, ויעיד על כך ה-aside ההומוריסטי של הקללה שמשמיע השועל הרעב. aside זה שבשורה 105, הנתון בטקסט במאמר מוסגר ("[יִמַּח שְׁמָם וְשֵׁם אֲבִיהֶם!]"), רומז למזימת זדון, שאותה מסתיר השועל בשלל דברי חנופה מתוקים שהוא משמיע באוזני התרנגולת כדי להפילה בפח. דברים אלה, שלא נועדו לאוזניה של התרנגולת, מגלים כמובן את פרצופו האמִתי, ויוצר בקרב קהל הקוראים והצופים הילדי מתח וציפייה, מחד גיסא, והרפייה קומית, מאידך גיסא. בו בזמן נוצרת גם אירוניה דרמטית, המספקת לקהל ידע מוקדם על סכנות שטיבן עדיין לוט בערפל לגבי "הנפשות הפועלות".


כאן כבמקומות אחרים שבהם החיה ז'אנרים עתיקים, נהג ביאליק לפי הכלל הקבלי המעודד אדם מישראל לעסוק ב"פדיון שבויים". עליו לזהות קניינים לאומיים שנבלעו בלועם של נָכרים ו"להוציא בלעם מפיהם":16 כשראה ביאליק נתח מתרבות ישראל שנטמע בתרבות נֵכר (כגון דמותו של המשורר "הנביא" הנושאת "שירי חזון ומשא", שנתגלגלה מתרבות ישראל לשירה הרומנטית האירופית ונטמעה בתוכה), הוא עשה כל מאמץ להחזירו למקורהּ. הסוגה של המקַמה מקורהּ אמנם ערבי, ולא עברי, אך היא "גוירה כהלכה" בימי הביניים, והפכה חלק בלתי נפרד מהתרבות העברית, וכל זאת כמעט אלף שנה לפני שנתאזרחה ונקלטה בתרבות אירופה, בארצות הנצרות. ביאליק ביקש כאמור "להחזיר עטרה ליושנה" ומקַמה לבעליה.


על כן, הוא התכתב עם ידידו הצעיר ש"י עגנון, בימי שבתם בגרמניה בראשית שנות העשרים, בסגנון המקַמה. באותה עת פתח עגנון בנוסח זה של פרוזה מחורזת את פרקיה הראשונים של הכנסת כלה, תוך שהוא משלב את נוסח המקַמה עם מוטיבים משיריו הפסידו-עממיים של ביאליק, המבוססים על מוטיבים מתרבות יידיש.17 ביאליק הכליא כאן אפוא שני ז'אנרים לפחות – המשל והמקַמה – שבהם יכול היה "להתכתב" עם יל"ג ועם עולמו, כפי שעשה בהקשר אחר בשירו הסַטירי המוקדם "השירה מאין תימצא?18 כבמיטב המסורת היל"גית, הוא שילב כאן את הסיפור האישי עם הסיפור הלאומי ועם הסיפור האוניברסלי.


"התרנגולים והשועל" הוא סיפורה של עדת תרנגולים המחפשת מקור מחיה, וכשהיא מוצאת כר רחב להשתרע בו ויש לה די בר כדי לקיים את הנפש, כל בני העדה שמחים ומאושרים: "כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים, / מְלַקְּטִים בַּבָּר, מְטַיְּלִים וּמַהְגִים / עַל גַּרְגְּרִים, עַל חַרְצַנִּים וְזַגִּים" (ראו שורות 50-52). והנה, בשיר הקדשה הכתוב בסגנון המקמה, כתב ביאליק לרעהו הצעיר ש"י עגנון, שלא חדל מלדרוש בשבחי הצמחונות, דברים דומים, באוצר מילים דומה ותוך שימוש חוזר ונשנה בחרז [AG] כבמקמה "התרנגולים והשועל": "לְעַגְנוֹן רַב סַגְנוֹן / רַב סַפְרָא וְרַב מָג / הַמֻּדָּר מִבָּשָׂר / וְאוֹכֵל רַק דָּג [...] מֵאִתִּי הַקָּטָן / הַפּוֹרֵץ כָּל סְיָג / שַׁי דַּל, קְלִפַּת בָּצָל / חַרְצַנִּים וָזָג".19 בסופו של דבר, זהו סיפורו של העם, כסיפורו של המין האנושי כולו, התר אחר מקורות מחיה, ובאין לו לחם למאכל, הוא נקלע על כורחו למלחמות דמים כדי לשרוד ולהתקיים. עם ישראל הפך את הנדודים אחר מקורות מחיה לאורח חיים, עקב גירושים וגזֵרות שחייבוהו מפעם לפעם לקחת תרמיל על שכם. ביאליק השתדל כל ימיו להתרחק מגורלו של "היהודי הנודד" וביקש בכל מאודו לשבת ישיבת קבע באודסה, גם כשהחיים בעיר הפכו ללא נשוא. גם הוא, כחבריו וכרבים מבני עמו, היה נתון אותה עת על כורחו בתחנת עראי, בין גולה לגולה, בדרך העולה ציונה.


