כי האדם עץ השדה

על שירת גד יעקבי


פורסם: גד יעקבי / התרחשויות בזמן קצוב : מבחר שירים 1991־2007 / הקיבוץ המאוחד, 2009


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

בשיר הפתיחה של "כוכבים בחוץ" תיאר אלתרמן, אגרונום לפי מקצועו, את דרכו של המשורר-ההלך במרחבי תבל: "וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו / מְצַפִּים עוֹד לְךָ עוֹבֵר אֹרַח". פה ושם ניתן אמנם לפגוש בשירי אלתרמן עץ מוחשי כלשהו, הנזכר בשמו הבוטני המפורש, אך למרבה הפלא השתמש המשורר-האגרונום בקטגוריה "אילן" ברוב תיאורי הטבע שלו, המשתרעים בין שערי עיר לאבק דרכים. בשיריו של גד יעקבי, לעומת זאת, אין אנו חדלים מלפגוש בין השורות את איש האדמה של משכבר הימים, המדבר אל הצמחים בכלל, ואל העצים בפרט, כאל מכרים ותיקים, שאותם הוא מכיר ויודע כאת גופו שלו.


כמי שנולד וגדל במושב, שיריו של גד יעקבי, לסוגיהם ולתקופותיהם, מלאים בצמחייה חיה ומוחשית, שמראותיה, אוושת עליה וניחוחה מפעילים את כל חושיו של הקורא: עצי הדר וזית, אפרסק ושיזף, בוגויליאה, ברוש, קזוארינה, תות, פיקוס ועוד ועוד. ואולם, ככלות הכול גם כאן, במקום שבו פירות העצים מקיפים ואופפים את הקורא מכל עבר, העץ איננו אלא משל. העץ שחייו ארוכים משל חיי אנוש נוטע לעתים במתבונן אשליה של קיום אין-סופי, אך בלאי הגוף מאותת לו שאין זו אלא אשליה כוזבת, ומול עץ תות שלִבָּתו הולכת ומתרוקנת ("חסד הזמן", עמ' 18) מתעוררת השאלה "הַאִם הַטֶּרְמִיטִים יוֹדְעִים אֶת / גְּזַר דִּינָם שֶׁל הָעֵצִים?". גם העץ, היודע אביבים רבים, ולא רק האדם שאביב חייו קצר ובר-חלוף, יהיה יום אחד מאכל לשִני הזמן.


מותר כמדומה לשער שגד יעקבי נשא מאז ומתמיד בלבו את גזר דינו של החלוף, של שעון החול ההולך ואוזל, הולך ומתמעט. התמטיקה הזו שלטת בשיריו ממש למן שיר הפתיחה של ספרו הראשון "חסד הזמן" (1991), ההופך את חרדת החידלון לשיכרון של דאייה רכה לעבר אחרית מטושטשת, שמעבר לאופק: "נִפְלָאָה מִמֶּנָּה לֹא יָדַעְתִּי. / עַכְשָׁו כְּבָר אֵינֶנִּי בָּטוּחַ לְאֵיזוֹ תַּחֲנָה / אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהַגִּיעַ בְּסוֹף הַהַמְתָּנָה" ("דאייה רכה"; שם, עמ' 5); ובשירו "ספסל ירוק" הוא אפילו מודה ומתוודה שאלמלא ידיעת הסוף היה ניטל טעמם של החיים: "חָשַׁבְתִּי שֶׁאִלְמָלֵא יָדַעְנוּ אֶת סוֹפֵנוּ / מַה פֵּשֶׁר הָיָה לַחַיִּים" (שם, עמ' 20). גם תיאורי הטבע המוחשיים ביותר משמשים כאן סף ומפתן לאמִתות אקזיסטנציאליות מופשטות, טרגיות מיסודן, ששיריו של גד יעקבי מלאים בהן מראשית דרכו הפואטית ועד סופה.


