כמלך בעמו

על פזמונו של אלתרמן "אלימלך"

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1736 07/04/2022

חדשות בן עזר 1736

.pdf

Download PDF • 55KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF

את פזמונו "אלימלך" כתב אלתרמן בשנת 1935 (הלחן: משה וילנסקי) לקראת נשף פורים של "המטאטא". בשנת 1934 זכתה תל-אביב במעמד של עיר (עד אז היה מעמדהּ מעמד של "מועצה עירונית"), אך אלתרמן בחר למקם את שירו ב"נווה צדק" – באחת השכונות היהודיות שקדמו לתל-אביב ובמרוצת השנים פרשׂה עליהן יפו את חסותה.

בשכונה זו, שבָּהּ התגוררו בעשור הראשון של המאה העשרים סופרים חשובים, ובהם ש"י עגנון הצעיר, ושהפכה בדור האחרון לשכונת יוקרה, התגוררו בשנות השלושים "עולים חדשים" קשי-יום מארצות האסלאם ומאגן הים התיכון, אנשי "צווארון כחול", נזקקי סעד ו"גורמים עברייניים". בתי השכונה הוזנחו, ורבים מהם לא היו ראויים למגורים.

במקום כזה שבשולי העיר הגדולה צומחת בדרך-כלל גם מנהיגות שכונתית, ובה "דמויות מופת" שכל העיניים נשואות אליהן וכל הלבבות רועדים מפניהן. בשירו של אלתרמן, דמות כזאת היא דמותו של אלימלך, ההולך ברחובות נוה-צדק עם קסקט לראשו – גלגולו ה"נמוך" והיום-יומי של הכתר או של הכרבולת ה"גברית" (לימים תוארה דמות כזאת במחזהו של יגאל מוסינזון "קזבלן" שבמרכזו גיבור יפואי שגיבש סביבו חבורה של בריונים המפחידה את בני השכונה):

​הִנֵּה הוּא אֱלִימֶלֶךְ, הוּא בִּנְוֵה צֶדֶק מֶלֶךְ, עוֹבֵר הוּא בָּרְחוֹבוֹת, שׁוֹבֵר הוּא לְבָבוֹת! כְּמוֹ בַּרְבּוּר הוֹלֵךְ הוּא, עַל הַצִּבּוּר מוֹלֵךְ הוּא, קַסְקֶט לוֹ עַל עֵינָיו וּמַסְטִיק בְּשִׁנָּיו! יָא אֲנִי גֵּאָה, בֵּין בָּנוֹת מֵאָה בִּי בָּחַר לוֹ לְרֵעָה! הִתְגָּאִי מִרְיָם, יֵשׁ לָךְ אֹשֶׁר – יָם! זֶה 'לִימֶלֶךְ, זֶה לֹא סְתָם! אֱלִימֶלֶךְ, בִּנְוֵה צֶדֶק מֶלֶךְ! אֱלִימֶלֶךְ, וַאֲנִי בַּת מֶלֶךְ וְאַתָּה מַלְכּי, פֹּה בִּנְוֵה צִדְקִי! אֱלִימֶלֶךְ, כָּךְ נֵלְכָה שְׁנֵינוּ, אֱלִימֶלֶךְ, בִּנְוֵה צִדְקֵנוּ, כִּי אַתָּה מַלְכִּי פֹּה בִּנְוֵה צִדְקִי!	​לִבִּי יֵצֵא וְיֵלֵךְ אֵלֶיךָ, אֱלִימֶלֶךְ! אַךְ נְוֵה צֶדֶק סָח: רַק מְשַׂחֵק הוּא בָּךְ. לַשָּׁוְא לִבֵּךְ דּוֹפֵק כָּךְ, מַדּוּעַ אֲשַׂחֵק בָּךְ? בִּשְׁבִיל מִשְׂחָק לִי יֵשׁ בַּנְדּוּרָה וְשֵׁשׁ-בֵּשׁ! לִי גַּם לֹא אִכְפַּת, אִם לְרֶגַע קָט, תְּשַׂחֵק גַּם בִּי מְעַט! זֶה מִשְׂחָק שֵׁנִי, וּבָזֶה, עֵינִי, אֱלִימֶלֶךְ רְצִינִי! אֱלִימֶלֶךְ...	​כָּךְ בְּטַיְּלֵנוּ יַחַד יֵשׁ בִּנְוֵה צֶדֶק פַּחַד! וְגַם לִבִּי רוֹעֵד שָׂמֵחַ וּפוֹחֵד! מִרְיָם, כֹּל נְוֵה צֶדֶק רוֹעֵד אוּלַי בְּצֶּדֶק! אֲבָל רַק אַתְּ, מִרְיָם, רוֹעֶדֶת לְחִנָּם! כָּל הָרְחוֹב עִם לֵיל, בָּנוּ מִסְתַּכֵּל - אֱלִימֶלֶךְ מְטַיֵּל! וְאוֹמְרִים כֻּלָּם, יֵשׁ אָשְׁרֵךְ, מִרְיָם! זֶה 'לִימֶלֶךְ! זֶה לֹא סְתָם! אֱלִימֶלֶךְ...

