כמו סערת שלגים וערפל (תרגומי ויליאם בטלר ייטס- 24+25 -William Butler Yeats)
עודכן: 12 ביוני
לרגל יום הולדתו של ויליאם בטלר ייטס
לקראת יום הולדתו של ו"ב ייטס נביא הפעם מבחר נרחב מתרגומיו לעברית:
Mad As The Mist And Snow
Bolt and bar the shutter,
For the foul winds blow:
Our minds are at their best this night,
And I seem to know
That everything outside us is
Mad as the mist and snow.
Horace there by Homer stands,
Plato stands below,
And here is Tully's open page.
How many years ago
Were you and I unlettered lads
Mad as the mist and snow?
You ask what makes me sigh, old friend,
What makes me shudder so?
I shudder and I sigh to think
That even Cicero
And many-minded Homer were
Mad as the mist and snow.
מטורף כמו סערת שלגים וערפל
הָגִיפוּ אֶת בְּרִיחֵי כָּל הַתְּרִיסִים
כִּי סְעָרָה הַלַּיְלָה תִּשְׁתּוֹלֵל
מוֹחֵנוּ בְּשִׂיא צְלִילוּתוֹ הַלַּיְלָה
נִרְאֶה לִי שֶׁעָתִיד דְּבַר-מָה לְהִתְחוֹלֵל:
שֶׁכָּל אֲשֶׁר אֵינוֹ בְּשֶׁטַח רְשׁוּתֵנוּ
הוּא יְטֹרַף כְּמוֹ סַעֲרַת שְׁלָגִים וַעֲרָפֶל.
הוֹרַצְיוּס לְיַד הוֹמֵרוֹס שָׁם עוֹמֵד
וְאַפְּלָטוֹן לְרַגְלֵיהֶם שָׁרוּי בְּצֵל
וְדַף שֶׁל טוּלְיוּס כָּאן שׁוֹכֵב פָּתוּחַ
מִזֶּה שָׁנִים רַבּוֹת בְּאֵין-גּוֹאֵל.
לוּ שְׁנֵינוּ נִבְעָרִים גְּמוּרִים הָיִינוּ
נִטְרַפְנוּ כְּסַעֲרַת שְׁלָגִים וַעֲרָפֶל.
אַתָּה שׁוֹאֵל, רֵעִי, מִנַּיִן אַנְחָתִי
וְעַל שׁוּם-מָה לִבִּי כֹּה יִתְחַלְחֵל?
אֲנִי רוֹעֵד בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁגַּם מַנְהִיג כְּמוֹ קִיקֶרוֹ בְּרוּךְ הָאֵל
וְגַם הוֹמֵרוֹס רַב-הַכִּשְׁרוֹנוֹת הָיוּ
מְטֹרָפִים כְּמוֹ סַעֲרַת שְׁלָגִים וַעֲרָפֶל.
Human Dignity
Like the moon her kindness is,
If kindness I may call
What has no comprehension in't,
But is the same for all
As though my sorrow were a scene
Upon a painted wall.
So like a bit of stone I lie
Under a broken tree.
I could recover if I shrieked
My heart's agony
To passing bird, but I am dumb
From human dignity.
כבוד אדם
חַסְדָּהּ הָרַב הוּא כְּאוֹר-לְבָנָה
אִם "חֶסֶד" הִיא מִלָּה שֶׁבָּהּ אוּכַל לִקְרֹא
לְמָה שֶּׁאֵין בּוֹ פֵּשֶׁר וּתְבוּנָה
וּלְכָל אֶחָד יָכוֹל לִקְרוֹת,
כְּמוֹ צַעֲרִי הָיָה תְּמוּנָה
אֲשֶׁר צֻיְּרָה עַל הַקִּירוֹת.
וְכָךְ כְּמוֹ אֶבֶן אֶשְׁתַּטַּח
מִתַּחַת עֵץ שְׁבוּר-עֲנָפִים
יִרְוַח אִם צָרָתִי תּוּטַח
בִּפְנֵי עוֹפוֹת מְעוֹפְפִים
אַךְ פִּי חָתוּם כִּי כְּבוֹד אָדָם
הוּא שֶׁיַּחְתֹּם בִּי כְּאֵבִי.
Her Anxiety
Earth in beauty dressed
Awaits returning spring.
All true love must die,
Alter at the best
Into some lesser thing.
Prove that I lie.
Such body lovers have,
Such exacting breath,
That they touch or sigh.
Every touch they give,
Love is nearer death.
