כמה מילים על חוה פנחס-כהן ז"ל
(18 בינואר 1955 – 29 באוקטובר 2022)
חוה פנחס-כהן הייתה משוררת מצוינת ועטורת פרסים. אף-על-פי-כן, כשנודע היום דבר מותה בטרם עת רק עיתון "ישראל היום" מצא לנכון להקדיש לכך כותרת צנועה. בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "חדשות התרבות" ניתן היה לקרוא על העיתונאי ערד ניר שננזף על שהשמיע אמירה הנגועה בתעמולת בחירות. לעומת זאת, על משוררת מן השורה הראשונה כמו חוה פנחס-כהן... אף לא מילה אחת.
שירתה זכתה אמנם להערכה רבה קהיליית המשוררים, אך מעט מאוד נכתב על שירתה. במאמר קצר ב"הד החינוך" היכה נתן זך – המקטרג הגדול של השירה "היהודית" - על חטא שחטא בעת שתייג את חוה פנחס כהן בתווית מן המוכן כמשוררת דתית לאומית. הוא אף הודה כי אילו הגיע הספר "משיח" לידיו בזמן, אין ספק שהמשוררת הייתה מוזמנת לכנס המשוררים הבין-לאומי ב"משכנות שאננים" שהוא היה מנהלו האמנותי. אבל זך, שהחוויה הפורמטיבית של חייו היה המרד המתוקשר שלו באלתרמן, לא היה מסוגל להתגבר על יצרו, והעיר בסיפוק ששיריה של המשוררת - כלת פרס אלתרמן - אין בהם זכר כלשהו להשפעת אלתרמן.
פרופ' צבי לוז שהעריך את כתיבתה ועודד אותה, כתב שהיא המשוררת החשובה ביותר הפועלת כיום במקומותינו, והדגיש את העניין הרב שהיה לה, הן בשירתה הן בדיסרטציה שכתבה באוניברסיטה העברית בירושלים בדמויות מן המקרא כפי שהן משולבות בשירה העברית החדשה. וכך כתבה חוה פנחס-כהן על הגר:
נִקְרֵאתִי לַתּוֹרָה בְּדִיּוּק
בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁגֹּרְשָׁה הָגָר לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר עִם בְּנָהּ.
גֹּרְשָׁה עַל יְדֵי אֲהוּבָה אֲבִי בָּנָה, לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר
עַד מוֹתוֹ עַד מוֹתָהּ. לָלֶכֶת וְלִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר
לָלֶכֶת וְלִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר לְלֹא סִבָּה לְלֹא
מָקוֹם לָלֶכֶת אֵלָיו רַק הַלֶּחֶם וְחֵמֶת הַמַּיִם
הֵם אוֹת שֶׁעָזְבָה בַּיִת וְאִישׁ שֶׁחָבַק אֶת גֵּוָהּ
וְלִטֵּף בִּטְנָהּ שֶׁרָאָה אֶת שָׁדֶיהָ נוֹבְעוֹת חָלָב אֵם
בְּנוֹ הַבְּכוֹר, הֵם סִימָנִים שֶׁלֹּא בָּחֲרָה, לָלֶכֶת וְלִתְעוֹת
וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת הַיֶּלֶד לָמוּת תַּחַת צֵל הַזּוּגָן, לִרְאוֹתוֹ מֵרָחוֹק
וְלִתְעוֹת וְלִתְהוֹת וְלִבְכּוֹת. מָה יֵשׁ בַּמִּדְבָּר שֶׁאֵין בּוֹ רֹךְ,
מִתְפָּרֵץ הַצֹּר מִתּוֹךְ הַחוֹל. מָה חָשְׁבָה עַל אֲבִי בְּנָהּ וְעַל
אִשְׁתּוֹ אֲדוֹנִית הַבַּיִת שֶׁחִכְּתָה לְשׁוּבוֹ לְמַלֵּא לָהּ אֶת חֵמֶת הַמַּיִם
אוֹת אַהֲבָתוֹ, אוֹת לַתּוֹדָה שֶׁפָּתְחָה אֶת רַחְמָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ .
כָּל אֵלֶּה מִלְּאוּ אוֹתִי אָשָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אִשְׁתּוֹ, אֲנִי שֶׁגֵּרַשְׁתִּי אִשָּׁה וּבְנָהּ לַמִּדְבָּר
כְּשֶׁעָלִיתִי לָרִאשׁוֹנָה לַתּוֹרָה בַּצְּרִיף בִּרְחוֹב חִזְקִיָּה.