"אלימלך" הוא גבר צעיר גאה ובטוח בעצמו – מלך השכונה – הצועד ברחובות השכונה, ומעורר אצל כל סובביו פחד ויראת-כבוד. כל דרי "נוה צדק", ומִרים חברתו במיוחד, רואים בו אליל או מלך (שמו – "אלימלך" – המכיל בתוכו גם את המילה "אֵל" וגם את המילה "מלך"). שמות תאופוריים במקרא (כזכור, אלימלך הוא שמו של בעלה של נעמי, גיבורת מגילת רות) מבטאים בדרך-כלל את הציפייה לסיועו של אֵל עליון, אך כאן זהו שמו של גבר המתנהג "כמלך בעמו", ושמו מבטא את מעשי גבורתו של גיבור בשר-ודם שכולם מעריצים אותו.

וגם יסוד אישי חבוי כאן בין השיטין: אלתרמן עצמו אהב לשוטט בחוצות העיר – לראות את המראות ולהטות אוזן לקולות – ובאחד ממכתביו המוקדמים הוא הגדיר את עצמו "טיפוס רחובי" (תרגום עברי של המושג הצרפתי boulevardier). גם הוא התחיל לזכות בהערצת הציבור, ו

•

נימת שירו של אלתרמן אינה דומה לזו של הבלדה הרצינית של א"א רובינזון "Richard Cory", המתארת גבר שמראהו בעת יציאתו מביתו אל חוצות העיר מפעים את כל הלבבות. סיפורו של "אלימלך" אינו דומה לסיפורו של הג'נטלמן האנגלי שהפטליזם עולה ובוקע ממנו מכל חרך. "אלימלך" פזמון קליל למראה, עם קריצות עין הוּמוֹריסטיות, אך גם אין הוא שיר פשוט שנכתב כלאחר יד. השיר אינו נטול אמירות סוציו-תרבותיות נוקבות, שהאמירה ההוּמוֹריסטית והעיצוב האירוני אינו יכול להעלימן או אפילו לטשטשן.

לא איש-המעלה מן "החברה הגבוהה" לפנינו, כבבלדה האנגלית של א"א רובינזון, המתארת גבר עשיר, נאה ומנומס, המעורר בקרב כל רואיו כבוד והערצה. פזמונו של אלתמן מתאר (במשתמע) מנהיג כריזמטי של חבורת רחוב, מין בריון שכונתי, שכל סובביו מעריצים אותו ורועדים מפניו. הוא מהלֵך ברחובות נטוי-גרון כמו ברבור – והדימוי מתחומי בעלי הכנף מזכיר לנו שלפנינו "גבר", תרתי משמע.

אלימלך מתהלך ברחוב ביהירות ומתוך הכרת ערך עצמו עם קסקט שכמוהו כבלורית או ככרבולת. התנהגותו הסמכותית נובעת מכך שהחברה מעוניינת בהשלטת סדר ומשמעת, והיא מוכנה לציית ו"לתת כבוד" לטיפוסים כמוהו שיכולים להשליט בה סדר. יש באלימלך אלימוּת כבושה והתנהגות שתלטנית, אף שאין לו כתר על ראשו ובין שִׁניו אין הוא מחזיק סכין, כי אם מסטיק ("קַסְקֶט לוֹ עַל עֵינָיו / וּמַסְטִיק בְּשִׁנָּיו!").1

בבלדה "Richard Cory" של א"א רובינזון שמו של הגבר, המרשים את כל הרחוב ברחוב בהופעתו הזוהרת, קשור בעטרה ובהילה (corona, crown). ואכן ריצ'רד קורי הולך ברחובות השכונה כמלך בעמו, מוקף הילה של כבוד והערצה. שמו מזכיר גם את שמו הצרפתי של המלך האנגלי ריצ'רד לב-ארי (Richard Cœur de Lion) שיצא בראש מסע הצלב השלישי במטרה לגאול את ירושלים מיד כובשיה.