Prove that I lie.
חרדתה
הָאָרֶץ אֶת יָפְיָהּ תִּלְבַּשׁ
בְּצִפִּיָּה לְבוֹא אָבִיב
אַךְ אַהֲבַת אֱמֶת רַק תִּתְמַעֵט
אוּלַי תָּמוּת אוֹ אַךְ תִּיבַשׁ סָבִיב סָבִיב.
הוֹכֵחַ שֶׁאֵינִי דּוֹבֵר אֱמֶת.
לָאוֹהֲבִים יֵשׁ גּוּף שׁוֹקֵק
וּנְשִׁימָה כֹּה תּוֹבְעָנִית
עַד שֶׁיְּסוֹד הָאַהֲבָה הוֹלֵךְ וּמֵת
עִם כָּל מַגָּע שֶׁל גּוּף חוֹשֵׁק
עִם כָּל גְּנִיחָה תַּאַוְתָנִית.
הוֹכֵחַ שֶׁאֵינִי דּוֹבֵר אֱמֶת.
Beautiful Lofty Things
Beautiful lofty things: O’Leary’s noble head;
My father upon the Abbey stage, before him a raging crowd:
‘This Land of Saints’, and then as the applause died out,
‘Of plaster Saints’; his beautiful mischievous head thrown back.
Standish O’Grady supporting himself between the tables
Speaking to a drunken audience high nonsensical words;
Augusta Gregory seated at her great ormolu table,
Her eightieth winter approaching: ‘Yesterday he threatened my life.
I told him that nightly from six to seven I sat at this table,
The blinds drawn up’; Maud Gonne at Howth station waiting a train,
Pallas Athene in that straight back and arrogant head:
All the Olympians; a thing never known again.
דברים יפים ומרוממים
דְּבָרִים יָפִים וּמְרוֹמָמִים: דְּיוֹקָן אוֹ'לִירִי הָאָצִיל
אָבִי עַל הַבָּמָה בָּ"אֵבִּי" מוּל קָהָל מַזְעִיף
"זוֹ אֶרֶץ שֶׁל קְדוֹשִׁים", מַכְרִיז, וּבְשֹׁךְ תְּשׁוּאוֹת מוֹסִיף:
"קְדוֹשִׁים מִגֶּבֶס", וְאֶת רֹאשׁוֹ מַפְשִׁיל, מַעֲשֵׂה קֻנְדָּס.
סְטֶנְדִּישׁ אוֹ'גְרֵיְדִי וְהַשֻּׁלְחָן לוֹ קַב
מְדַבֵּר שְׁטוּיוֹת מְרוֹמָמוֹת לִפְנֵי קָהָל שִׁכּוֹר
אוֹגוּסְטָה גְּרֵגּוֹרֵי לְצַד שֻׁלְחַן זָהָב
כְּבַת שְׁמוֹנִים: "אֶתְמוֹל אִיֵּם הוּא עַל חַיֵּי.
אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁעֶרֶב-עֶרֶב כָּאן גּוּפִי יָשַׁב
בִּתְרִיס מוּרָם". בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת מְחַכָּה מוֹד גּוֹן.
פָּלָאס אַתֵנָה בְּגֵו זָקוּף וּבָרֹאשׁ מוּרָם,
כָּל הָאוֹלִימְפּוּס – סִפּוּר כָּזֶה עוֹד לֹא הָיָה וְלֹא יִכּוֹן.
The Choice
The intellect of man is forced to choose
perfection of the life, or of the work,
And if it take the second must refuse
A heavenly mansion, raging in the dark.
When all that story's finished, what's the news?
In luck or out the toil has left its mark:
That old perplexity an empty purse,
Or the day's vanity, the night's remorse.
הבחירה
חַיִּים שְׁלֵמִים אוֹ חַיֵּי יְצִירָה
בֵּין שְׁתֵּי דְּרָכִים אָדָם לִבְחֹר חַיָּב.
אִם הַבְּכוֹרָה לַיְּצִירָה, תֻּטַּל גְּזֵרָה:
הוּא יְוַתֵּר עַל אַרְמוֹנוֹת מָרוֹם, יִחְיֶה בְּסֵתֶר עַב.
וּכְשֶׁיִּתַּם הַכֹּל, מָה יֵשׁ לוֹמַר?
הַאִם מַזָּל הוּא שֶׁהִרְוָהוּ אוֹ עָמָל רָדַף?
