top of page

כשחיים-נחמן לא פגש את זיגמונד

מדוע לא נענה ביאליק להזמנתו של פרויד?

פורסם: מקור ראשון, 30/6/2023

מקור ראשון 30062023
.pdf
Download PDF • 220KB




לפני מאה שנה ישב ביאליק בברלין במעמד של "אוֹרֵחַ נטה ללון" בדרכו מברית-המועצות לארץ-ישראל. תודות לפעילותו הענפה של המו"ל והמֶצֶנַט א"י שטיבל, ישבו אז בברלין רוב הסופרים העברים הוותיקים, ולצִדם – קבוצה של סופרים צעירים, ובתוכה גם ש"י עגנון שהיה מיודד עם ביאליק עוד מימי ביקורו של המשורר בארץ ב-1909. ביאליק רקם תכניות מגביהות-עוּף, רובן בתחומיה של ספרות הילדים העברית המתעוררת. מסביבו פעלה קבוצה גדולה של מו"לים ומדפיסים, עורכים, מסאים ועיתונאים – "רפּובליקה" ספרותית גדולה וראויה לשמה שבזכותה, בין השאר, הפכה ברלין של ראשית שנות העשרים למעוזה של האמנות האקספרסיוניסטית.


באחד הימים הופתע המשורר לקבל גלויה מאת זיגמונד פרויד, שהזמינוֹ להתארח בביתו ולסעוד על שולחנו. מפתיעה לא פחות היא העובדה שביאליק לא "הרים את הכפפה" ולא נענה להזמנה. הָא כיצד? האם לא הכיר ביאליק בחשיבותו של פרויד, ששמו כבר נודע אז ברחבי העולם? האם לא התרגש מהזמנתו של אחד היהודים הגדולים ביותר בדורו, וּויתר על ההזדמנות לראותו פָּנים-אל-פנים ולהחליף אִתו דברים על עתיד העם?


האמת היא שבתחילת דרכו לא נסחף ביאליק אחר ההערצה הגורפת לבעל "פשר החלומות" ול"פסיכולוגיית המעמקים" שלו. כתלמידו של הוגה-דעות שמרני כדוגמת אחד-העם ניצב המשורר בתווך: בין הרציונליזם המשכילי, שראה בחלומות "הבל ורְעות רוח", לבין העולם הבתר-פרוידיאני, שראה בחלום ובהזיה עניין שראוי לבחון אותו ברצינות ולנסות לנתחו בכובד-ראש.


בשנות "מִפנה המאה" (fin-de-siècle) חלה תפנית ביחסו של ביאליק אל החלום והפנטזיה, שהתבטאה ביצירות שבהן הִרהר על חלומות הילדוּת. בשנותיו כתיבתו הראשונות, בפתח העשור האחרון של המאה התשע-עשרה, עדיין כתב ביאליק בשיריו שורות כגון: "וָאָנוּם בְּהָקִיץ וּבְהָקִיץ חָלַמְתִּי / חֲלוֹמוֹת בְּטֵלִים הִרְהוּרֵי מַחֲשָׁבוֹת [...] וָאֶלְעַג לַחֲלוֹמוֹת שֶׁשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ" (בשירו הגנוז "חלום בתוך חלום"). רק בשנת 1900, בעת שחיבר את שירו הכמו-אוטוביוגרפי הגדול "שירתי" הכניס ליצירה את השורה: "וַחֲלוֹמוֹת יַלְדוּתִי הֲתֵדַע אֵיכָכָה בָּאוּנִי?". ואולם, שורה זו שחיברה את "שירתי" ל"זוהר" בנוסח הראשון של השיר, נמחקה בעת ששני השירים הופרדו זה מזה ונגנזה לנצח.


