לא הרחק מן ההמון הסואן

על החיים והספרות בעתות מלחמה לפי 'לממשלת המרש' לביאליק

פורסם: עם וספר 1998


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים )


א. אוטופורטרט קריקטורי של המשורר המתלבט

את "רשימתו" הקצרה והקלילה-כביכול - 'לממשלת המרש' (1917)>1 הערה< - דחק ביאליק אל שולי סדרת ה"רשימות כלאחר יד" שלו, והציבה אחרי "רשימות" מאוחרות ומודרניות יותר. אף-על-פי-כן, מבין שיטיה עולה ונפרשת לנגד עינינו קשת רחבה ומגוונת של רעיונות - פואטיים ופוליטיים, פסיכולוגיים וחברתיים, אקטואליים ועל-זמניים. ההגות רבת-הפנים, המשוקעת בטקסט, הו אותו מ"רשימה כלאחר-יד" - פלייטון קל וחטוף, שב כביכול ללא לבטי-יצירה מרובים - לסיפור מורכב ורב-רובדי מן המעלה הראשונה. להלן ננסה להוכיח כי לא סקיצה קלה ומשועשעת לפנינו, כפי שניתן להתרשם בטעות, כי אם יצירה צנועה בממדיה הנגלים, אך גלובלית ורבת-יומרה בממדיה הסמויים מן העין. גם אם בה בקולמוס מהיר, הריהי TOUR DE FORCE, קל ומעמיק כאחד, של סופר הבטוח בכוחו וביכולתו. לאמיתו של דבר, ה"רשימה" שלפנינו מקיפה את כל מעגלות החיים והיצירה - למן המישור הפרסונלי-הפרטי, ועד למישור האימפרסונלי-הכללי, שבמרכזו חיי המשורר בה"א הידיעה ואפילו חיי האומה כולה בעת מלחמה ותמורה.

בפתחה, מתוארים - מתוך אירוניה או אוטואירוניה - רגעיה של התלבטות ריתמית, שבה מתחבט המשורר, שעה שהוא יושב בקיטונו ושובר את קולמוסו כתיבת שיר חדש:


החרוזים אמנם רצים אליי צמדים-צמדים מאליהם, מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב"מרכבתי", ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה. בועטים הם, הצמד האחד מנתר אמפיברכית והשני רוקד כנגדו דקטילית. האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי?/.../ אם כן יפה לי ולהם שהייה אחת קודם כתיבה. השירה טעונה דעה צלולה.


כבסיפורו של ג' שופמן 'נקמה של תיבת הזמרה' (1911),>2 הערה< גם ה"רשימה" 'לממשלת המרש' מספרת ספק בחיוך קל שמתוך הזדהות ואהדה, ספק בעקימת-פה שמתוך ביקורת, את סיפורו של אמן אנין ואליטיסטי, שעוניו מאלץ אותו להתגורר בדירה צרה ופרולטרית ברובע דלת-העם. שכנות חובטות שטיחים וכסתות, בעלי-המלאכה שוקדים על המעצדה ועל מכונת-התפירה, רוכלים ותגרניות מפריחים באוויר הכרזות של שוק, ומסיחים את דעתו מעבודתו הפיוטית. הוא, "אהוב המוזות" ובנה-יחידה של השכינה, מהרהר בינו לבינו הרהורים נעלים ונשגבים על מעט "הנשמה היתרה", שיש בכל אדם, באשר הוא. בעל-המלאכה הפשוט, הרוכל, המלמד - גם בהם יש שמינית שבשמינית של פיוט, שאלמלא "גם אנשים אלה משוררים מעט", הן ייאלץ להודות כי אין בו באדם הפשוט שברחוב כל עצמיות, "והרי אי-אפשר לברייה בעולם שלא יהא לה 'ניגון' משלה, ריתמוס נפשה המיוחד, זה שמשנה אדם מחברו אפילו בקול פסיעותיהם".