נוהגים להזכיר אצלנו את חוה פנחס-כהן בתוך קבוצה של משוררים דתיים, שיש לה בשנים האחרונות נוכחות מרכזית מאוד, אם לא למעלה מזה - ביחד עם אדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, אלחנן ניר, יונדב קפלון, רבקה מרים, בנימין שבילי, מנחם לורברבוים ואחרים. מובן, הקבוצה שאליה משייכים את חוה פנחס-כהן קוסמן איננה עשויה מקשה אחת: יש בתוכה כאלה שהגיעו מעולם האמונה, שגדלו בתוכו, ויש כאלה שגדלו "מאחורי הגדר", והגיעו אל עולם האמונה בִּמאוחר; יש בתוך הקבוצה הזאת כל מיני גוונים בְּיחס לנושא הלאומי, לשאלת מהו ומיהו יהודי. קשת רחבה מאוד של השקפות, של דעות, של פואטיקות, של סגנונות, ואף-על-פי-כן זוהי קבוצה, שראוי לתת בה סימנים ולעקוב אחריה בסקרנות. כי זוהי אפשר לומר אחת התופעות המרכזיות ביותר, המבטיחות ביותר, בשירה העברית המתהווה, ולא נפריז אם נקבע שלפנינו הקבוצה היחידה כמעט, בתקופה שבה כבר אין קבוצות של משוררים, הכול עובר תהליכי הפרטה, וכל אחד חי בד' אמות ועושה לביתו – איש איש לאוהלו. אמרתי "הקבוצה היחידה כמעט", כי יש גם הקבוצה של משוררים צעירים יותר, הקבוצה של "משיב הרוח", שבאופן מעניין וסימפטומטי גם היא שייכת למגזר הדתי. התקופה שבה משוררים ממגזרים אחרים חיפשו בעלי ברית והתאגדו בחבורות למיניהן, ולא משו מבית הקפה הקבוע שלהם, התקופה הזאת חלפה ועברה כמדומה מן העולם. לפחות עד להודעה חדשה. ימי "כסית" העליזים שייכים להיסטוריה.
דת ושירה היו אצלנו במשך מאות שנים בבחינת תרתי דסתרי. אמנם, בימי הביניים כל המשוררים היו דתיים, ואעפ"כ הם כתבו כידוע על נושאים נועזים מאוד, אבל מאז ימי-הביניים "התקדמנו" כידוע. לכן אצל א"ב יהושע ב"מסע אל תום האלף" יש רב - בן-עטר - שהוא גם משורר, כדי להראות שימי-הביניים "החשוכים" לא היו חשוכים כל-כך. דווקא בימינו המתקדמים השילוב בין רבנות לכתיבת שירה היא בלתי מצויה. מדוע? כי בצד דרשות של דופי שנשמעו אצל חז"ל על שיריהם של היוונים, נשמע גם לאורך הדורות הרעיון שלפיו השירה היא עניין אסתטי בלבד, ועל אחת כמה וכמה השירה השקולה והחרוזה והמושרת שמפתה את המאזין ומעוררת את יצריו. שירה היא עניין ל"מתייוונים" נהנתנים, ולא לבני ישראל שמתנזרים מהנאות היצר. לפי קו היגיון כזה, שירה היא בסך-הכול "ציצים ופרחים", שכל מטרתם שעשוע והנאה אסתטית, חנות בשמים משוללת כל תועלת. הדים מהרעיון הזה נמשכים אפילו עד לשנות מפנה המאה העשרים, שעה שאחד-העם קבע כי בשעה זו של מאבק לאומי אין צורך בשירי טבע ואהבה, שמי שלבו חפץ בהם ימצא אותם מלוא חופניים בלשונות העמים. אם כן, החיבור בין שירה לדת נתקל תמיד בהתנגדות, או לפחות בהרמת גבה, אפילו עד עצם היום הזה.
