יתומה עם הורים

דבורה רפלד-זילברשטיין/ אמא יש רק אחרת (רומאן סיפורים)

ערך: מנחם פרי, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994


פורסם: ידיעות אחרונות 09/12/1994


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

למן הכותרת, המנפצת ניב עממי שחוק, ובונה מרסיסיו המצאה חדשה וייחודית, ועד לתווית הז'אנרית - "רומאן סיפורים" - דבורה רפלד-זילברשטיין אינה הולכת בדרך הכבושה והמקובלת. גם כשהיא משתמשת בטכניקה "ישנה נושנה" - התבוננות מפוכחת בעולם המבוגרים דרך נקודת-התצפית של ילדה נאיבית בתהליך צמיחתה מפעוטה לנערה - אין סיפורה דומה כלל לשלל סיפורי הילדות והחניכה, שרווחו בספרות ישראל מאז 'אשריי יתום אני' ו'ספיח'.


בדרך-כלל משמשת זווית-הראייה הילדית להשגת אחד משני אפקטים מנוגדים: אפקט של ריכוך וטשטוש (ילד לא יבין עד תום את הטראגיקה שבתוכה הוא שרוי או אפקט של הגברה והדגשה (דווקא על רקע תמימותו של ילד מתחדדת תחושת הטראגיקה). ולחלופין: תחושת אמינות ומהימנות (שהרי ילד לרוב אינו מתוחכם או דיו כדי "לזייף" ולהיענות לכללי הצביעות החברתית או תחושת אי-אמינות (שהרי ילד עשוי תכופות להטיל במציאות מיני "עיוותים": הפלאה, אידיאליזציה, דמוניזציה וכד'). זווית הראייה הילדית משמשת לרוב להשגת אחד משני אפקטים מנוגדים: ריכוך או הדגשה, תחושת אמינות או אי-אמינות. גם בספר שלפנינו קולטת הילדה את המציאות הבנאלית בעיניים מופתעות: העצים.... (חסר ציטוט).


כך בדרך-כלל, אך לא בספר 'אמא יש רק אחרת', המביא "מכלי ראשון" את סיפורה של ילדה ממשפחה הרוסה, הגדלה בלי צידוק של ממש בבית-יתומים, ולאחר מכן בבית אמה הגרושה. אמנם, גם בו קולטת הילדה את המציאות הבנאלית בעיניים מופתעות "כפתאומיים", כמאמר המשורר: העצים רצים לקראתה בשעת הנסיעה, השמיים מניחים אור אדום מיוחד על צמרות הפרדסים, הים שמח לקראתה ומלמדה היכן ומתי הוא מתכוון לנפץ כל גל, וכיוצא באלה מומנטים של הפלאה והזרה. גם כאן מדגישה תמימותה החד-צדדית של הילדה, המקבלת את הנחות האם)) המצדדת באם, את הראשומון הטראגי של סיפור הגירושין. ואולם, בעיקר משמשת כאן זווית-הראייה הילדית למעקב אחר הדינאמיקה של הקליטה, וההבנה,)) ומעקב זה נקשר כמדומה בעיסוקה החוץ-ספרותי של המחברת בחקר עיבוד (או תיהלוך של אינפורמציה בגישה קוגניטיבית.


כך, למשל, בקטע שבו מתוודעת לראשונה הגיבורה, הילדה הרזה והג'ינג'ית ציפורה (שאביה מתעקש לכנותה בשם הנדיר "הפוגה", לא כגרסה עברית של "פייגה", אלא כציון זמן הולדתה - ההפוגה של ימי מלחמת השחרור), אל אביה ואחיה, המבקרים אותה במוסד. מול פלא היווצרותה של משפחתה, "יש מאין", היא משחזרת בעיניים מצועפות את התהליך, המנוגד ניגוד גמור למקובל בספרים: "זה חוק בסיפורים, שקודם יש אבא ואמא, ואחר-כך אח גדול/.../ אבל המשפחה שלי התחילה להיפך" (עמ' 59). כך, הילדה "היתומה" בונה בדמיונה את גם הרכבן של משפחות זרות באמצעות פרטי הלבוש התלויים על חבלי-הכביסה (עמ' 18). כמוה, גם הילדים העזובים שבמוסד מסוגלים לנחש, בטכניקה של ניסוי וטעייה, אם האורח בחליפה הוא תורם מאמריקה, אם לאו (עמ' 48-49). משתלבים כאן להפליא גם דברי האם, מורה חסודה וצדקנית בבית-הספר של זרם המזרחי, ושוחרת תגרות ומריבות-שכנים לעת-מצוא, "שהכוח השכלי של ילדים אינו נופל מזה של מבוגרים, רק מחסני הזיכרון והידע שלהם, שעדיין ריקים ברובם, מטעים את הבריות לחשוב שגם כוחם השכלי חלש יותר" (עמ' 74).