מתברר שגם עגנון, שבילה במחיצת ביאליק בבאד-הומבורג כחמש-מאות ימים של שיחות נפש ארוכות, לא התפעל באותה עת מ"פסיכולוגיית המעמקים" של פרויד שטִלטלה את העולם המודרני בראשית המאה העשרים. הנה, בטקס חתונתם של הירשל ומינה, גיבורי "סיפור פשוט" (1935) שלו, הפגיש עגנון חסידים "מחזיקי נושנות", חבושי שטריימל, המאמינים באנשי-השם ובנפלאותיהם עם אנשים מודרניים חבושי צילינדר, המאמינים בכל הרעיונות המהפכניים: בציונות, מזה, ובתורותיהם האוניברסליות של פרויד ומרקס, מזה. עגנון רמז לקוראיו בחיוך ווֹלטֶריאני מוצנע כי אין חדש תחת השמש וכי אותם תסביכים ואותם פתרונות, אישיים כקולקטיביים, לובשים צורה ופושטים צורה, אך סדנא דארעא חד הוא. במילים אחרות: הוא רמז שאין הבדל מהותי ויסודי בין שיטות הריפוי של רבי נחמן מברצלב לבין שיטות הפסיכואנליזה והתֵרפיה של פרויד.


אלה ואלה, רמז עגנון, מבוססות על פרשנות, ותלויות בכשרונו של מטפל כריזמטי לשכנע את מטופלו שהוא מסוגל לראות את הסמוי מן העין ולעזור לו לצאת מן המשבר. ומה אם המטפל אינו פרשן דגול? אף-על-פי שהטיפול בהירשל מצליח, פחות או יותר, והדוקטור לנגזם מוכיח עצמו כמטפל מעולה וצנוע, עגנון לא חסך ב"סיפור פשוט" את שבט ביקורתו ואת חִצי לעגו מן הפסיכולוגים, היודעים לדעתו לעוץ אותן עצות עצמן שכל בר-דעת יודע ממילא, וש"בעלי השם" והצדיקים יעצו לחסידיהם מאות שנים לפני פרויד. ייתכן שאת ההשקפה הצינית הזאת לגבי המטפלים בתחומי בריאות הנפש קיבל עגנון מביאליק.

בתחילת דרכו לעג ביאליק גם לחלומותיו של הרצל ולאוּטוֹפּיות שלו, והא בהא תליא. רק על אחד-העם, ולא על אישיות אחרת זולתו, חיבר ביאליק שיר תהילה, וגם שיר זה הוא לאמִתו של דבר חריג בנוף שירתו ה"קנונית". על הרצל הוא לא כתב בגלוי ובמפורש דבר וַחצי דבר. הוא אף מעולם לא נפגש עם הרצל, ואפילו לא הספיד אותו בִאחד מנאומי המספד הרבים שלו, וזה אומר "דָּרשני!". ואולם, הרצל וסיעתו, וּבה אותם סופרים שכּונו "הצעירים", העסיקו את ביאליק ללא הרף. אפשר לטעון כי למרבה הפרדוקס, המשורר הלאומי כתב על הרצל ועל "הצעירים" הרבה יותר מאשר על אחד-העם ובני-חבורתו.


יחסו האירוני של המשורר כלפי הרצל נבע גם ממניעים פוליטיים. כמעריצו של אחד-העם, הוא ביקש לתמוך בציונות הרוחנית ולראות את אחד-העם, ולא את הרצל, בראש ההנהגה הציונית. עם זאת, היו להתנגדותו של ביאליק להרצל גם סיבות עמוקות, שמשורש נשמתו. מעשיו של הרצל גילמו תכונות שהרתיעו את ביאליק. הוא זיהה בהם מופעי ראווה, פעלולי-פרסומת, הרצון להגיע להישגים של בִּן-לילה בלי "הכשרת לבבות" יסודית וממושכת.


זאת ועוד: אחד-העם שלט אמנם בשפות מערביות, אך כתב בעברית והתמקד בחיים הלאומיים של "אדם בָּאוהל". לעומת זאת, הרצל וחסידיו "הצעירים", ייצגו את היהודי המשכיל של מרחב התרבות הגרמני, שהשתרע מהקיסרות האוסטרו-הונגרית שבמזרח ועד ללטביה שבצפון מערב. התהדרותם של הצעירים ה"מתמערבים" שהקיפו את הרצל בַּחליפה וּבְמגבעת ברוח הזמן, בשפם ניצשיאני ובגרמנית מצוחצחת – כל אלה הציבו אותם במחוזות אחרים לגמרי מאלה שעמדו במרכז עולמם של סופרי אודסה.


