להכניס תבן לעפריים

על דוד אברבך / 'ביאליק' (ספר בסדרה "הוגי דעות יהודיים", בעריכת ארתור הרצברג), הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, תל-אביב 1992

פורסם: ?????? 1992

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

למרות שה"אני מאמין" של הסדרה 'הוגי דעות יהודיים' אינו פרוש לפנינו, לא יקשה כמדומה לשער שהספר 'ביאליק', פרי-עטו של הפרופ' דייויד אברבך מאוניברסיטת מק-גיל, נועד לקורא המשכיל, שאינו יודע עברית. קורא כזה אינו מצוי, מן הסתם, בספרות המחקר הענפה ורבת-ההיקף, שנטוותה בדור האחרון בארץ סביב מושא המיני-מונוגרפיה הזו, אף אינו יודע כי למדף ספרי המחקר על ביאליק נוספו לא מכבר עשרות (! ספרים חדשים, ובהם מהדורה אקדמית מקיפה של כל שירי ח"נ ביאליק. ספרים אלה לא הותירו ברובם, למרבה הצער, כל רישום בספרו החדש-ישן של אברבך. יתר על כן, הם אינם נזכרים כלל ברשימה הביבליוגראפית שבסופו. ככל הנראה, החיבור שלפנינו, שזה אך תורגם לעברית בידי עמוס פלד, ב לפני שנים לא מעטות, עוד בטרם נתהוו ההתפתחויות האחרונות בחקר ביאליק. לקורא העברי, מכל מקום, רוב העובדות והנתונים, הכלולים בספר זה, הם בבחינת "תבן אתה מכניס לעפריים" (ולכל הנזקק לתרגום לאנגלית: "TO CARRY COALS TO NEWCASTLE").

כל הסימנים מעידים, שעורכי הסדרה העברית כלל לא שאלו את עצמם מהו קהל-היעד של ספר-מבוא פופולארי כזה על ביאליק, האיש ויצירתו, והאם ראוי לתרגמו מאנגלית לעברית. אפשר שלגבי הקורא האנגלי, ספר מסוג זה ממלא חסר כלשהו: יש בו קשת רחבה של פרטים ביוגרפיים (הנראים נאיביים במקצת, אפילו מיותרים, לקורא העברי המכיר את החיבורים הביוגרפיסטיים של קלוזנר, לחובר, פיכמן ושל ממשיכיהם) יש בו ריבוי של שירי-ביאליק, המובאים בשלמותם, מראשיתם ועד לסופם, למען הקורא האנגלי, שאין בידו טקסט, וכאן הם מובאים בשלמותם בעברית (לשם מה?), ובצדם הערות פרשניות דלילות, שערכן מסופק יש בו ניסיון לחבב את ביאליק על קוראים שאינם מכירים אותו כלל, תוך פיזור שבחים מופלגים, המיותרים לגבי הקורא העברי, שמע-החינוך כבר הפגישה אותו עם ביאליק לא אחת, למן שנותיו הראשונות בגן-הילדים ועד לבחינות הבגרות, אם לא למעלה מזה יש בו ריבוי של השוואות למשוררים רומנטיים ובתר-רומנטיים אנגליים וליצירות קולנועיות "קלאסיות" וכן רשימה של תרגומים אנגליים לשירת ביאליק ורשימה של מאמרי ביקורת שבו על יצירתו באנגלית. כל אלה מעלים סימני-שאלה קשים לגבי שיקול-דעתם של מפיקי הספר, בגירסתו העברית.