ארמי אובד אבי

במרכז משל "התרנגולים והשועל" עומדת מסכת נדודיה של עדת התרנגולים וכן תחבולת המִרמה היצירתית שהגתה התרנגולת הפיסחת כדי להציל את נפשה משִני השועל, שביקש לכלותה. "מעגל הקסמים" המקולל שבין דמותו של היהודי הנודד, הנאלצת להלך כצל בארצות הגולה ולהיחלץ בכל פעם מצרה אחרת, לבין התעוררות האנטישמיות המודרנית בקרב בני עשיו, העסיק את ביאליק כל ימיו. סוגיה זו מוצאת את ביטויה ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה, ומיוחד בסיפוריו. אך גם שירתו, שלא העמידה אמנם סוגיָה זו במרכזה, לא נמלטה ממנה, וניתן לאתר בה את הדי הפרובלמטיקה הזו בכל אתר ואתר, למן שירי הנעורים שלו שנגנזו מחמת בוסריותם ועד לשירו האחרון "איכה יירא את האש?", שנגנז אף הוא, משום שחוּבּר לאחר צאת מהדורת יובל השישים.


כבר בתקופת לימודיו בישיבת ווֹלוז'ין, והוא נער כבן 16-17, כתב ביאליק מערכון אלגורי בשם "חוה והנחש", שבו האישה (האומה) בוגדת בבעלה הזקן והאימפוטנט (באלוהיה שאונו נתמעט), ומכניסה לביתה את הנחש (את התרבות הנָכרית, החלקלקה והמפתה). זה משלח באשה הפתיה את ארסו, ומשאירהּ לאחר מעשה בלא רוח חיים.20 בתקופת זו כתב ביאליק גם מערכון מחורז בשם "יעקב ועשיו" (להבדיל מפזמון באותה כותרת שכּתב בערוב יומו), הבוחן את מערכת היחסים הדיאלקטית שבין עם ישראל לאומות העולם בכל זמן ובכל אתר.21 בתוך כך מגוללת היצירה את גירושו של היהודי מרוסיה מוּכּת הסוּפות ("סופות", במשמעות פרעות). מערכון זה מכיל כבקליפת אגוז את הרעיונות שעתיד היה ביאליק להשמיע ביצירתו ה"קַנונית" לסוגיהָ, ולפיהם אין העם יכול להיפטר מן המקל והתרמיל, גם מפני שהגויים כופים עליו נדודי נצח, גם משום שהוא עצמו, בעומדו "על פרשת דרכים", בדרך-כלל אינו יודע לבחור בדרך הנכונה.


במרכז ה"מערכה הראשונה" של מערכון אלגורי זה מופיעה דמותו של עשיו ה"גוי", העוטה אדרת שיער אוקראינית. הוא מהלך בסוּפה מקפיאת דם, מלוּוה בכלב ציידים, ומוצא בחשכת הכפור את אורו הנוצץ של בית יעקב. ב"מערכה השנייה" עשיו מידפק על הדלת, ומבקש בדברי התחטאות להיכנס לאכסניה החמימה ולקבל מן השֵכר האדום, גלגולו המודרני של נזיד העדשים המקראי. ב"מערכה השלישית" עשיו משׁתכר, מתמלא שִׂטנה, ומתחיל לאיים על יעקב, איש תם ויושב אוהלים, הרואה בעיניים כלות כיצד ניצֵל אחיו לרעה את הכנסת האורחים שלו והשתלט על קנייניו.