לִצְרוֹר נָקוּב תִּדְמֶה זוֹ הַמְּבוּכָה
לִגְאוֹן הַיּוֹם, לְנֹחַם חֲשֵׁכָה.
Before The World Was Made
If I make the lashes dark
And the eyes more bright
And the lips more scarlet,
Or ask if all be right
From mirror after mirror,
No vanity's displayed:
I'm looking for the face I had
Before the world was made.
What if I look upon a man
As though on my beloved,
And my blood be cold the while
And my heart unmoved?
Why should he think me cruel
Or that he is betrayed?
I'd have him love the thing that was
Before the world was made.
בטרם העולם נברא
אִם אֶת כָּל רִיסַי אַשְׁחִיר,
וְאֶת זוּג שְׂפָתַי אַבְהִיר,
אֶת עֵינַי בַּפּוּךְ אֶקְרַע
אֶת תָּוֵי פָּנַי אַעֲבִיר
מֵרְאִי אֵלַי מַרְאָה,
אַל תִּרְאוּ בִּי יְהִירָה
אֶת דְּמוּתִי אֲנִי רוֹצָה
כִּבְטֶרֶם הָעוֹלָם נוֹצַר.
אִם אֶבְחַר בּוֹ וְאַרְאֵהוּ
כְּמוֹ הָיָה הוּא אֲהוּבִי
וְאַחַר קֹר יִתְקְפֵנִי
אַף יִשְׁקֹט בִּי לְבָבִי?
אַל יִרְאֶה בִּי אֵשֶׁת-מַעַל
שֶׁאֵלָיו הִתְאַכְזְרָה
לוּ יֹאהַב מִי שֶׁהָיִיתִי
בְּטֶרֶם הָעוֹלָם נִבְרָא.
A Stick of Incence
Whence did all that fury come?
From empty tomb or Virgin womb?
Saint Joseph thought the world would melt
But liked the way his finger smelt
מקל של קטורת
מֵאַיִן בָּאָה וְהִגִּיעָה הֵנָּה כָּל זוֹ הַחֵמָה?
הַאִם בָּקְעָה מִבֶּטֶן הַבְּתוּלָה? מִבֶּטֶן אֲדָמָה?
אָבִיו שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ הַקָּדוֹשׁ חָשַׁב שֶׁהָעוֹלָם יֶחְרַב
אֲבָל אָהַב אֶת הַנִּיחוֹחַ שֶׁבָּקַע מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.
Brown Penny
I WHISPERED, "I am too young,"
And then, "I am old enough";
Wherefore I threw a penny
To find out if I might love.
"Go and love, go and love, young man,
If the lady be young and fair."
Ah, penny, brown penny, brown penny,
I am looped in the loops of her hair.
O love is the crooked thing,
There is nobody wise enough
To find out all that is in it,
For he would be thinking of love
Till the stars had run away
And the shadows eaten the moon.
Ah, penny, brown penny, brown penny,
One cannot begin it too soon.
פֶּני חום
בְּקוֹל לְחִישָׁה אָמַרְתִּי: "עוֹד צָעִיר הִנֵּנִי"
וְאַחַר-כָּךְ: "כָּשְׁרָה כְּבָר הַשָּׁעָה"
הִסַּסְתִּי ועַל כֵּן הִטַּלְתִּי פֶּנִי
אֲשֶׁר יִבְחַן אִם כְּבָר הַלֵּב שָׁעָה.
צֵא וְאֱהַב, צֵא וְאֱהַב, הוֹ נַעֲרִי,
אִם נַעֲרָה רַכָּה הִיא וְיָפְיָהּ תַּקְרִין
הָהּ, פֶּנִי חוּם, מַטְבֵּעַ חוּם שֶׁל פֶּנִי
הֵן בִּשְׂעָרוֹת רָאשָׁהּ כְּבָר מְסֻבָּך הִנֵּנִי.
הָאַהֲבָה עֲקַלְקַלָּה הִיא וּמַטְעָה
וְאֵין אָדָם אֲשֶׁר חָכָם דַּיּוֹ יֵצֵא
בְּנִּסְּיוֹנוֹ לִמְצֹא אֶת מַשְׁמָעָהּ
אִם לְהַרְהֵר בָּהּ וּבְפִרְיָהּ יִרְצֶה.
עַד כּוכָבִים בָּרוּם כְּבָר נָסוּ, לַיִל רַד
אֶל שְׁחוֹר צְלָלִים וַאֲפֵלָה יָרֵחַ הִתְאַוָּה
הָהּ, פֶּנִי חוּם, מַטְבֵּעַ שֶׁל אָרָד
אֵין זְמַן מֻקְדָּם מִדַּי לְאַהֲבָה.