רק בסוף ימיו הבין ביאליק כי הֶחזון ההרצלאי, שמסגנונו נרתע, הוליד מציאוּת חדשה, שאין להתכחש לה או לבוז לה. תל אביב הפכה מִשֵּׁם של ספר אוּטוֹפּי, שזכה עם פרסומו לקיתונות של לעג, לעיר של ממש, שבָּהּ החלו הוא וחבריו להקים את ביתם ולכונן בה חיים חדשים. בתחילת דרכו לעג ביאליק לפנטזיות של הרצל וראה בהן חלומות באספמיה, אך בסוף דרכו נוכח לדעת כי החלומות לא שווא ידברון. הוא התחיל להבין שחזונו של הרצל, אוּטוּפּי ובלתי מציאותי ככל שנראה לו בתחילה, החל לקרום עור וגידים והיה מחלום פורח למציאוּת פורחת.


מתברר אפוא שביאליק לא פגש את פרויד ואת הרצל, ואפילו עשה מאמצים להתחמק מלפגוש אותם פנים אל פנים. מכתב השמור בארכיון הציוני מלמד שהרצל, שהתגורר באותו רחוב בווינה שבו גר פרויד, לא פגש אותו מעולם, אך עקב אחר מפעלו, ואף שלח אליו את ספרו "פשר החלומות". ממכתב השמור בארכיון ביאליק מתברר כאמור שהוא גם עקב אחר מפעליו של ביאליק, והזמין אותו לסעוד על שולחנו.


ומדוע לא נענה ביאליק להזמנה? ייתכן שבצוֹק השעה לא התפנה ביאליק אפילו להצטייד בבגד ראוי לפגישה כה מכובדת. הוא נמלט מברית-המועצות בעור שִׁניו, התקיים בדוחק בגרמניה, הסתפק בכמה בגדים מהוהים ובילה את שעותיו בניסיון לקנות ציוד לבית-הדפוס שביקש לייסד בתל-אביב. לִבּוֹ לא היה נתון כלל לפגישות רֵעים טרקליניות ולהשקת כוסיות שֵׁכר עשויות בדולח.


מותר כמדומה להניח שהמשורר לא חש בנוח במחיצת אישים הדוברים גרמנית למדנית, עשירה ומצוחצחת. שיחה בביתו של פרויד עם המארח וחבריו הייתה יכולה להביך אותו ולהנמיך את שיעור קומתו. במציאוּת הגלובלית של ימינו, שבָּהּ מעטים הם האנשים המשכילים שאינם שולטים בשפות זרות, קשה להעלות על הדעת כמה מצומצם היה עולמו הלשוני של ביאליק (ועם זאת כמה עמוק היה ובלתי נדלה). הוא שלט היטב ב"לשונות היהודים" בלבד – ביידיש ובעברית. בעברית כתב ונאם בעניינים שברומו של עולם, וביידיש דיבר בצורה בלתי מאולצת על ענייני היום-יום. כאשר ענה ברוסית על מכתביה של הציירת אירה יאן, נזקק ביאליק לסיוע מידידיו, ובאוזני אביגדור המאירי הודה ששליטתו ביידיש, שלכאורה הייתה צריכה לסייע לו לדעת את השפה הגרמנית, היא בעוכריו, כי היא מטעה ומבלבלת אותו תכופות במעבר אל הגרמנית (וראו בספרו של המאירי, "ביאליק על אתר", תל-אביב 1962, עמ' 18 – 19). לא ייאמן, אך ביאליק, מתרגמו של "וילהלם טל", הודה בריש-גלי ששליטתו בגרמנית לא הייתה שליטה של ממש.