מתיאורם של חִצי השלג, המכַסים את הבית העומד יחידי בחלונו המואר בחשכת הערבה הנָכרייה, כבעלי אלף פיות ה"מְשׁוּחוֹת בְּרַעַל", משתקפת כעין בבוּאה לגזֵרות ולמתקפות האנטישמיוֹת הניחתות על היהודי ועל ביתו כחִצים מורעלים. משורות ה"אֶפּילוג" מתברר שיעקב "יושב האוהלים" נאלץ לקחת תרמיל על שכם ולעזוב את הבית; לנוס מחמת אחיו לארץ גזֵרה, שמקומה עדיין לוּט בערפל. המסקנה המתבקשת מיצירה אלגורית זו היא, שבכל דור ובכל אתר הביאו יהודים אִתם למקומות הנידחים ביותר את אורָן של תורה, השכלה ודעת, וביקשו להשפיע רוב טובה על שכניהם, בני אומות העולם; אך ברבות הזמן, עוררו נגדם את חמַת המקומיים ואת שנאתם, ואולצו לנטוש את בתיהם ואת מקומות מושבם: להמיר את ישיבת הקבע הארעית שלהם באורַח חייו של "היהודי הנודד" המקולל, בעל המקל והתרמיל.

"אַל נָא תַּעֲקֹב", דורש עשיו גס ההליכות מאחיו המוזג, התם והנכלם, ודרישה זו מעלה בתמציתיוּת את האֶטימולוגיה של השם "יעקב", שעניינה מִרמה ונכלים, ורומזת גם לתרמית המקראית של נטילת הבכורה ב"נזיד עדשים" ונטילת הברכה מן האב שכָּהוּ עיניו ולא הבחין במִרמה. דרישה זו רומזת גם לטענה האנטישמית שרווחה ברוסיה הצארית, לפיה מנצל המוזג היהודי את תמימותו של ה"גוי" ומרמה אותו בכמות היין ואיכותו, היא הטענה הרשמית המקובלת נגד ישיבתם של יהודים בכפרים ובעד נישולם מענף חכירת השיכר ומזיגתו. דגם זה של היווצרות האנטישמיות המודרנית זכה לפיתוח מרשים, כמו קפקאי, בסיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה", שבו שרשרת של טעויות ומעשה מרמה קטן ובלתי מזיק בעליל מולידים, בסופו של דבר, מסמך גירוש שטני, הזוחל מהעיר הגדולה אל הכפר כנחש ארסי.


מעניין להיווכח כי אפילו ביצירת הבוסר שלו, בעלת המגמה הלאומית הברורה, לא הסתפק ביאליק בגינויָם של שונאי ישראל, ועורר שאלות קשות באשר ל"רשלנותו התורמת" של היהודי בהיווצרות השנאה כלפיו. מסקנתו היא שעַם ישראל נועד לשמש "שעיר לעזאזל", מטרה נצחית לשנאת העמים, ולעולם לא יהיה מנוח לכף רגלו; שלעולם יהיה מקולל בקללת הנדודים, שגם מאותם מקומות שבהם התערה כאזרח, עתיד העם להיות מגורש בבושת פנים; שעליו לחפש לעצמו מקום שבּו יוכל לנהל את חייו בכוחותיו הוא, ללא תלות במלכות רשעה זו או אחרת, המבקשת לגזול את ממונו ואת נפשו. השיר מסתיים בסיום פתוח: בשאלה ללא מענה, המעוררת את המחשבה הפסימית והמדכאת, שגורל הנדודים הוא נצחי וללא מוצא: "קַח יַלְקוּט עַל שֶׁכֶם / לֵךְ נוֹדֵד לַלֶחֶם / אִם בָּצְקָה רַגְלֶך ָ/ עוֹד שָׁלֵם מַטֶּךָ…/ אַךְ אָנָה אֵלֵכָה? / הוֹי אֵלִּי בַּקֹּדֶשׁ! / הַעוֹלָם אִם נֵצַח / רַק אֶהְיֶה מָרְדָּף?".