High Talk
Processions that lack high stilts have nothing that catches the eye.
What if my great-granddad had a pair that were twenty foot high,
And mine were but fifteen foot, no modern stalks upon higher,
Some rogue of the world stole them to patch up a fence or a fire.
Because piebald ponies, led bears, caged lions, make but poor shows,
Because children demand Daddy-long-legs upon his timber toes,
Because women in the upper storeys demand a face at the pane
That patching old heels they may shriek, I take to chisel and plane.
Malachi Stilt-Jack am I, whatever I learned has run wild,
From collar to collar, from stilt to stilt, from father to child.
All metaphor, Malachi, stilts and all. A barnacle goose
Far up in the stretches of night; night splits and the dawn breaks loose;
I, through the terrible novelty of light, stalk on, stalk on;
Those great sea-horses bare their teeth and laugh at the dawn.
מילים רמות
תַּהֲלוּכוֹת בְּאֵין לֵצִים הַמְּהַלְּכִים עַל זוּג קַבַּיִם לֹא תָּצֹדְנָה עַיִן
לַאֲבִי-סָבִי הָיָה זוּג, שֶׁגָּבְהוּ עֶשְׂרִים רַגְלַיִם
וְלִי יֵשׁ זוּג וּבוֹ טֵי"ת וַ"ו בִּלְבַד. הַיּוֹם כְּבָר אֵין עוֹשִׂים גְּבוֹהִים כָּל כָּךְ.
נָבָל אֶחָד גְּנָבָם וּבָם תִּקֵּן גָּדֵר אוֹ אָח.
הַיּוֹם שִׁתּוּף סוּסִים בְּרֻדִים, דֻּבִּים מְרַקְּדִים וַאֲרָיוֹת כְּלוּאִים כְּבָר לֹא נֶחֱשָׁב,
וִילָדִים רוֹצִים אֶת הַבְּהוֹנוֹת שֶׁל אַבָּא-אֶרֶךְ-הָרַגְלַיִם עַל קְרָשָׁיו
וְהַנָּשִׁים בְּקוֹמַת הַגַּג רוֹצוֹת, בְּעֵת פְּנֵיהֶן דְּבוּקוֹת אֶל הַשִּׁמְשָׁה בְּאוֹר הַתְּכֵלֶת
לִצְוֹוחַ מִשִּׂמְחָה בְּעֵת תִּקּוּן גַּרְבַּיִם. עַל כֵּן אֲנִי לוֹקֵחַ לְיָדִי אֶת הָאִזְמֵל וְהַמַּפְסֶלֶת.
אֲנִי מַלְאָכִי אִישׁ-קַבַּיִם, שֶׁחֻקֵּי תּוֹרַת-יָדוֹ מִזְּמַן כְּבָר הִתְפָּרְעוּ
מִדַּשׁ לְדַשׁ, מִקַּב לְקַב, מֵאָב לְבֵן עָבְרוּ.
הַכֹּל מָשָׁל, מַלְאָכִי, גַּם הַקַּב, גַּם כָּל הַשְּׁאָר. אַוָּז הַבַּר
בְּמֶרְחֲבֵי הַלַּיִל. וְכָאן נִבְקַע הַשְּׁחוֹר וְכָאן שׁוֹרֶה הַשַּׁחַר כְּבָר
בְּתוֹךְ אֲגַם הָאוֹר הַמְּחֻדָּשׁ וְהָאָיֹם אֲנִי הוֹלֵךְ הוֹלֵךְ,
סוּסֵי יְאוֹר גְּדוֹלִים חוֹשְׂפִים נִיבָם בְּלַעַג אֶל הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה.
To a Young Girl
My dear, my dear, I know
More than another
What makes your heart beat so;
Not even your own mother
Can know it as I know,
Who broke my heart for her
When the wild thought,
That she denies
And has forgot,
Set all her blood astir
And glittered in her eyes.
לנערה רכה בשנים
יַקִּירָתִי, הֲרֵי אֵדַע הֵיטֵב.
אֵדַע יוֹתֵר מִכָּל אָדָם שֶׁיַּכִּירֵךְ.