באחד מהשירים היפים שבקובץ שיריו השני "מקום קרוב" (1997), מפגיש המשורר בדמיונו, בעודו עומד באדינבורו לצד מצבתו של וולטר סקוט, את המשורר הסקוטי יו מקדרמיד עם מתרגמו לעברית, המשורר הלירי יאיר הורביץ, שמת בדמי ימיו, "לְאַחַר שֶׁחָמַק מֵהַהַמְתָּנָה הַכְּנוּעָה לְהַשְׁתָּלַת לֵב חָדָשׁ. / לָרִאשׁוֹנָה חָזַר אֵלֵינוּ בִּ'פְּרִינְסֶס סְטְרִיט", / אַרְבַּע שָׁנִים לְאַחַר מוֹתוֹ, מְנַסֵּר אֶת הָאֲוִיר הָאָפֹר / וְנוֹסֵק מְפֻזַּר אֵיבָרִים מֵעֵבֶר לַחֲמִשָּׁה הָרֵי הַגַּעַשׁ [...] נְגִינַת חֵמַת הַחֲלִילִים, נוֹאֶשֶׁת בְּיָפְיָהּ, / הָיְתָה אָז בְּאָזְנַי צְלִיל חָדָשׁ שֶׁל יְשׁוּעָה" (שם, עמ' 25-24). שיר זה, שכותרתו "פרינסס סטריט, אדינבורו", הולך עקלקלות בין שבילי החיים והמוות, ומראה כי ככלות הכול השיר, המנגינה וההמצאה המדעית נצחיות מן האדם, ודווקא ידיעה זו, שהיא טרגית מיסודה – באופן מוזר וחידתי – היא-היא נחמתו של האדם שעתיד להיעקר יום אחד משורשיו ולהיות כמוץ לפני רוח.


ובנוסף לשורשים הנטועים בקרקע, היו לגד יעקבי, המושבניק מכפר ויתקין, גם שורשי אוויר ורוח. מעטים היו ימיו עלי אדמות, וכה הרבה ראה וגמע בעיניו ובכל נימי נפשו. הוא עשה שנים ארוכות מחוץ לגבולות הארץ, במנותק מקרקע הולדתו, עסק בענייני הציבור, ולא הפסיק לכתוב ספרים. וכך תיאר יל"ג את המשכיל האידאלי, העוסק בעניינים ארציים הדרושים לתיקונן של החברה, האומה והמדינה, ואינו מושך ידו מענייני רוח:


אֶל שֻׁלְחַן הַמִּכְתָּב הַשַּׁחַר יִמְצָאֶנוּ / וּלְדוֹרְשָׁיו יִמָּצֵא עַד עֶשֶׂר שָׁעוֹת. / מֵאָז עַד הַצָּהֳרַיִם בִּמְעוֹנוֹ אֵינֶנּוּ, / כִּי יָשׁוּט בָּעִיר בְּגִנְזַכִּים וּבְעֶרְכָּאוֹת [...] וּבְנֻחֹה לֹא יְבַלֶּה עִתּוֹ בַּהֶבֶל / כִּי יֶהְגֶּה בַּסְּפָרִים, יִכְתֹּב וִיחַבֵּר, / יִקְרָא כִתְבֵי-הָעֵת, יִפְרֹט עַל נֵבֶל, / אוֹ בְּמוֹשַׁב חַכְמֵי לֵב נְגִידִים יְדַבֵּר - -"

("קוצו של יוד", שורות 435-444).


כזה היה גד יעקבי בחיי המעשה כבחיי הספרות – ה-vir bonus, בן אותן תקופות בתולדות העם והעולם, שהעריכו אדם שהוא "ספרא וסייפא"; אדם היודע לתפוש קשת, אך גם מן הקסת אינו מושך את ידו. אך גם בתקופת שהותו הממושכת במרחקים, בשירות האומה, נשאר אוצר האסוציאציות של גד יעקבי כשהיה. בתארו גשם על חוף זר, מיד בוקע ועולה מנבכי התודעה זיכרונו של גשם במושב, גשם בוצי, שבישר את תנובת העצים ועורר בלב שמחת התחדשות: "גַּם הַגֶּשֶׁם אֵינוֹ אוֹתוֹ גֶּשֶׁם / יָשָׁן, מְבַשֵּׂר פּוֹרִיּוּת בְּשֵׁלָה. / נְפִילָתוֹ כָּאן אִטִּית וּמַגָּעוֹ עָקָר. / הָעֵצִים אֵינָם כּוֹרְעִים תַּחְתָּיו / וְהָרְטִיבוּת הִיא כְּזֵעָה / אוֹ שֶׁמָּא כִּדְמָעוֹת" ("גשם אחר", מתוך "מקום קרוב", עמ' 41).