מן המילים "לֶחֶם", "רַגְלֶך" ו"אֵלֵכָה", המשובצות בקטע האחרון של המערכון, עולה ובוקעת מבוכת העם, ובתוך כך גם מבוכתו של ביאליק הצעיר גופא: לאן לברוח? לארץ ישראל, שבּה יהיה העם נתון לשנאתם של בני ישמעאל, או לארצות המערב, שבהן יהיה נתון לשנאתם של בני עשיו? האם על כל אחד ואחד למצוא פתרון אישי, או שמא הדאגה לעתיד העם ולעתיד תרבותו הישנה-חדשה צריכה להכריע את הכף? קריאת הגירוש "לֵךְ!" ו"לְכָה!", ובצִדה קריאת ההבטחה "לֵךְ לְךָ", עולות בו בזמן מצלילי מילים אלה [LEX - LEXA], ויש בכך יותר מאשר רמז לפתרון הציוני שהחל להסתמן באותה עת ב"רחוב היהודים". כתלמידו של אחד-העם, ידע ביאליק שאין פניו מוּעדות מערבה, לארצות התרבות הנוחות והשאננות, שכּן הפתרון האינדיווידואליסטי של היוצאים מערבה במנוסת בהלה, איש איש לנפשו ולגורלו, הוא צעד ראשון בתהליך של התבוללות, בעוד שהיציאה המאורגנת לארץ ישראל, בראשות מנהיג ראוי לשמו, טומנת בחוּבּה סיכוי לקיומם של עם ישראל, ארצו ותרבותו.


גם המקַמה לילדים "התרנגולים והשועל" מכילה בסמוי רעיונות היסטוריוסופיים בדבר גורלה המר של אומה פיסחת "בין שבעים זאבים". הצליעה שצולעת התרנגולת על ירכה מרמזת על צליעתו של יעקב (ששמו מעיד עליו, כאמור, שהוא נוהג בעָקבּה, כלומר במרמה). יעקב נאלץ להפעיל לצורכי הישרדות את תושייתו ואת ערמתו, שאותן הוא יורש מאמו ומחותנו, שניהם ארמים במוצאם. גֶן הרמאות הארמי, שיורש יעקב מאמו ומבני משפחתה, הופך את המסופר בסיפורי האבות לשרשרת רמאויות בלתי פוסקת: יעקב מרמה את עשיו אחיו, ומנכס לעצמו את הבכורה; אמו מרמה את בעלה, מלבישה את בנהּ בבגד רועים שעיר וגורמת להדרת עשיו מן הברכה; יעקב מנשק לרחל לפני הרועים, וכך קונה עליה בעלוּת בדרכי עָרמה ומִרמה, עוד בטרם ביקש את ידה מאביה; לבן מערים על חתנו המיועד, משיא אותו במִרמה לבתו רכת העין, אף גורם לחתנו לעבוד בעבור רחל אהובת לִבּו יותר מן הראוי; יעקב, בעזרת תחבולה ערמומית של "הנדסה גנטית", מנכס את רוב מקנהו של חותנו לעצמו; אשתו גונבת מאביה את התרפים, ומסתירה אותם מפני המבקשים להחזיר את הגנֵבה; רחל קונה מאחותה את הדודאים, הד לסיפור קניית הבכורה בנזיד עדשים; בני יעקב מרמים את אביהם, ומספרים לו כי בנו הצעיר והאהוב יוסף טרוֹף טוֹרַף; ויוסף מוליך שולל את אחיו, כדי להכתיב את התנאים לשובו הביתה כמנצח. העָרמה והמִרמה הפכו אפוא חלק בלתי נפרד ממלחמת הקיום של אבות האומה, שהתחתנו בעמי הארץ ונגיף המִרמה אשר לארמים דבק בהם לנצח נצחים. לפנינו אפוא שרשרת אין-סופית של רמאויות, השזורה והמשולבת בסיפור היווצרותו של עם, המבקש להפוך מתולעת יעקב לאביר ישראל, מעבד נרצע לאדוני הארץ.


