לא הרחק מן ההמון הסואן
על החיים והספרות בעתות מלחמה לפי 'לממשלת המרש' לביאליק
פורסם: עם וספר 1998
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים )
א. אוטופורטרט קריקטורי של המשורר המתלבט
את "רשימתו" הקצרה והקלילה-כביכול - 'לממשלת המרש' (1917)>1 הערה< - דחק ביאליק אל שולי סדרת ה"רשימות כלאחר יד" שלו, והציבה אחרי "רשימות" מאוחרות ומודרניות יותר. אף-על-פי-כן, מבין שיטיה עולה ונפרשת לנגד עינינו קשת רחבה ומגוונת של רעיונות - פואטיים ופוליטיים, פסיכולוגיים וחברתיים, אקטואליים ועל-זמניים. ההגות רבת-הפנים, המשוקעת בטקסט, הו אותו מ"רשימה כלאחר-יד" - פלייטון קל וחטוף, שב כביכול ללא לבטי-יצירה מרובים - לסיפור מורכב ורב-רובדי מן המעלה הראשונה. להלן ננסה להוכיח כי לא סקיצה קלה ומשועשעת לפנינו, כפי שניתן להתרשם בטעות, כי אם יצירה צנועה בממדיה הנגלים, אך גלובלית ורבת-יומרה בממדיה הסמויים מן העין. גם אם בה בקולמוס מהיר, הריהי TOUR DE FORCE, קל ומעמיק כאחד, של סופר הבטוח בכוחו וביכולתו. לאמיתו של דבר, ה"רשימה" שלפנינו מקיפה את כל מעגלות החיים והיצירה - למן המישור הפרסונלי-הפרטי, ועד למישור האימפרסונלי-הכללי, שבמרכזו חיי המשורר בה"א הידיעה ואפילו חיי האומה כולה בעת מלחמה ותמורה.
בפתחה, מתוארים - מתוך אירוניה או אוטואירוניה - רגעיה של התלבטות ריתמית, שבה מתחבט המשורר, שעה שהוא יושב בקיטונו ושובר את קולמוסו כתיבת שיר חדש:
החרוזים אמנם רצים אליי צמדים-צמדים מאליהם, מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב"מרכבתי", ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה. בועטים הם, הצמד האחד מנתר אמפיברכית והשני רוקד כנגדו דקטילית. האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי?/.../ אם כן יפה לי ולהם שהייה אחת קודם כתיבה. השירה טעונה דעה צלולה.
כבסיפורו של ג' שופמן 'נקמה של תיבת הזמרה' (1911),>2 הערה< גם ה"רשימה" 'לממשלת המרש' מספרת ספק בחיוך קל שמתוך הזדהות ואהדה, ספק בעקימת-פה שמתוך ביקורת, את סיפורו של אמן אנין ואליטיסטי, שעוניו מאלץ אותו להתגורר בדירה צרה ופרולטרית ברובע דלת-העם. שכנות חובטות שטיחים וכסתות, בעלי-המלאכה שוקדים על המעצדה ועל מכונת-התפירה, רוכלים ותגרניות מפריחים באוויר הכרזות של שוק, ומסיחים את דעתו מעבודתו הפיוטית. הוא, "אהוב המוזות" ובנה-יחידה של השכינה, מהרהר בינו לבינו הרהורים נעלים ונשגבים על מעט "הנשמה היתרה", שיש בכל אדם, באשר הוא. בעל-המלאכה הפשוט, הרוכל, המלמד - גם בהם יש שמינית שבשמינית של פיוט, שאלמלא "גם אנשים אלה משוררים מעט", הן ייאלץ להודות כי אין בו באדם הפשוט שברחוב כל עצמיות, "והרי אי-אפשר לברייה בעולם של