מה, אם כן, משותף לקבוצת המשוררים, שחוה פנחס-כהן נמנה אתם ופרסמה משיריהם בכתב-העת "דימוי" שאותו ערכה 18 שנה? פרופ' ראלף כהן, עורך כתב-העת Literary History, קבע כלל היסטוריוגראפי ראוי לציטוט: דור או קבוצה ניכרים יותר במה שהם לא יעשו לעולם מאשר במה שניכר בכתיבתם בפועל (כלומר, מצווֹת "לא תעשה" גוברות כאן על מצוַת "עשה"). מה משותף לעמיחי, לנתן זך וּלדליה רביקוביץ? בעיקר מה שלעולם לא ייכנס ליצירה שלהם, כגון הרעיון של "משורר לאומי", או החריזה והריתמוס האופייניים של דור שלונסקי-אלתרמן. בדור ובקבוצה של חוה פנחס-כהן, השוני וההתפלגות ניכרים לא פחות מאשר בדורם של עמיחי, זך ודליה רביקוביץ. הייתי אומרת שהמשותף להם היא תעוזה רבה וסקרנות רבה לגעת בשלהבת הבהירה והחורכת, לפרוץ את הנורמות והמוסכמות. כאן המשותף הוא לאו דווקא במה שהם מתנזרים ממנו, אלא דווקא בנכונות שלהם להפליג אל מחוזות רחוקים ולהתגרות במיני איסורים. התעוזה הזאת ניכרת גם בגילוי הלב, בָּהיחשפות האישית, גם ביחס לָאלוהות וגם בַּשימוש הבלתי שגור בלשון המקורות שאינו דומה לשימוש של ביאליק, שלונסקי או עמיחי, שהפגישו גם הם בין טקסטים מקודשים לבין עניינים שבחולין. חוה פנחס-כהן כתבה לא פעם כתיבה "פרוצה" ומביכה מבחינתם של שומרי "שלומי אמוני ישראל", כגון בשיר "לתלות מילים":
לֶאֱסֹף אֶת הַכְּבִיסָה הָרְטֻבָּה בְּיָד אַחַת וְלִתְלוֹת מִלִּים
חֻלְצָה לְבָנָה, סָדִין וְצִפָּה, גּוּפִיָּה וְעוֹד מַגֶּבֶת כְּחֻלָּה, חָזִיָּה שְׁחוֹרָה
וּפֶרַח. הֵן מֻנָּחוֹת זוֹ לְיַד זוֹ וּבוֹנוֹת מִשְׁפָּט וְרוּחַ פְּנִימִית
עוֹבֶרֶת בֵּין הֶחָזִיָּה לַתַּחְתּוֹנִים וְעוֹבֶרֶת בֵּין הָאוֹת הַפְּרוּצָה לָאוֹת הַסְּתוּמָה
כְּמוֹ זְרוֹעוֹת הַסְּגוּרוֹת עַל כְּלוּם וְאַחַר כָּךְ בֵּין הַשּׁוּרוֹת
לְטַאטֵא אֶת הַצְּעָדִים הַנִּסְתָּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִשַּׁבָּת
עַל הָרִצְפָּה שֶׁמִּתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.
שָׁפַכְתִּי אֶת הַבְּרָכָה מֵהַכּוֹס שֶׁצּוֹבַעַת בְּאַרְגָּמָן
אֶת הַכִּיּוֹר וְכָל שֶׁסְּבִיבוֹ, בְּרָכָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה – מַה דִּינָהּ.
בְּגֵו יָדַי אֲסַפְתִּי מֵהַמַּפָּה אֶת פֵּרוּרֵי הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הַחַלָּה
וּסְחָבָה קְמוּטַת פָּנִים עָבְרָה עַל הַשֻּׁלְחָן כְּעוֹבֶרֶת עֲבֵרָה
בֵּינָהּ לְבֵין בּוֹרְאָהּ. [...]
עֲרֻמָּה עָמַדְתִּי מוּל עֲרֵמַת הַבְּגָדִים שֶׁהִלְבִּישׁוּ מִלִּים
וּבִקַּשְׁתִּי לֶאֱסֹף פֵּרוּרִים מֵהַשֻּׁלְחָן אֶל חֹד הָעִפָּרוֹן
השימוש המיוחד של חוה פנחס-כהן במקורות הופך את השירה הזו במשתמע לשירה אוקסימורונית, מורכבת מניגודים שאינם מתפשרים, ביחד עם אמירה אישית מאוד, מודרנית בתכלית, אפילו פוסט-מודרנית, שמשאירה לקורא הרבה מאוד פערים שלא ניתן לגשר עליהם. יותר מזה, למרות שהלשון בשיריה של חוה פנחס-כהן וחבריה מעוגנת במקורות היהודיים, היא נוגעת במתכוון ובמודע גם בעולמות אחרים, זרים ורחוקים ואפילו אסורים. יש בה סקרנות לגבי תרבויות אחרות והתגרות במוסכמות. יש כאן רצון גלוי לפרוץ מתוך יריעות "אוהל שם" אל העולם כולו, אל מחוזות שבהם מתקיים שיח רב תרבותי. אולי דווקא משום שיש כאן מודעות רבה כל כך לגבי אפשרויותיה הבלתי מוגבלות של הלשון הבין-טקסטואלית, היא אינה מסתפקת במקורות היהודיים. יש כאן גם הרצון לפרוץ את גבולות המשבצת התרבותית המוגבלת שבה אנשים נוהגים לשבץ את המשורר הדתי, אגב גררא, מתוך דפוסי חשיבה שבלוניים. חוה פנחס-כהן הרבתה להתמודד עם המתח שבין התרבות המערבית לבין התרבות היהודית-ישראלית: על הצורך ליטול חלק בקהילה שהעבר הוא יסוד מכריע בכינונה.
חוה פנחס-כהן התאלמנה בגיל צעיר, וגידלה בכוחות עצמה את ארבע בנותיה. היא היא זכתה כאמור בפרסים רבים, ביניהם "פרס רמת-גן" שיסד צביקה ניר. היא הייתה פעילה במיזמי תרבות רבים, השקיעה בהם אנרגיה רבה ולא ידעה עייפות מה היא, עד שהמחלה הכריעה אותה, ונטלה מקהל הקוראים העברי משוררת מצוינת, שמעטות כמוה בקריית ספר העברית.