"עַל הַצִּבּוּר מוֹלֵךְ הוּא", נאמר על הגיבור האלתרמני, שהוא מנהיג בלתי פורמלי הפועל מטעם עצמו, בכוח הערצת חבריו ורצונם להיות מונהגים על יד – מין "פרנָס" גבוה משכמו ומעלה, שמינה את עצמו על הציבור. מִרים הולכת לצד הגבר הכריזמטי החובש קסקט במקום כתר (אולי כדי להסתיר את הכיפה – מורשת בית אבא), וכשהם מהַלכים בשכונת נווה צדק, שוררים ברחוב יִראה ופחד. היִראה שאלימלך מעורר –תוצאה של הכריזמה שלו – אף מוסיפה לה ומתַגברת. לפנינו מנהיג שאישיותו מקרינה סמכות וביטחון, והצעירה שבָּהּ בחר אלימלך הולכת אף היא שבי אחריו, תוך שהיא מרגישה לצִדו כבת-מלך.

למעשה, מרים מתחננת בדרכי עקיפין לשמוע מפיו של אלימלך הצהרת נאמנות – שלִבּוֹ נתון לה וכי לא יעזבנה לעולם. היא מסַפרת לו ששכניה מדברים בהם סרה, ובטוחים שהוא משחק בה, מבלי שתהיינה לו כוונות רציניות כלפיה. אלימלך, עונה לה תשובה שפני יאנוס לה: "לַשָּׁוְא לִבֵּךְ דּוֹפֵקּ כָּךְ, / מַדּוּעַ אֲשַׂחֵק בָּךְ? / בִּשְׁבִיל מִשְׂחָק לִי יֵשׁ / בַּנְדּוּרָה וְשֵׁשׁ-בֵּשׁ!". ובתוך כך משתלב בדבריו פרדוקס אלתרמני אופייני: דווקא בענייני משחק אלימלך נוהג בשיא הרצינות.

תשובתו מזכירה את תשובתו של הבחור בשיר העם הביאליקאי "יש לי גן", שבּוֹ הנערה כבר חָלקה מִדודיהָ לאהוב-לִבּהּ, ועתה היא רוצה להינשא לו. הדיאלוג המתנהל בין מרים לאלימלך בשירו של אלתרמן מזכיר את זה המתנהל בין הצעירה לבחור בפזמון הביאליקאי: "וּמֵאַיִן בָּא הַכְּאֵב / כְּתוֹלַעַת אֶל הַלֵּב? – / הוֹי, הַאֱמֶת שָׁמְעָה אִמִּי, / כִּי לְבָבְךָ סָר מֵעִמִּי? // עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: / שׂוֹנְאַי שֶׁקֶר עָנוּ בִי! / וּבְעוֹד שָׁנָה, כָּעֵת חַיָּה / אֶל הַחֻפָּה נֵלֵךְ, פְּתַיָּה!".

שירו-פזמונו של ביאליק רומז שעתה – לאחר שהבחור כבר הִשׂבּיע את יצריו – אין הוא להוט לעמוד תחת החופה, ודוחה את ההבטחה בשנה תמימה. כך גם בשיר-עם אחר של ביאליק – "טווס זהבי" – שבּוֹ הבחור מבטיח לנערה: 'יוֹם הַחֻפָּה, אִם-יִרְצֶה הַשֵּׁם – / אַחַר שַׁבָּת שֶׁל-חֲנֻכָּה.'". התאריך אינו תאריך מחייב, ומעליו מרחף התנאי שבמילים "אם ירצה השם". וכך גם בשיר העם "בין נהר פרת ונהר חידקל", שבּוֹ נאמר במפורש: "אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת / עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת, / עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה / וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה. // לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים / אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, / עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן / דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?". המוטיבים הם אותם מוטיבים, אלא שאלתרמן העביר אותם מן העיירה היהודית הדלה של מזרח-אירופה אל השכונות הדלות "כרם התימנים" ו"נווה צדק" של תל-אביב-יפו.2

תשובתו של אלימלך יכולה להתפרש בשתי דרכים מנוגדות: האחת עשויה להצביע על כך שהוא כלל לא הבין את תחינתה הסמויה של מרים,3 ועל כן תפס את דבריה כפשוטם וענה לה בהתאם: אילו רצה לשחק, טען אלימלך לפני אהובתו, הוא יכול היה לבלות את זמנו במשחק שש-בש או לשחק בבנדורות (גולות של שַׁיש). והדרך השנייה יכולה להעיד על התחמקותו מהתחייבות. לפיה, אלימלך מבין היטב את כוונתה של מרים, אך אין בכוונתו להצהיר הצהרות-שווא ולהציע לה נישואין, ועל כן הוא מעניק לה תשובה מיתממת שאינה מעליבה אותה ומשאירה אותה לצִדו. האם תשובתו הלא-ישירה של אלימלך מעידה על הבנה מוגבלת של גבר אגוצנטרי השקוע בעצמו, או על היתממות מניפולטיבית וערמומית של גבר המבקש לנצל את הנערה ואחר-כך להתנער ממנה? אלתרמן משאיר את הפרשנות בידי קוראיו ומאזיניו.4