לכאן שי גם הדרך הראשונית והמקורית, שבה הילדה קולטת שמות ומושגים, ומעניקה חיים למלים הבלתי-מוכרות הנקרות בדרה. חיים משל עצמן: בקדמת ילדותה, היא משתמשת במלים "עובדה" או "מישקע", מבלי להבינן, כדי להרשים את חברותיה או כדי להפיס את דעתה של אמה. במקביל, היא נו חיים חדשים גם בצירופים חדשים, הנקרים בדרכה: "לשונות חתול", "בעלי ז"ל", "יש-כויח" (ישר כוח!), "בת עיר", "פרה נויה" (פראנויה), "פרת משה רבנו" ועוד. ייאמר רק, שתחבולה מלבבת זו חוזרת על עצמה פעמים רבות כל-כך, עד שהיא הופכת במידת-מה לגימיק.


שיכון של אוכלוסיה קשת-יום בדרום תל-אביב משמש רקע לדראמה נוגעת-ללב של ילדה, החצויה תמיד בין שני עולמות, הגדלה במחיצת אם סכיזופרנית, שלעתים מכה ומשפילה את בתה הקטנה, ולעתים דווקא מלטפת אותה ומעניקה לה ממטעניה הרגשיים והאינטלקטואליים. ההומור התמים והמחויך הוא שמציל את העלילה מגלישה אל המלודראמה הסנטימנטלית של סיפורי יתמות ומחסור. ולמעשה, מצבה הבלתי-מוגדר של הילדה כ"יתומה חיה" אופייני לתחושת אובדן-הכיוונים, שבתוכה היא שרויה: אין היא יתומה, אך גדלה בבית-יתומים חלק מילדותה עובר במוסד וחלק בבית יש לה אם ביולוגית ("אשה זרה" ואם רוחנית, המעודדת בה את יצר ההשתייכות וההצטיינות אמה עוברת במיפנים חדים ומפתיעים מקיצוניות לקיצוניות - מהתקפות של טירוף ורשעות לרגעי הבנה וחמלה כל האשמותיו של האב הבלתי-צודק, המתעלל בבתו כל אימת שהיא באה בשליחות האם לגבות את דמי ה"מזונות", מתאמתות לנגד עיניה אחת לאחת, למרבה האירוניה המרה. כל חייה הם תוהו ובוהו, שקשה לתת בתוכו סימנים וגבולות.


מעניין להיווכח, שלמרות שבשיכון יש דתיים וחילוניים, פולנים והונגרים, מצביעי אגודת-ישראל ומצביעי מפ"ם, מורים ומכולת'ניקים קשי-יום, אין הנושאים הלאומיים הגדולים נוגעים אפילו בשולי העלילה. כל כולה של עלילה זו מתגדר בדל"ת אמות של רשות היחיד. ולא במקרה: הספר קולע כמדומה לטעמו המוצהר של העורך, מנחם פרי, הנמשך אל הפרטי ולא אל הכללי, אל "שפת האימהות" ואל עושרה הבלתי-נידלה בתיאור המוחשי ויומיומי, המחבב את המציאות הטריוויאלית ולא את האלגוריה, המרקיעה לשחקים מופשטים ורעיוניים. מנחם פרי יצר אסכולה: הוא ואסכולתו היו, ככל הנראה, קטליזטור חשוב של מיפנה רב-השלכות, שהתגלה במלוא עוצמתו רק לאחרונה, עם תמוטת האידיאולוגיות הגדולות של העבר. עד למיפנה זה, לא "כיכבה", למשל, האם-היהודייה כדמות בספרות העברית.


מפליא הדבר, אך במשך שנים רבות לא זכינו בספרות העברית לתיאור חי ומהימן של האם היהודייה הטיפוסית, שהיא דמות דומיננטית (תרתי-משמע בספרות היהודית-אמריקאית. הספרות העברית, שהמתח בין האב לבנו ונושא העקדה עמדו במרכזה, ברחה מעיצוב דמות האם, ובריחה זו הפכה לתופעה רחבת-ממדים, האומרת דרשני.