ואולם, הייתה גם סיבה נוספת, חשובה לא פחות, שגרמה לביאליק לדחות את הזמנתו של פרויד, והיא הייתה נעוצה בקשר העסקי הבעייתי שהיה לו עם אחייניתו של הפסיכולוג הדגול. בשלוש השנים שבהן ישב בגרמניה לא קפא ביאליק על שמריו, והדפיס ספרי ילדים וספרי לימוד שעתידים היו למלא את קופתה הריקה של הוצאת "דביר" שהוא היה מבעליה. הוא גם הקים שותפות עם תום זיידמן-פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד, שנקטעה למרבה הצער עקב חילוקי דעות עסקיים. ההוצאה נועדה להעניק לספרי הילדים העבריים צורה מעודכנת ומודרנית. אחד הספרים שראו אור בהוצאה משותפת זו היה "מסע הדג" – פואמה אגדית על מסעו הדמיוני של פֶּרֶגְרִין ("אוּרִי" בנוסח העברי) לארץ חדשה ואוּטוֹפּית, מעֵבר לים. תום זיידמן-פרויד חיברה גם את הטקסט והכינה את האיורים המופלאים, וביאליק תרגם את המעשייה המחורזת לעברית עשירה עם מרקם צפוף של פסוקים ושברי פסוקים.


ההיפֶּר-אינפלציה שהשתוללה בגרמניה גרמה לשותפות של המשורר עם בני הזוג יעקב ותום זיידמן-פרויד הפסדים כבדים (אלה הביאו מאוחר יותר להתאבדותו של יעקב זיידמן ולפטירתה בטרם-עת של הציירת המחוננת שהרעיבה את עצמה למוות). לנוכח מכות הגורל הקשות שפקדו אותו (לרבות מותה בתאונה של ילדה מבנות השכנים, שביאליק ורעייתו אימצו להם כבת) לא ייפלא שהמשורר נענה ברצון להזמנתו של ש"י עגנון לבוא לגור לידו בעיר המרפא באד-הומבורג, הרחק מן היוֹרה הרותחת של ברלין, שבָּהּ ישבו באותה עת עשרות סופרים עברים שקיבלו כאמור כספי "חלוקה" מהנדבן א"י שטיבל. הסופרים קיבלו את כספי התמיכה בדולרים, ובתנאי האינפלציה ניהלו הסופרים הנתמכים את חייהם ברווחה יחסית.


אסון מותה של הילדה "המאומצת" פקד את ביאליק אחרי ניסיונות אימוץ אחדים שנכשלו. מכאן ואילך פסקו ניסיונות האימוץ, ובני-הזוג נשארו כידוע בערירותם עד יום מותם. במכתב לרעהו מרדכי בן-עמי כתב ביאליק: "ובחיי הפרטיים אין ריח ואין טעם […] וקצתי בחיי". תלאות הנדודים וקשיי ההתערות בעיר זרה, שלו עצמו ושל רבבות יהודים שיצאו את עיירותיהם במנוסת בהלה ושוטטו בברלין כצללים כהים, באו לידי ביטוי אז בשיריו ובסיפוריו. בגיל חמישים הרגיש ביאליק הערירי כמי שימי החורף הקשים מידפקים על תריסיו ומרמזים על הזִקנה הממשמשת ובאה.


נפשו של המשורר לא הייתה כמובן נתונה לכל אותן מסיבות שערכה קהיליית הסופרים העברים בברלין בזמן שהציבור כולו נמק ברעב, וכאמור הוא אפילו לא נענה להזמנתו של פרויד. מי יודע? שמא חשש המשורר שהפסיכולוג הנודע ידבר אתו על הצורך לסייע כלכלית לאחייניתו ולבעלה לצאת בשלום מן המשבר האינפלציוני שלתוכו נקלעו? סוף-סוף ביאליק היה שותפהּ העסקי של תום זיידמן-פרויד, ובני המשפחה חשבו שגם עליו לשאת בנטל החובות. אפשר שביאליק חשש שהארוחה בבית פרויד "תעלה לו ביוקר", וייתכן שבסופו של דבר ענייני ממונות הם שהכריעו וקבעו את החלטתו של המשורר שלא להיענות להזמנה ולהישאר בבית. ואם כן הדבר, הרי שלפנינו כנראה עדות נוספת לאיזו אמת חלקית הטמונה בתורתו של יהודי (מומר) גדול נוסף, ששינה אז את פני העולם בספרו "הקפיטל", שלטענתו יסודות מטריאליסטיים כמו כסף ואמצעי ייצור, ולא אידאות גדולות, הם המניעים את העולם והם שהניעו תמיד את תולדותיו.

 

bottom of page