שירתו של גד יעקבי היא שירה אוקסימורונית, המפגישה את קוראיו עם ניגודים עזים ובלתי מתפשרים, אף שאינה נוהגת להשתמש תכופות בצירופים אוקסימורוניים בינאריים (כגון "פתאומית לעד" ו"דומייה במרחבים שורקת", המוּכּרים לקוראים משירי אלתרמן). קשה להתעלם מהפרדוקסים חסרי הפשרה ומהניגודים העזים והנועזים, המשולבים בין טורי שיריו של גד יעקבי, ומבריחים אותם כבריח. זוהי שירה של אופטימיות ושל ייאוש, המתגוששים זו עם זה ללא הרף; זוהי שירה של גאווה וענווה, של כוח ושל חולשה, של עצב גדול ושל שמחת חיים אין-סופית, של שלווה ושל איוּם קיומי, בעת ובעונה אחת, כבשיר הפתיחה של קובץ שיריו השלישי "עד בוא היום" (2004): "וְשׁוּב נוֹשֶׁבֶת רוּחַ עֶרֶב / וְאוֹטֶמֶת רַעַשׁ נוֹרָא עוֹלֶה מֵהַדְּמָמָה, / אָנוּ מְשִׁיבִים אֶת רָאשֵׁינוּ אֶל צַמְּרוֹת הָעֵצִים, / שָׁם צִפֳּרִים שָׁרוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל, / אוֹ שֶׁמָא צְעָקָה הִיא זוֹ" (שם, עמ' 5).


גד יעקבי, מנבחרי בניה של הארץ הזו, השתייך לדור שהעריך שירה וטורי השירה ליוו אותו בכל אשר הלך. בריאיון שהעניק לעיתונות עם צאת ספר שיריו הראשון – "חסד הזמן" (1991) – אמר יעקבי כי הוא מוכן להקריב כל הישג כדי להיות משורר או סופר גדול.1 ואת שאיפתו של הסופר, של כל סופר, למעט הכרה הוא מזהה גם אצל זולתו, כמו בשיר "ריח הדפוס", המתאר את יצחק בשביס זינגר יושב ליד דוכן ביריד הספרים ב-Fifth Avenue מתמכר למעט הכרה של זיהוי "כִּמְבַקֵּשׁ לְהַרְחִיק אֶת קַו הַקֵּץ הַסּוֹגֵר עָלָיו. סֵפֶר חָדָשׁ [...] הוּא לַחְמְךָ וְאַתָּה שׁוֹלְחוֹ, / מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה כְּכוֹכָב רָחוֹק" (שם, עמ' 42). זוהי שירה של איש מחשבות חכם, נוגה, מפוכח, שזיק של אירוניה עולה מפעם לפעם על פניו.


ואכן, המשורר שהגיע אל השירה במאוחר, לאחר הישגים רבים וחשובים בעולם המעשה, עשה לא מעט כדי לשכלל את הישגיו, לעלות במעלות השירה ולהגיע לדרגה מזוקקת יותר ויותר. היום רבים הם המקוננים על מצב השירה, על כך שיש היום יותר כותבי שירה מקוראי שירה, אך מוקדם להספיד את השירה, שהיא נצחית כרוח האדם: חרוזי השירה הם המפגש הראשון של הילד עם היצירה האנושית, ופרקי תהילים, שאף הם שירה, הם המלווים את האדם לבית עולמו. לגבי גד יעקבי, אין מקום לעולם ללא שירה, אך בהחלט ייתכן עולם אידאלי בלי מדינאים ועסקנים. גד יעקבי, שהיה גם מדינאי וגם סופר ומשורר ידע זאת היטב, ועל כן הבין שבסופו של דבר ייזכר בזכות שיריו, אף יותר מאשר בזכות הגשרים שחנך בתוקף תפקידו כשר תחבורה, או הנאומים שנאם בתוקף תפקידו כשגריר ישראל באו"ם.


גד יעקובי ידע זאת כאמור, אך הוא גם ידע שהשירה הגיעה למצבה העגום, כי ויתרו בה בדור האחרון על הכול, לא רק על המשקל והחריזה, אלא גם על הרגש העמוק ועל המחשבה המעמיקה. שירה במיטבה אינה יכולה להיות פרוזה המחולקת לשורות קצרות. חובה היא שיהיה בה איזה ערך מוסף. פרוזה במיטבה יכולה להיות שירה, כמו במשפטים רבים המשובצים ספרו הנפלא של גד יעקבי "עומס החום". ואם אין חריזה ומשקל, אז צריך על כך לקבל איזה פיצוי, לפחות בדמות דיאלוג עם הדורות הקודמים, וכך השיר הקצר "כל היופי הזה", שאותו שלח ל"גג" ערב צאתו לניתוח שממנו לא שב, מנהל דו-שיח עם השירה לדורותיה.