שרשרת רמאויות זו, שליוותה כצל את תקופת היווצרותו של עם ישראל, נשזרה באופן מעניין ומקורי באחד מ"שירי העם" של ביאליק, "יש פושט למרגלית יד", המביא כעין גרסה אישית ל"משל השועלים" העתיק. בשיר זה "מככבים" לבן הארמי ויעקב המודרניים, בני רחוב היהודים, בדמותם של רצען ערמומי כשועל ופועלו התמים ויושב האוהלים, הנותן עינו בבתו היפה של בעל הבית ומבקש לשאתה לאשה. זהו מונולוג טרגיקומי של שכיר יום אביון, הנושא עיניו "לגדולות", ונופל קרבן לנכליו של בעל הבית, המבקש להשיא לו את בתו המכוערת דווקא. בעל הבית, הלא הוא ר' שואל הרצען הערמומי, מרמה את פועלו התמים, ורומז לו שיש בכוונתו להשיא לו את בתו לאשה. עוד באותו היום, ללא דיחוי ועיכוב, נכתבים "התנאים", בנוכחות עדים וקרואים: "אַךְ טָעוּת קְטַנָּה נָפְלָה שָׁם / הוֹי טָעוּת מָרָה! / אֲנִי לַיָּפָה דַּעְתִּי, וְהֵם – / אֶל הַמְכֹעָרָה".


הרצען, כמו לבן הארמי, מוליך את פועלו שולל, שעה שהוא מדבר אתו על הכלה היעודה ברמזי רמזים, בדברים מרוסקים ומקוטעים. התנהגותו מתפרשת אצל הפועל התמים כעדות לביישנותו ולמבוכתו של אב המבקש להשיא את בתו שהגיעה לפרקה, ואינו רוצה לומר הכול גלויות ומפורשות. בדיעבד, התנהגות זו מתבררת כתכסיס שפל, המציג את ר' שואל הרצען כמין שועל ערום, המפיל בפח את קרבנו התמים, יעקב איש תם, והופכוֹ לעבד נרצע לכל ימי חייו. דברי האב הערמומי בדבר בתו הכשֵרה, התמימה, המציגים את הבת שהגיעה לפרקה כבת צאן שבגרה, הבשילה ואין בה מום, מעלים את האטימולוגיה של השמות "רחל: ו"לאה" – שניהם שמות השאולים מתחום הצאן והמקנה (רחל = רחלה; לאה = כבשה נהלאה, המפגרת אחר העדר).22 עתה הפועל ביש המזל כבול אל הבת המכוערת עד בוא חליפתו, ומאז "חרם דרבנו גרשום" מצבו אף נחות משל יעקב אבינו. יעקב הרי היטיב בסופו של דבר את מצבו, ויצא מבית לבן ברכוש כבד, עם שתי נשים, שתי שפחות ותריסר צאצאים; ואילו פועלו של הרצען, מאין יבוא עזרו?