מַדּוּעַ בָּךְ הוֹלֵם הַלֵּב
אֶת זֹאת אֲפִלּוּ לֹא תֵּדַע אִמֵּךְ
כְּמוֹתִי. אֶת זֹאת יוֹדֵעַ רַק אֲנִי הֵיטֵב
מִי זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ לִבִּי אָז הִתְפָּרֵק
כַּאֲשֶׁר הָרַעֲיוֹן הַזָּר וְהַמַּבְהִיל
שֶׁהִיא תַּכְחִישׁ וְגַם תַּדְחִיק
וְאוֹתוֹ אֲפִלּוּ שָׁכְחָה כָּלִיל
הִסְעִיר בָּהּ הָעוֹרְקִים לְהַזְהִירֵךְ
וּבְעֵינֶיהָ לַהַב אֵשׁ הִדְלִיק.
Fragments
I
LOCKE sank into a swoon;
The Garden died;
God took the spinning-jenny
Out of his side.
II
Where got I that truth?
Out of a medium's mouth.
Out of nothing it came,
Out of the forest loam,
Out of dark night where lay
The crowns of Nineveh.
פרגמנטים
לֹוק שָׁקַע בְּעִלָּפוֹן
וְהַגַּן כֻּלּוֹ גָּוַע
הָאֵל חִלֵּץ מִצַּד גּוּפוֹ
אֶת הַכִּישׁוֹר עָלָיו טָוָה.
מִנַּיִן בָּאָה לִי אֱמֶת זוֹ שֶׁבְּפִי?
הֲקִבַּלְתִּיהָ הַיְשֵׁר מִפִּי הַפִּיתְיָה?
הַמִּן הָרִיק וְהַלֹּא-כְּלוּם הִגִּיעָה עַד הֲלוֹם?
הַאִם מֵרַקְבּוּבִית עֲפַר הַיַּעַר נְחַלְתִּיהָ?
מִשְּׁחוֹר הַלַּיִל בּוֹ שׁוֹכְנִים
כְּתָרֶיהָ שֶׁל נִינְוֵה.
What Then?
His chosen comrades thought at school
He must grow a famous man;
He thought the same and lived by rule,
All his twenties crammed with toil;
'What then?' sang Plato's ghost. 'What then?'
Everything he wrote was read,
After certain years he won
Sufficient money for his need,
Friends that have been friends indeed;
'What then?' sang Plato's ghost. ' What then?'
All his happier dreams came true -
A small old house, wife, daughter, son,
Grounds where plum and cabbage grew,
poets and Wits about him drew;
'What then.?' sang Plato's ghost. 'What then?'
מה אז?
רֵעָיו לַלִּמּוּדִים חָשְׁבוּ עָלָיו אִי-אָז
שֶׁבֶּן-אָדָם חָשׁוּב יִהְיֶה וּמְהֻלָּל
גַּם הוּא חָשַׁב כְּמוֹתָם, שָׁמַר כָּל כְּלָל וּכְלָל
שְׁנוֹת עֲלוּמָיו עָבְרוּ עָלָיו בְּדֵי-עָמָל
"מָה אָז", לָחַשׁ צֵל אַפְּלָטוֹן. "מָה אָז"?
וּקְהַל קוֹרְאִים אָמוּן הָיָה עַל כָּל כְּתָבָיו
וּכְבָר מִקֵּץ שָׁנִים סְפוּרוֹת הוּא בְּכִיסוֹ אָחַז
הוֹן שֶׁהִסְפִּיק לְכָל מַאֲוַיָּיו
וְגַם רֵעִים כִּתְּרוּהוּ, לֹא רֵעֵי-אַכְזָב;
"מָה אָז", לָחַשׁ צֵל אַפְּלָטוֹן. "מָה אָז"?
אַף הַוָּרֹד בַּחֲלוֹמוֹת בּוֹ מֵעוֹלָם לֹא גַּז
מִשְׁכָּן נָאֶה, אִשָּׁה נָאָה , וּבֵן וּבַת
קַרְקַע לְטִפּוּחַ גַּן יָרָק וְגַם חֻרְשַׁת
עֲצֵי פְּרִי. גַּם פַּיְטָנִים דָּבְקוּ בּוֹ בְּאַחַת.
"מָה אָז", לָחַשׁ צֵל אַפְּלָטוֹן. "מָה אָז?".
Death
Nor dread nor hope attend
A dying animal;
A man awaits his end
Dreading and hoping all;
Many times he died,
Many times rose again.
A great man in his pride
Confronting murderous men
Casts derision upon
Supersession of breath;
He knows death to the bone -
Man has created death.