מאז חנוך לוין ויעקב שבתאי (גירסה רכה ובלתי-ממוקדת של דמות זו ניתן למצוא אמנם כבר אצל חנוך ברטוב ואצל חיים באר), חל מהפך בספרות העברית, והאם ה"פולנייה" הוצאה מן הארון - ולא בספרו ההומוריסטי של יאיר גרבוז בלבד. התהליך חפף גם את שבירת מיתוס הצבר, איש המחרשה והנשק, ואת נטישת תרבות כור ההיתוך ומיזוג גלויות לטובת ספרות אינדיווידואליסטית ואנטי-הרואית, המשקפת את המציאות הפשוטה "כמות שהיא" ומסתפקת ב"יום קטנות" ובזוטות של חיי הפרט. תהליך זה אף חפף את נטישת הלשון המעובה והמרובדת לטובת לשון יומיומית ושטוחה, שאינה מתרחקת מביטויי עגה בכלל, ומיידישיזמים בפרט. פרשן יונגיאני יכרוך אולי בכפיפה אחת את כל התופעות הללו (ההתמקדות באם, ביידישקייט, במוחשי, באנטי-אידיאולוגי ועוד ויראה בהן צדדים שונים של תופעה אחת, האופיינית לעידן הבתר-מודרניסטי, המגלה חשד בסיסי בכל דבר שריח של אידיאולוגיה נודף ממנו.


דבורה רפלד-זילברשטיין עושה כאן אמנם שימוש ביסודות, שהיו מצויים כבר פה ושם בספרות העברית, אך יצרה מהם סינתיזה אישית משלה: למרות שבמרכז הספר ילדה הגדלה במוסד, אין הוא דומה ל'רקיע החמישי' של רחל איתן למרות שיש בו גבר מקסים וקל-דעת, המנסה לקנות את לבה של הילדה בצעצוע מופלא, אין הוא דומה למתואר ב'דיסניאל' של יהודית קציר למרות שיש כאן יחסי "אם פולנייה" נוורוטית ובתה, אין הספר דומה ל'גולם במעגל' של לילי פרי-אמיתי. למרות שהילדה גדלה במע-החינוך הדתית, בין חברות אוהבות ואויבות, אין היא דומה לגיבורת ספרה של רות אלמוג 'תיקון אמנותי' (או לנעימה ששון, זכורה לטוב). יש קסם לא מבוטל בפשטות הזו המינורית, שבה מצטרפים הפרטים הבנאליים לדראמה של חתירה לזהות והשתייכות, אך ככלות הכול, אין הספר ממריא ואינו צובר משמעות עמוקה או בלתי-צפויה מראש (אפשר אפילו, שספר זה משתדל לזחול על גחונו ושלא לצבור משמעות, במודע ובמתכוון, כפי שיעידו משפטי הסיום שלו). וכפי שב על גב הספר: "'לפעמים קורה שכשמבינים דבר אחד מבינים גם דברים אחרים שבקושי קשורים אליו' - הפרטים הלא-שייכים כביכול, התחליפים, העולמות המדומים והנחמות הקטנות הם, בסופו של דבר, עיקר הספר".


בין שהחומרים הם אוטוביוגרפיים ובין שהם אוטוביוגרפיים למחצה, מעניין להתוודע דרך ספר הביכורים של דבורה רפלד-זילברשטיין אל התהליכים הפואטיים והפסיכו-פוליטיים, המתרחשים כיום במקומותינו, מתחת לחוטמנו. דווקא ספר זה, שאינו נעדר תחכום, אך גם אינו מסווה לגמרי את רגישויותיו, ניתן להתוודע אל החדש ביתר חדות מאשר בספריהם החדשים של סופרים ותיקים, היודעים להסתיר את עצמם ואת מגמותיהם מאחורי "שבעה צעיפים". על כן, הספר מעורר מחשבות לא מעטות על מצב הספרות והמציאות בכלל, בעת החתירה ל"נורמליזציה". האם תירש "ספרות האימהות", האמוטיבית וצמודת-הקרקע, את "ספרות האבות" המכונפת, המעורבת והאינטלקטואלית, ששלטה בספרות העברית במשך דורות, והרגילה אותנו להמריא איתה אל השאלות הגדולות והרות-הגורל של קיומנו? ימים יגידו.