להערים על הערום מכל חיות היער

על המעשייה המחורזת לילדים "התרנגולים והשועל"

בין המקור לעיבודו

המעשייה המחורזת לילדים "התרנגולים והשועל" (1918) מאת ח"נ ביאליק מתבססת בקוויה הכלליים על משל מימי הביניים – "תרנגול ותרנגולת" – מתוך הספר משלי שועלים1 מאת ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, איש נורמנדיה. ר' ברכיה, שחי בצרפת בסוף המאה הי"ב ובראשית המאה הי"ג, ועשה זמן מה גם באנגליה ("אי הים"), שלט במבחר שפות וספרויות זרות, והיה ממפיצי ההשכלה בדורותיו. כינויו "הנקדן" ניתן לו בשל עיסוקו בניקודם של ספרים עבריים, שאותו שהנחיל לבנו, כמקובל בין אנשי מקצוע, אמנים ואוּמנים באירופה של ימי הביניים. אפשר שבתיאור "כָּל מִשְׁפַּחַת הַנַּקְרָנִים" בשורה 32 הכליל ביאליק גם רמז משועשע למשפחת הנקדנים המפורסמת, שמידיה קיבל את הגרעין הבלתי מפותח של אותו "משל שועלים", שהיה תחת ידו ליצירה מורכבת ומסועפת. אין צריך לומר שהמשל הקדום הגיע לידיו גם בזכות סבלנותם, שקדנותם ונוקדנותם של כל בני "עם הספר", שהעבירו את המשל מִדור לדור ולא הניחו לו להימחות מעל פני האדמה.2

המשל המחורז "תרנגול ותרנגולת", פרי עטו של ר' ברכיה, מיועד לקוראים בני כל הגילים (בימי הביניים הן לא היה ענף ספרות הילדים בנמצא). הוא עוסק באפשרויות ההישרדות של "כל אדם" (everyman), וביחס שבין החזקים והתקיפים לבין החלשים והאביונים. הוא מלמד את קוראיו כי הכורח הוא אבי ההמצאה. כדי שלא יתייאש אדם גם כאשר חרב חדה מונחת על צווארו, רומז המשל כי בשעת צרה ומצוקה יכולה אפילו תרנגולת חולה וחסרת כל סיכוי לגלות תושייה ולהציג את מבקש נפשה, סמל החָכמה והעָרמה, ככלי ריק וכפתי גמור. משמע, יש מצבים קיצוניים שבכוחם לשַנות את המציאוּת מקצה לקצה: תרנגולת פיסחת יכולה להפוך ל"שועל" ערום, ושועל ערום ל"תרנגולת" חלושה ופתיה. בעיבוד המודרני, כבמשל העתיק ששימש לו מקור, מסופר על תרנגולת חולה וחלשה, המצילה את נפשה משִניו של שועל ערום ורעב, תוך שהיא מערימה עליו ומשמיעה באוזניו גוזמאות ודברי איוּם מחוכמים כאילו יש בכוחה להביא עליו כלָיה. כך היא מצליחה, נגד כל הסיכויים, להניס את מבקש נפשה אל מֵעבר להרי החושך. זהו השלד של העלילה, שאותו עיבה ביאליק, כפי שנראה, בתכנים אישיים ולאומיים, היסטוריוסופיים ואקטואליסטיים, שלא היו מצויים כלל במקור הביניימי הקצר והסכמטי.

הספר משלי שועלים זכה במרוצת הדורות למהדורות רבות. הוא תורגם ללטינית, ונכנס לרפרטואר של מסַפרי סיפורים באירופה של ימי הביניים, וכך התפשט בתרבות המערב והשפיע עליה. גיבורו הראשי הוא כמובן השועל, ה"מככב" גם באלגוריות ובמעשיות אנתרופומורפיות רבות בנות הזמן, בשמות ובכתיבים שונים, לפי הסביבה הגאוגרפית שאליה הגיע הארכיטיפוס הזה, סמל הזדון והעָרמה, בדרך הילוכו (fox, renard, renart, Reinard, Reinecke, Reinhardus). למעשה, כבר בספרות התלמודית נזכרים "משלי שועלים", שנטמעו בספרות חז"ל בתקופה ההלניסטית, בהשראת משלי אזופוס. על רבן יוחנן בן זכאי נאמר כי היה בקי "במשלות שועלים" (סוכה כח ע"א), והאמורא ר' יוחנן אמר על ר' מאיר שהיו לו שלוש מאות "משלי שועלים" (סנהדרין לח ע"ב).3