מוּסִיקָה זוֹרֶמֶת מִקֶּסֶם כִּנּוֹרָהּ       

מְצִיפָה אוֹתִי אֶל תִּקְרַת הָאוּלָם

וּמְנַתֶּקֶת אוֹתִי מִמַּחֲנָק שֶׁל תּוֹקְפָנוּת

נָשִׁים יָפוֹת מְהַלְּכוֹת בָּרְחוֹב וּבַכִּכָּר

וְאוֹר יָרֵחַ מְהַבְהֵב בִּשְׂדֵרוֹת הָעִיר.

יָם מִשָּׁמַיִם עַד שָּׁמַיִם מוּצָף בְּאוֹר אַחֲרוֹן

וְשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה שׁוֹקַעַת בַּכָּחֹל הֶעָמֹק.

אִלמָלֵא אַתְּ לֹא הָיָה הָעֶרֶב הַזֶּה

ולֹא נִבְרָא כִּי אִם חֲלוֹם הָיָה.

כַּמָּה נִפלָא כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה.


בזכות שורות כאלה ייזכר גד יעקבי, ולא רק בלב אוהביו ומוקירי זכרו, אלא בלבבות רבים בקרב שוחרי השירה העברית. השורה הפותחת את השיר "כל היופי הזה" מתכתבת עם לונגפלו, שטשרניחובסקי תרגמו לעברית (All This Beauty), עם טוביה ריבנר ועם דליה רביקוביץ. הוא מוקדש כאמור לאסתר, היפה ויפת הנפש, ללא מרכאות כפולות, והעוסקת כל ימיה באסתטיקה, ביופי.


אוסיף עוד שנחסר מאוד את דמותו הגבוהה, החכמה והמאופקת של גד יעקבי, שסלד מכל דבר שאבק של סיאוב או של גסות דבק בו. ראיתיו פעם כשנשמעו מסביב מילים בוטות, ואפשר היה לראות כיצד עיווה את פניו. ניכר שהדברים כאבו והכאיבו לו. איש חכם היה, איש מחשבות מהורהר ומופנם, ולבו לא היה נתון לזוטות של יריד ההבלים המתוקשר. באירוניה הוא מתאר את להיטותן של הבריות אחר פיסות מידע טריוויאליות על חיי הזולת כדי למלא בהן את ריקנות ימיהן: "וְהֵם מְדַבְּרִים עַל תַּעֲרוּכָה שֶׁנִּפְתְּחָה [...] וְעַל מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁ'אַתֶּם יוֹדְעִים הִתְבָּרֵר שֶׁהִיא..." / וְעַל הַהוּא שֶׁהִתְגָּרֵשׁ מֵהַהִיא / וְעַל הַהִיא שֶׁמָּצְאָה אֶת הַהוּא [...] וְהוּא עוֹצֵם אֶת חַלּוֹנוֹתָיו וּתְרִיסָיו [...] וְהוֹלֵךְ אֶל כִּבְרַת עַצְמוֹ / בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב אֶל הַיָּם" ("בארץ אחרת"; "עד בוא היום", עמ' 29)


אם הייתי מחפשת מטפורה מתאימה לתיאור דמותו של גד יעקבי, הייתי בוחרת בדמותו האצילה והטרגית של שאול המלך, שהיה גבוה משכמו ומעלה, אך היה נחבא אל הכלים. גם גד יעקבי היה צנוע, ומעולם לא נדחף אל קדמת הבמה. אני מקווה שעכשיו תימצאנה דרכים להנצחתו, אך הנצח טמון קודם כול במילים שהשאיר אחריו.



1. ענבל, לאה. ריאיון עם גד יעקבי עם צאת ספר שיריו הראשון. ידיעות אחרונות, 7 ימים, ו' באלול תשנ"א, 16 באוגוסט 1991, עמ' 36־38.

פוסטים קשורים

הצג הכול