משמע, האמן האינדיווידואליסטן מסרב להודות, שהציבור - מה גם האספסוף - עשוי מעור אחד. לכל אדם - כך הוא משכנע את עצמו בהרהוריו הפילוסופיים המרוממים והאנינים - סממנים מייחדים משלו - איש איש ו"ניגונו" המיוחד, ההופכו ין משורר-מעט. עודו הוגה באינדיווידואליזם ובמעלותיו, כטוב עליו לבו, והנה באה אל הרחוב "מקהלת נוגני צבא, נוצצת כולה בכלי נחושתה/.../ ילדים רצים לפניה ואחריה, ותרועת מרש עליז וצוהל, רחב הד ושאון, מפוצצת ובאה עמה". לא עברו רגעים אחדים, וכל הרחוב נגרף בקצב המרש: בעלי המלאכה מניעים את כליהם לפי הקצב, הנשים מקרצפות את הכלים ומניעות את הערש לפי הקצב, אפילו שעטת הסוסים ושקשוק הכרכרות מכוונים לקצב המרש.


"עדר", רוגז המשורר האנין על הציבור הוולגרי, המבטל את עצמיותו ומאבד את ייחודו למשמע המוסיקה המאז'ורית וחסרת האנינות של המרש הצבאי. ברוב-יוהרה הוא פוסק באחת, שהקהל כולו חסר פרצוף וייחוד, ורק המשורר הנבחר "בחסד עליון" יודע לשמור על עצמיותו בתוך ההמולה: "האנשים האלה אך בהמה בבקעה המה להם. העצמיות הגמורה, זו שאינה נכנעת ושאינה נבלעת ושאינה בטלה באלף, אך נחלת יחידי סגולה היא, חלק אלוה ממעל למשוררים בלבד". מתוך התעלות הנפש והתברכות בסגולותיו, סגולות יחיד-סגולה מורם-מעם, הוא חוזר אל שולחן עבודתו. עתה, חרוזיו מתגלגלים מאליהם, בטבעיות, בספונטניות ומתוך השראה עליונה. אך מה רבה תדהמתו, כשהוא מגלה, בסופו של דבר, כי אין בשירו זכר לאותם לבטים ריתמיים מורכבים, שהתרוצצו בו בתחילה, "אלא כולו קשה אחת: כורי נקי - כזה של קצב המרש".>3<

*

האין לפנינו אוטופורטרט קריקטורי, של המשורר בימי שבתו באודסה, בדירתו השכורה, הצרה והחשוכה, שברחוב טרואיצקאיה 37, שאותה היטיב לתאר פיכמן בזכרונותיו?>4 הערה< המחפש בטקסט סממנים אוטוביוגרפיים באספקלריה עקומה, ימצאם כמדומה על כל צעד ושעל: הדירה מיעוטת-האור, שבה בו שירי הזוהר של ביאליק "חבלי הניגון" שלו, ובאופן מיוחד התלבטותו בין טורים אמפיברכיים לדקטיליים באחדים משיריו שנתחברו בהשראת טשרניחובסקי בשנות מפנה המאה;>5 הערה< ההתלבטות בין הראייה האידיאליסטית, החזונית והנשגבה לבין הראייה המטריאליסטית, הסאטירית והמנמיכה, הניכרת ברבים משירי ביאליק, וכן באחדות מאיגרותיו לידידיו.>6 הערה< שירי ה שנשמעו ברחובות אודסה בשנות המלחמה והמהפכה בעיצומם של ימים אלה, עם היוודע דבר הצהרת בלפור בשלהי 1917, נערכה גם תהל "מרש" חגיגית, בהשתתפות ביאליק וחבריו הסופרים, בלווית תזמורת גדודי ההגנה העצמית, שעליה התנוססו דגלי בריטניה, דגלי המהפכה ודגלים בצבעי כחול-לבן.>7 הערה< הלבטים המתוארים כאן משקפים אפוא במעוקם את חייו ויצירתו של המחבר גופא, ולא רק את לבטיו של המשורר הבדיוני, יציר-כפיו. יותר מכול, מתגלה הקרבה בין ה"רשימה" לחייו החוץ-ספרותיים של המחבר, למקרא איגרת וידוי אינטימית, ששיגר ביאליק לידידו מ' בן-עמי, ובה מתואר קיטונו הצר והדל, שאליו בוקעים ועולים ניגוני תיבות-הזמרה של מקבצי-הנדבות, אף ניחוחות הביבים ובורות השופכין בעת גריפתם:


רוצה אני לשפוך לפניך את לבי ואת שיחי ואת מר נפשי. הגע בעצמך: קמתי היום בבוקר משנתי והרי אני כבן שלושים וחמש ועדיין איני יודע מה לי כאן בעולם/.../ מה זאת, בן-עמי, טרגדיא או קומדיא?/.../ חי חי ניקולי, שאני מקנא בגורף ביבין ובסומא ובעל השרמנקא בעל תיבת הנגינה. ז"ש המנגנים עתה מאחורי חלוני. הם רוצים להתפרנס ככלב ורב ומעשיהם קצובים להם בכל יום, ואני איני יודע מה עליי לעשות בעצמי, ואיני יודע היום מה אעשה מחר. כשאני פוקח עיניי בכל בוקר מרחפת לפניי שאלה זו, שאין לי עליה תשובה: מה לעשות? הימים עומדים לפני פנויים ותובעים את תפקידם ואני מפייסם במה שהוא ואיך שהוא, מכל הא ביד ומכל אשר יעלה המזלג. מעט קפיצות משונות והרבה שכיבה וישיבה בסרוגין, שסופן לאות ויגיעת נפש והרגשה מרה, הרגשה נו ועולבת של חיים ריקנים ומרוקנים./.../ תא שמע! כל מי שאין מלאכה אחת בידו, מלאכה פשוטה מעולם העשייה - נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. אוי לו לזה שאינו יודע היום מה יעשה מחר. המלאכה הקבועה היאריס בפני העלבון. מגנה היא על כבודו של אדם ונותנת לו חירות פנימית וחיצונית לתת את שיורי זמנו לעבודה של עולם היצירה, עבודה זו ששכרה בה בעצמה.>7<


כבר מאיגרת זו, שבה כשנה ויותר לאחר מה הנפל של 1905, עולים ובוקעים הדים של רעיונות סוציאליסטיים קונטמפורניים בדבר חשיבותה של המלאכה, ולו גם הפחותה והפשוטה שביניהן. סביר אם כן להניח, שהמשורר העדין והמעודן, גיבור ה"רשימה" שבה בעיצומן של שנות המלחמה והמהפכה - המתברך בעצמו ושוקע בהרהורים נוגים וענוגים - אינו מוצג רק מצדו החיובי והנעלה, כבנה-יחידה של השכינה, אלא גם מצדו המפוקפק, כהולך-בטל, השוגה בענייני רוח בטלים, בשעה שהכול עסוקים במלם הקשה והמחייבת. כל בעלי-המלאכה (החייט, הנגר, הנפח), ואפילו המלמד, שאינו בעל-מלאכה, המתפרנס מעמל-כפיים, אינם יכולים לשבת באפס-מעשה ובחיבוק-ידיים, כאוות-נפשם. לעומתם, איש הרוח יושב אל חלונו הפתוח, נוטל לעצמו פפירוסא, ומהרהר הרהורים "נעלים" על טיב האנושות ועל מהות הבריאה. ככל שהוא מרבה לפרכס את עצמו ולהתנאות לפני נמעניו, כן הו דמותו ומתמעטת בעיניהם. נשתנו הזמנים, אומרת ה"רשימה" מבלי לומר זאת מפורשות. המשורר יפה-הנפש בן הזמן החדש, המתברך בלבבו ומתנשא מעל ההמון, אין לו על מה שיסמוך. עליונותו אינה מקובלת על הציבור, כבעבר, בעולם המלוכני, עולמם של ארמונות וטרקלינים. המאה הי"ט העמידה את המשורר על כן גבוה, וראתה בו אישיות אקזמפלרית, שעיני הכול נשואות אליה ואל דברה. "זמנים מודרניים" הביאו עמם מנגינות חדשות ומנהגים חדשים: עתה, המשורר הוא בן-אדם רגיל ככל האדם, ואולי אפילו בטלן ומגלומן, היושב לו בדירתו הצפופה בחוסר מעש וחי חיים ריקים ומרוקנים.