מוות
חַיָּה גּוֹסֶסֶת כִּי יִקְרַב מוֹתָהּ
לֹא פַּחַד בְּלִבָּה, אַף לֹא תִּקְוָה
אַךְ בֶּן-אָדָם צוֹפֶה רִגְעֵי מִיתָה
בַּפַּחַד וּבַתִּקְוָה שֶׁבְּלִבּוֹ אִוָּה.
הֵן שֶׁבַע פְּעָמִים יִפֹּל אָדָם וָמֵת
וְשֶׁבַע פְּעָמִים יָשׁוּב אָדָם וְחַי
אִם אִישׁ גָּדוֹל הוּא, גַּאֲוַת-אֱמֶת
הֵן תַּצִּיבוֹ בְּבוּז מוּל מְבַקְּשֵׁי-חַיָּיו.
יִלְעַג הוּא לְאַנְשֵׁי-דָּמִים, רוֹצְחָיו,
אֲשֶׁר עַד צֵאת נַפְשׁוֹ יַכּוּ אוֹתוֹ
הַמָּוֶת לוֹ מֻכָּר בְּכָל דִּקְדּוּקָיו
כִּי הָאָדָם הֲרֵי הוּא מְחוֹלֵל מוֹתוֹ.
Under Saturn
Do not because this day I have grown saturnine
Imagine that lost love, inseparable from my thought
Because I have no other youth, can make me pine;
For how should I forget the wisdom that you brought,
The comfort that you made? Although my wits have gone
On a fantastic ride, my horse's flanks are spurred
By childish memories of an old cross Pollexfen,
And of a Middleton, whose name you never heard,
And of a red-haired Yeats whose looks, although he died
Before my time, seem like a vivid memory.
You heard that labouring man who had served my people. He said
Upon the open road, near to the Sligo quay -
No, no, not said, but cried it out - 'You have come again,
And surely after twenty years it was time to come.'
I am thinking of a child's vow sworn in vain
Never to leave that valley his fathers called their home.
מתחת לסטורן
גַּם אִם עָגוּם אֲנִי הַיּוֹם וְנַפְשִׁי הוֹמָה
דְּעִי כִּי אַהֲבָתִי מֵאָז, בְּהִרְהוּרַי שְׁזוּרָה,
וְלֹא אוּכַל הָשֵׁב נְעוּרַי הָאֲבוּדִים. אֵשֵׁב לִי וְאֶכְמַהּ?
אֵיכָה אֶשְׁכַּח שֶׁעִם בּוֹאֵךְ הֵבֵאתְ חָכְמָה
וְנֶחָמָה? אַף כִּי אִבַּדְתִּי אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתַי
בְּעֵת דְּהִירַת-חֲלוֹם, צַלְעוֹת סוּסַי דְּרוּכִים
עַל צְלָב עַתִּיק חָקוּק בְּלֵב זִכְרוֹנוֹתַי
וְעַל אֶחָד, שְׁמוֹ מִידְלְטוֹן, שֶׁכִּנּוּיָיו שְׁכוּחִים.
וַיְטְס אֶחָד אֲדֹם שֵׂעָר, שֶׁכְּבָר נִקְבַּר
אֲבָל דְּמוּתוֹ כְּמוֹ חַיָּה בְּזִכְרוֹנִי
שָׁמַעְתְּ עַל אִישׁ הָעֲבוֹדָה שֶׁאֶת עַמִּי שֵׁרֵת. אָמַר
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, לְיַד הַמֵּזַח הַצְּפוֹנִי.
הוּא לֹא אָמַר. קָרָא בְּקוֹל: הִנֵּה הוּא שָׁב!
וְאַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה זֶה זְמַן מַתְאִים
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל יֶלֶד שֶׁנָּשָׂא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא
לִדְבֹּק בָּעֵמֶק שֶׁשְׁאֵרָיו כִּנּוּ "בֵּיתִי".
The Mermaid
A mermaid found a swimming lad,
Picked him for her own,
Pressed her body to his body,
Laughed; and plunging down
Forgot in cruel happiness
That even lovers drown.
בתולת הים
בְּתוּלַת-יָם בָּחֲרָה בָּחוּר
רָאֲתָה פָּנָיו טוֹבִים,
חִבְּקָה גּוּפוֹ, שְׁנֵיהֶם יָרְדוּ
בַּמַּיִם הַשְּׁקוּפִים
רַק שָׁכְחָה מִתּוֹך סִפּוּק אַכְזָר:
גַּם אוֹהֲבִים טִבְעָם שֶׁהֵם טוֹבְעִים.
Comments