לימים, בשנות המלחמה והמהפכה, הוסיף ביאליק ובחן את שורשיהן הפסיכולוגיים של ההאשמות האנטישמיות בדבר נוכלותו של היהודי, ובסיפורו "החצוצרה נתביישה" (1915) העמיד אנטומיה של מערכת היחסים הסימביוטית והבעייתית בין היהודי המבקש מקור פרנסה (ונאלץ לעבור על החוק) לבין "הגוי" העוצם כביכול את עינו וגובה "דמי לא יחרץ", ולבסוף מגרש את היהודי מן הבית שזה הקים ברוב עמל. מִרמתם של היהודים הפכה נושא מרכזי בכתבים האנטישמיים, ומשוררים כדוגמת ביאליק וטשרניחובסקי, בני "דור התחייה", לא התעלמו מן ההאשמה ולא פטרוה כלאחר יד כ"עורבא פרח". יצירותיהם רומזות כי הסטיגמה שדבקה ביהודים, שלפיה מנצל היהודי את "תמימותם" של הערלים ומרמה אותם, אינה נטולה גרעין של אמת. ואולם, היהודי הגלותי נאלץ לפנות למעשי מרמה קטנים בשל צורכי הפרנסה, שהם כורח בל יגונה (כך נאמר במפורש בדברי ר' שמחה, אביו של הילד ולוֶלֶה, באידיליה "כחום היום" מאת טשרניחובסקי, המתאר את אחיו של ולוֶלה המרמים בכמות היין ובאיכותו). המסקנה המתבקשת היא: עם-ישראל נקלע למצב שבו הוא חייב לרמות את השועל הערום לבל ייבּלע בקרבו. אות היא שכָּשרה השעה להשיל את חטוטרת הגלות, ולהפוך את העקוב למישור. מן הראוי שהעם ישנה את עורו ויהפוך מ"תולעת יעקב" ל"אביר ישראל", ויפה שעה אחת קודם: שיישר את גוו ואת מנהגיו, וישליך את מנהגי הגלות העקמומיים, המזינים את האנטישמיות ומעניקים לה "צידוק".


משפחת האדם

משל "התרנגולים והשועל" אף מוקיע את העוולה והאיוולת באותם מאבקי כוח חסרי תכלה ותוחלת המביאים לידי שפיכות דמים, ומעלה על נס את חָכמתו של אותו מדינאי נבון, המצליח – כמו אותה תרנגולת פיסחת, גיבורת המשל – להציל את נפשו ולחסוך דמי נקיים. ימי מלחמת העולם הראשונה, ימי הרג רב, הולידו כידוע גל של יצירות ספרות פציפיסטיות, והדים אחדים מרעיונותיה של הספרות הפציפיסטית הגיעו גם אל יצירת ביאליק, שמאז ומתמיד ראה את עצמו כבנו של עם שוחר שלום ("וְכִנּוֹר וָחֶרֶב – לַכּנּוֹר הִנֵּנִי", כדבריו בשירו "שירת ישראל"). לאמִתו של דבר, הוא ראה ברדיפת השלום של עם ישראל גם את מקור חוסנו של עם זה וגם את מקור אסונו, שכּן תכונה פייסנית זו מתפרשת לא אחת כחולשה מנוצלת לרעה על-ידי אויביו. בקטעים גנוזים שכּתב ביאליק על סיפורי המקרא, נכתב על דמותו של יעקב:


יעקב הוא סמל האומה הישראלית, המבקשת מנוחה – והיא נדודה ומיטלטלת, מבקשת שלום – ורבים רודפיה. כל תכונות נפשו של יעקב הן תכונות טיפוסיות של האומה הישראלית, הסבלנית, השקדנית, האוהבת את חיי המשפחה ופורשת מן הגזֵלה, וכל-שכּן משפיכת דמים. [...] אך נמלט יעקב מידי לבן – והנה עשיו אחיו בא לקראתו למלחמה. אמנם יעקב בעצמו הוא גיבור חיל, וגם בניו הגיבורים עִמו, ואפשר אפוא שהיה הוא המנצח, אבל יעקב שונא מלחמה מטבעו: צר לו אם יֵהָרג וצר לו אם יהרוג, וביותר הוא חרד לשלום נשיו וטפו האהובים והיקרים לו מנפשו; ולפיכך כובש יעקב את רגש הבוז שבנפשו [...] ובלבד שלא יבוא לידי שפיכות דמים.23


אין לשכוח שמשל "התרנגולים והשועל" חוּבּר בימי המלחמה והמהפכה והתפרסם בשנת 1918. מעל כל במה נשמעו דברים בגנות המלחמה, בדבר הצורך למנוע פעולות איבה בין עמים, לצמצם את ממדי החימוש בעולם וליישב סכסוכים בדרכי שלום. ביאליק לא היה פציפיסט תמים או מתחסד, כי אם ראליסטן בהיר עין. הוא הבין כי "שלום נצחי" איננו אלא אוטופיה, ושכדברי אלתרמן באחד מ"טוריו", כל שלום הוא אך זמן שבין שתי מלחמות. אף-על-פי-כן, הוא לא חדל מלחפש דרכים שלא להעמיק את שורשי הסכסוך בין העם למבקשי נפשו ולקטוע אותה "שלשלת הדמים" (בשם זה הכתיר את אחת מאגדותיו המעובדות ב"ויהי היום"), התובעת קרבנות שווא, לאין תכלה.