כך או כך, השיר – כמו רבים מפזמוניו של אלתרמן – מעיד על ההבדלים בין המינים: האישה רוצה ביטחון וקביעות, והגבר מעדיף מערכת יחסים מזדמנת שלא תחסום את דרכו לפלירטים עם בנות אחרות. הדובר מנסה להרגיע את מרים, ואומר לה: "מִרְיָם, כֹּל נְוֵה צֶדֶק / רוֹעֵד אוּלַי בְּצֶּדֶק! / אֲבָל רַק אַתְּ, מִרְיָם, / רוֹעֶדֶת לְחִנָּם!", אך גם "צפירת ההרגעה" הזאת כפל פנים לה: האִם הצעירה צריכה להיות בטוחה ששום רע לא יאונה לה בזמן שאלימלך מֵגן עליה? האם היא יכולה להיות בטוחה ששום רע לא יאונה לה אם תחליט יום אחד להיפרד ממנו? האם היא יכולה להיות בטוחה שעתידה מובטח, והוא לא יעזבנה ויבחר בצעירה אחרת? אלה הן שלוש דרכים חלופיות, השונות תכלית שינוי זו מזו, להבנת המילים "אַתְּ, מִרְיָם, רוֹעֶדֶת לְחִנָּם", ואין לקוראים ולמאזינים דרך להכריע ביניהן.

הערות:

1. השווּ לשורות מתוך השיר "תמוז" (כוכבים בחוץ): "אֶת לִבּוֹ לָךְ נָתַן הָעֲנָק הַתָּכֹל / וּבְשִׁנֵּי הַזָּהֹב – מַאֲכֶלֶת". דמותו של אלימלך ומעמדו החברתי מזכירים את אלה של נח, גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", המפעים בהופעתו המרשימה את לִבּוֹתיהן של כל בנות השכונה.

2. המשורר אהב ללא תנאי את העיר תל-אביב, על בלִיל עֲדותיה שזה מקרוב באו ארצה, ותיאר אותם מתוך אֶמפַּתיה רבה בטוריו ובפזמוניו. המשורר, בן למשפחה יהודית-רוסית שהתערתה בתל-אביב, היטיב מאחרים לתאר את החיים ב"כרם התימנים", למשל, ממש כשם שהמלחין ג'ורג' גרשווין, יהודי רוסי שהתערה בניו-יורק, היטיב מאחרים ללכוד את אורחות חייה ומנהגיה של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית בהארלם.

3. מרים בשירו-פזמונו של אלתרמן רואה זאת כמחמאה שאלימלך בחר בה מכל צעירות השכונה, אך גם פוחדת להתעמת אתו ולעמוד על שלה. לא רק תושבי השכונה רועדים מפניו. גם היא מעידה על עצמה שהיא פוחדת מפניו: "כָּךְ בְּטַיְּלֵנוּ יַחַד / יֵשׁ בִּנְוֵה צֶדֶק פַּחַד! / וְגַם לִבִּי רוֹעֵד / שָׂמֵחַ וּפוֹחֵד!". מעניין להיווכח כי לאותה מנגינה של משה וילנסקי כתב יחיאל מוהר שיר על אלימלך, הנראה ונשמע כמו תשובה לאלתרמן (השיר מתחיל במילים "היֹה היה פעם הֵלך / קראו לו אלימלך"). את שירו של אלתרמן ביצעה אסתר גמליאלית, ואילו את שירו של מוהר – יפה ירקוני.

4. השם "מרים" עשוי להעיד שהנערה תישאר לבדה כמו מרים, אחות משה, שמעולם לא נישאה ולא ילדה. לעומת זאת, השם "מרים" בנצרות הוא שמה של האם בה"א הידיעה, שילדה את המשיח ובן-האלוהים (גם השם "אלימלך" בפזמונו של אלתרמן רומז לעתיד ולדור-העתיד ברמז שכפל-פנים לו: בניו של אלימלך המקראי אמנם מתו באִבָּם, אך דוד המלך – הלוא הוא המלך המשיח – הוא צאצא ישיר של כלתו המואבייה, שדבקה באשתו נעמי ועלתה אִתה ארצה).