כי האדם עץ השדה

על שירת גד יעקבי (18 בינואר 1935 - 27 באוגוסט 2007)

פורסם: גד יעקבי / התרחשויות בזמן קצוב : מבחר שירים 1991־2007 / הקיבוץ המאוחד, 2009

בשיר הפתיחה של "כוכבים בחוץ" תיאר אלתרמן, אגרונום לפי מקצועו, את דרכו של המשורר-ההלך במרחבי תבל: "וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו / מְצַפִּים עוֹד לְךָ עוֹבֵר אֹרַח". פה ושם ניתן אמנם לפגוש בשירי אלתרמן עץ מוחשי כלשהו, הנזכר בשמו הבוטני המפורש, אך למרבה הפלא השתמש המשורר-האגרונום בקטגוריה "אילן" ברוב תיאורי הטבע שלו, המשתרעים בין שערי עיר לאבק דרכים. בשיריו של גד יעקבי, לעומת זאת, אין אנו חדלים מלפגוש בין השורות את איש האדמה של משכבר הימים, המדבר אל הצמחים בכלל, ואל העצים בפרט, כאל מכרים ותיקים, שאותם הוא מכיר ויודע כאת גופו שלו.

כמי שנולד וגדל במושב, שיריו של גד יעקבי, לסוגיהם ולתקופותיהם, מלאים בצמחייה חיה ומוחשית, שמראותיה, אוושת עליה וניחוחה מפעילים את כל חושיו של הקורא: עצי הדר וזית, אפרסק ושיזף, בוגויליאה, ברוש, קזוארינה, תות, פיקוס ועוד ועוד. ואולם, ככלות הכול גם כאן, במקום שבו פירות העצים מקיפים ואופפים את הקורא מכל עבר, העץ איננו אלא משל. העץ שחייו ארוכים משל חיי אנוש נוטע לעתים במתבונן אשליה של קיום אין-סופי, אך בלאי הגוף מאותת לו שאין זו אלא אשליה כוזבת, ומול עץ תות שלִבָּתו הולכת ומתרוקנת ("חסד הזמן", עמ' 18) מתעוררת השאלה "הַאִם הַטֶּרְמִיטִים יוֹדְעִים אֶת / גְּזַר דִּינָם שֶׁל הָעֵצִים?". גם העץ, היודע אביבים רבים, ולא רק האדם שאביב חייו קצר ובר-חלוף, יהיה יום אחד מאכל לשִני הזמן.

מותר כמדומה לשער שגד יעקבי נשא מאז ומתמיד בלבו את גזר דינו של החלוף, של שעון החול ההולך ואוזל, הולך ומתמעט. התמטיקה הזו שלטת בשיריו ממש למן שיר הפתיחה של ספרו הראשון "חסד הזמן" (1991), ההופך את חרדת החידלון לשיכרון של דאייה רכה לעבר אחרית מטושטשת, שמעבר לאופק: "נִפְלָאָה מִמֶּנָּה לֹא יָדַעְתִּי. / עַכְשָׁו כְּבָר אֵינֶנִּי בָּטוּחַ לְאֵיזוֹ תַּחֲנָה / אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהַגִּיעַ בְּסוֹף הַהַמְתָּנָה" ("דאייה רכה"; שם, עמ' 5); ובשירו "ספסל ירוק" הוא אפילו מודה ומתוודה שאלמלא ידיעת הסוף היה ניטל טעמם של החיים: "חָשַׁבְתִּי שֶׁאִלְמָלֵא יָדַעְנוּ אֶת סוֹפֵנוּ / מַה פֵּשֶׁר הָיָה לַחַיִּים" (שם, עמ' 20). גם תיאורי הטבע המוחשיים ביותר משמשים כאן סף ומפתן לאמִתות אקזיסטנציאליות מופשטות, טרגיות מיסודן, ששיריו של גד יעקבי מלאים בהן מראשית דרכו הפואטית ועד סופה.

באחד מהשירים היפים שבקובץ שיריו השני "מקום קרוב" (1997), מפגיש המשורר בדמיונו, בעודו עומד באדינבורו לצד מצבתו של וולטר סקוט, את המשורר הסקוטי יו מקדרמיד עם מתרגמו לעברית, המשורר הלירי יאיר הורביץ, שמת בדמי ימיו, "לְאַחַר שֶׁחָמַק מֵהַהַמְתָּנָה הַכְּנוּעָה לְהַשְׁתָּלַת לֵב חָדָשׁ. / לָרִאשׁוֹנָה חָזַר אֵלֵינוּ בִּ'פְּרִינְסֶס סְטְרִיט", / אַרְבַּע שָׁנִים לְאַחַר מוֹתוֹ, מְנַסֵּר אֶת הָאֲוִיר הָאָפֹר / וְנוֹסֵק מְפֻזַּר אֵיבָרִים מֵעֵבֶר לַחֲמִשָּׁה הָרֵי הַגַּעַשׁ [...] נְגִינַת חֵמַת הַחֲלִילִים, נוֹאֶשֶׁת בְּיָפְיָ