הנה כי כן, המלחמה שביאליק מציג ב"התרנגולים והשועל" איננה מלחמת סרק, חסרת סיבה ותכלית, כי אם מלחמת קיום מרה ומחויבת המציאוּת בין שני יריבים ערומים, שכל אחד מהם זקוק למרחב מחיה ולמקורות מחיה: כשם שהתרנגולים מנכסים בכל פעם לעצמם חלקת שדה אחרת, כך גם השועל הטורף צריך להחיות את נפשו, לארוב לתרנגולים ולטורפם. ואולם, ההבדל שביניהם הוא כהבדל שבין עם ישראל לאומות העולם, בין אנשי הספר לאנשי הסיף, או בין ה"הֶבּראיסטים" ל"הלניסטים", במונחי ניצשה: התרנגולים אינם תרים אלא אחר זרעונים וגרגרים כדי להחיות את נפשם, ואילו השועל אינו בוחל בבשר יריבו ובדמו. כדי להראות שיש פתרונות מחוכמים ליישוב סכסוכים, שאינם נזקקים לאלימות ולשפיכות דמים, שילב ביאליק ביצירה את סיפורו של יוסף כאות וכמופת למדינאי שהשכיל ליישב סכסוכים בדרכי שלום יצירתיות.


גם אחי יוסף הן התקנאו בו וביקשו להורגו, אף הביאו לאביהם במִרמה את כותנתו המוכתמת בדם, כדי שיאמין שבנו האהוב טרוֹף טוֹרַף. אמנם, בהגיעו לגדולות, ביקש יוסף לנקום את נקמת עלבונו וימי ענותו, אך ברוב חכמתו הוא השכיל למצוא פתרונות יצירתיים שיעמידו את אחיו במקומם, מבלי שישפוך את דמם ויאמלל עוד יותר את אביו הזקן והאומלל בלאו הכי. בניגוד לשמשון שבחר לנקום ביריביו הפלשתים והצית את שדות הקמה שלהם בעזרת שלוש מאות שועלים, ביקש יוסף להביא חיים ושלא לזרוע מוות. קווים מסיפור יוסף, בן יעקב-ישראל, זרועים, זעיר פה זעיר שם, ביצירת ביאליק לסוגיה, כאות וכמופת לסיפורו של "איש חלומות" שהיה למדינאי רב תחומי וברוך כישרונות, שידע לנקום את עלבונו, מבלי לגרום שרשרת דמים אין סופית, ומצא פתרונות כלכליים שיסייעו לעמו ולאנושות כולה.24


גם במשל "התרנגולים והשועל" כלולים רמזים לסיפור יוסף על כל צעד ושעל, למן שורת הפתיחה המתארת את הרעב ואת הצורך לחפש מקור מחיה, תוך שימוש במילה "רזון", הרומזת לחלום הפרות הרזות, שפתרונו העלה את יוסף לגדוּלה. גם המסופר על התרנגולים המחפשים בר ("נִפְשׂט בַּשָּׂדֶה וּבַכָּר, / אוּלַי נִמְצָא מְעַט בָּר", שורות 18-19) מזכיר את האמור על יוסף: "ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר" (בראשית מב, כה); וגם דברי השבח שמשמיעה העדה על המנהיג ("אֵין כָּמוֹהוּ גֶּבֶר, / חָכָם לִמְצֹא שֶׁבֶר!", שורות 30-31) מזכירים את הנאמר על יוסף המשביר, שידע למצוא שבר, תרתי משמע (מזון ופתרון); ואין צריך לומר כי דברי איומו של השועל ("אֲשֶׁר יִפֹּל בְּכַפִֹי יְזֻנַּב – וְטֹרָף", שורה 91) מזכירים את הדברים שמשמיע יעקב כאשר בניו מביאים אליו במִרמה את כותנ