גם הלבטים שבין קלסיציזם לרומנטיקה, שבהם נתחבט ביאליק בראשית דרכו, משתקפים כאן בלבטי המשורר על מהות השירה והמלאכה ועל מהות המלאכה שבשירה: האם השירה היא כשאר המלאכות, שקול שאונן עולה ובוקע מן השכונה? הגישה הקלסיציסטית רואה באמנות מלאכה, החותרת, ככל מלאכה, לשלמות טכנית ולשכלול הישגי העבר. לעומת זאת, הגישה הרומנטית, האינדיווידואליסטית, הן רואה במשורר לא אומן כי אם אמן "נביא" שדבריו העצמיים והמקוריים הם "כאש בוער בעצמותיו", ו"נבואתו" עולה ובוקעת מעצמה, ללא כוונת מכוון. כאן, המשורר ההופך בדמיונו את כל אחד מהעמלים (הנגר, החייט, הנפח, הרוכל, המלמד למשורר בעל "ניגון" משלו, עורך סינתזה אישית משלו בין האינדיווידואליזם הרומנטי, המחפש את הייחודי ואת המקורי, לבין הקולקטיביזם הקלסיציסטי, המחבב את הקטגוריאלי והכללי (והרואה במשורר אומן העמל בסדנה, המקציע את יצירתו ומלטשה, ולא נביא שדבריו נופלים על סדן-הלב כפטיש מפוצץ-סלע). והנה, מרגע שמגיעה אל הרחוב "מקהלת הנוגנים" של אנשי-הצבא, הכול "מנגנים" מנגינה אחת ויחידה, כבתקופה המודרניסטית המהפכנית, שהחזירה לעולם כמה מסממניה של שירת ההשכלה, הקלסיציסטית מיסודה: רוח מיליטנטית ואחידות רעיונית, פאתוס העולה על גדותיו, מליצות והכללות רמות, התחכמויות וחידודי-הלשון, צבעים עזים ואמירות בוטחות ובוטות.


וחוזרת השאלה למקומה: האם השירה היא מלאכה ככל המלאכות? והתשובה העולה היא, שהשירה היא אמנם מלאכה מיוחדת במינה, הנעשית ברשות היחיד, אך יש שהיא נסחפת מבלי דעת אחר "קצב המרש" ומאבדת את ייחודה. ומה באשר לתכנון האמנותי? האם היצירה מתוכננת או ספונטנית? גם ספונטנית וגם מתוכננת, רומז הטקסט: בתחילה המשורר-הדובר כותב כתיבה אמביוולנטית, שתאומים מתרוצצים בבטנה, אך לאחר סדרת מחיקות הוא נואש ומרים ידיים. כמשורר רומנטי, הוא מחליט לזנוח את הכתיבה עד שיעלה רצון מלפני המוזה, אך בסופו של דבר, משזכה ל"התערות שכינה", והחרוזים מתגלגלים מתחת קולמוסו ברהיטות, שכולה השראה עליונה, מתברר לו להפתעתו כי מקורה של השראה זו ב"עולם של מטה", בקצב המרש המתגלגל ברחוב. מתגלה לו להפתעתו, כי אין בכתיבה זכר לשניות, שאפיינה את כתיבתו בראשיתה, וכי שירו עשוי במקצב אחד - אחיד ופשוט - וקולה של המציאות החוץ-ספרותית בוקע ממנו. בסופו של דבר, יצירה טובה - רומז הסיפור - היא "מקבילית כוחות" של תכנון ושל אלתור, של התנתקות מהמציאות ושל מעורבות בה יוצרה אינו מודע למעשהו עד גמירא: חלק מתהליך היצירה יישאר תמיד מאגי ומיסטי, ולעולם לא יהיה בשליטה מלאה של המחבר.>9 הערה<


ביאליק מתאר בקלילות משועשעת, שאהבה וביקורת משמשים בה בערבוביה, את התייפיפותו המרפרפת והמתחטאת של איש-הרוח, השוקע בהרהורים פילוסופיים אנינים ומעודנים, כבשירו הסאטירי הגנוז 'עצה בתפילה', המראה את חוסר התוחלת שבהשתקעות בהרהורים פילוסופיים רמים, שאין להם סוף ותכלית. גם בשירו הסאטירי הגנוז 'חוכרי הדעת המלומדים',>10 הערה< שאינו נטול יסודות של אוטואירוניה, תיאר גלריה של טיפוסים נרפים ופסיביים