מאחר שכוונתו המקורית של הספר הוחמצה לגמרי, אין כנראה טעם רב במניית השיבושים הרבים, שנפלו בו (שאולי אינם אלא דקדוקי עניות לגבי קהל-היעד האנגלו-אמריקאי). ובכל זאת נזכיר אחדים מהם: שירו האוטוביוגרפי הידוע של ביאליק 'אבי' נזכר בספר פעמים אחדות כשיר שנכתב בשנת 1928. ולא היא: בשנה זו כתב ביאליק שיר מדיטטיבי קצר, בן 16 שורות בלבד, בשם 'מוזר היה אורח חיי', שהכיל את מה שהפך לימים לסטרופה הראשונה של השיר רחב-היריעה 'אבי', ואילו את תיאורו של האב, המצוטט כאן כשיר שנכתב כביכול בשנות העשרים, כתב ביאליק בשנת 1931 (ועל כן לא המתין ביאליק "חמש שנים לפני שכתב ב-1933 את מה שהפך לשיר השני והשלישי בסדרה: 'שבעה' ו'אלמנות'", עמ' 102). רעיון ה"כינוס" הידוע של ביאליק מוצג כאן יותר מפעם אחת כפרי התנסותו של ביאליק בפרדה מאמו ("מאחר שנפל קורבן להרס המשפחה כבר בהיותו בן שמונה, הוא הקפיד כל ימיו על הצורך לאחות שוב את קרעי חייו המפוררים"). לאמתו של דבר, רעיון זה, שמקורו במשנת שד"ל, התגלגל משם לכתביהם של יל"ג ושל אחד-העם, ומהם לביאליק, שהיה מאמצו, מן הסתם, אל חיקו ברצון, גם אלמלא הופרד מאמו בשחר-ילדותו. כפר-ילדותו הקטן של ביאליק ראדי, שכבר מזמן נמחק מן המפה, הוחלף כאן עם העיר הבינונית רדומישל, הניצבת על תילה צפונית לז'יטומיר. בצד אלה - עוד עשרות שיבושים מובהקים יותר או מובהקים פחות.

בעייתית ומביכה עוד יותר היא פרשת התרגום: לא בנקל ינחש הקורא מה הביא ליצירת צירוף החידתי והמשובש "שירים ליריים בלקניים" "וולקניים"? או "מפוררים" מלשון "BALKANIZED"? (עמ' 21), וכיצד הפך ביאליק הצעיר ל"משורר זוטר" "מינורי"? (עמ' 69). המימרה הידועה, שנהוג לייחס אותה לוויקטור הוגו, בדבר דמיונו של תרגום ספרותי ל"נשיקה מבעד למטפחת" מיוחסת כאן בטעות לביאליק ומתורגמת ל"התנשקות דרך ממחטה", ואילו מימרתו הנודעת של דוסטוייבסקי, לפיה "כולנו כל סופרי רוסיה יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול" תורגמה כאן ל"כל הספרות הרוסית יונקת מן 'האדרת' מאת גוגול'. לשיא השיאים הגיע המתרגם בתרגמו את המונח האנגלי שמתחומי הפסיכולוגיה "SCREEN MEMORY" ("זיכרון פרגוד"), מונח ששימש את המחבר, פרופ' דייויד אברבך (במאמרו על פרויד, וורדסוורת' וביאליק, שנתפרסם כתב-העת 'MIDSTREAM'), בשם "זיכרון קולנועי" (עמ' 87). היעדר בידול בין אחדים מכינויי-הגוף בשפה האנגלית, גרם למתרגם להוציא מתחת ידו את הפארסה הבאה:

אנו יודעים כיום, כי בעת כתיבת מגילת האש קיים ביאליק קשרים עם אמן רוסי, עירא יאהן (שלייפין), שעבורו כתב את השירים 'הולכת את מעמי' ו'לנתיבך הנעלם' (1907? (מבחינה פסיכולוגית מעניין, כי שני השירים עוסקים בפרידת המשורר מאהובתו). במכתב ששלח לעירא יאהן ב-1905 כתב ביאליק: "מיד אחרי צאתך באה עלי ירידה במצב-רוחי ולא יכולתי בשום אופן לסיים את השירה. חשבתי שאצא מדעתי".

לרגע, גם אני חשבתי כך. כל המצוי בביוגרפיה של ביאליק, הן יודע היטב כי "האמן הרוסי" (בעל השם המקראי-המקורי "עירא" אינו אחר מאשר הציירת אסתר שליאפין (שנודעה בכינויה הספרותי "אירה יאן"), מי שאיירה את מהדורת 1908 של ביאליק ומי שהיתה במשך שנים אחדות אהובתו. דומני שכל המוסיף, הרי זה מיותר...