"טרנטולה" ו"תלתן כחול"

"

על הגל החדש הסוחף את בני המאה ה-21:

מתן שם "מטורלל" לרך הנולד

אפתח בהתנצלות: באחת הרשימות של אתר האקדמיה ללשון העברית מצויה מילת העגה "טִרלוּל", בהוראת "שיגעון, פעולה או התנהגות המנוגדת להיגיון ויוצרת בלבול ומבוכה". אמנם לא תמיד "קול המון כקול שדי", ובכל-זאת בחרתי להטות אוזן ללשון העגה, ונטלתי לי רשות לכנות את השמות הניתנים בדור האחרון בשם-התואר 'מטורללים'.

על השמות החדשים של המאה ה-21 אכן מאיימת סכנת ה'טרלוּל' המטלטלת את חיינו, ומן הראוי לתאר את התופעה ולנסות להבין את האֶטיולוגיה שלה. ניתן אמנם לכנות את השמות החדשים הללו בשמות-תואר סולידיים יותר, כגון 'נדירים', 'מוזרים', 'הזויים', או 'מופרכים'; אבל עדיף אולי לתארם כ'מטורללים', מבלי להסתתר מאחורי ביטויים מעודנים. אנו חיים בעיצומה של תקופה שאיבדה את רוב אמות-המידה המקובלות שליווּ את חיינו עד כה, וכיום ה'טרלול' ניכּר בכל אתר ואתר – הן במציאוּת, הן בהשתקפויותיה (בעיתונות הכתובה והמשודרת, בספרות, בתאטרון, בקולנוע, ועוד).

בעבר – הן מכורח הן מרצון – בחרו אזרחי ישראל שמות לילדיהם מתוך רשימה מצומצמת למדיי, ואף-על-פי שהחוק לא התערב בהחלטות ההורים, בכל כיתת לימוד נמצאו תלמידים אחדים שנשאו אותו שם. בצרפת, למשל, נקבעה עוד בתקופת נפוליון רשימה בת מאתיים שמות שהאזרחים לא הורשו להוסיף לה ולוּ שם אחד (הגבלה זו בוטלה אמנם ב-1992, אך גם כיום לא כל שם שמבקשים אזרחי צרפת לתת לילדיהם זוכה אוטומטית לאישור המדינה).

יש מדינות שאינן מתירות להורים להעניק לילדם יותר משני שמות, ואוסרות על שמות unisex, או על מתן שמות של בנים לבנות, ולהפך. יש שמשרד הפנים פוסל שם מחמת היותו פוגעני או ווּלגרי. באיראן אין הממשלה מאשרת מתן שם שאינו כלול במאגר השמות של ספרות האִסלאם. תופעת השמות ה'מטורללים' מקורה באופנה שפשטה במערב, בעיקר בארצות-הברית, עקב מגמות רב-תרבותיות ומחמת סגידה לידוענים (סֶלֶבּריטאים), המחבבים כידוע שמות מופרכים והזויים מן הסוג המושך את תשומת-לִבּוֹ של הציבור.

למעשה, מאז ומתמיד התהדרו אנשים בשמות ייחודיים ואקסצנטריים, שאותם קיבלו בעקבות החלטה מהירה ונמהרת של הורים שלא תמיד הבינו עד תום איך תשפיע החלטתם על ילדיהם. מעניין לדמיין איך חש בנו של ישעיהו הנביא בעת שהסתובב בין חבריו, והוא נושא עליו כחטוטרת את השם הייחודי "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז"; ובחזונו הן צפה ישעיהו גם את לֵדתו של צאצא לבית דוד, שיישא את השם החידתי  "פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם". אפשר שרק הוריו של פבלו פיקסו העניקו לבנם כינוי ארוך ומֶגָלומני יותר, כשהטבילוהו בשם ארוך, בן עשרים וחמש מילים, הכולל גם שמות של קדושים ושׂרפים.

אך גם בימינו-אנו מתעוררות לא פעם שאלות דומות לגבי הורים המעניקים לילדיהם שם לא מקובל ובעייתי: מעניין מה חשבו הוריה של אותה תינוקת רכה שעה ששקלו להעניק לה את השם "אוחזת ענף עץ השקד", כשם ספר שיריו של המשורר יצחק שלֵו, אביו של הסופר מאיר שלֵו. האב, מרא אלעמי שמו, קרא בסופו של דבר לבנותיו בשמות "רגילים" כדוגמת "ניצת הדס", "שלהב" ו"צמרת", אך השם הנדיר "אוחזת ענף עץ השקד" עלה על השולחן בעת הדיון על מתן שם לאחת מבנותיו. ואף זאת: מה חָשבו (והאִם בכלל הפעילו את התאים האפורים) הוריה של ילדה שנולדה ב"תל-אביב הקטנה" בשנת 1936, כאשר זיכּוהָּ בשם "נָמֵלָה" מתוך שמחה על הנמל שהוקם על חולות הזהב מול הים והשמים הכחולים. אמי, ילידת תל-אביב, סיפרה לי שלנוכח כינויי הלגלוג של הילדים, שעיוְותוּ את שמהּ, כמצופה, נאלצה נָמֵלָה להסתפק בשם-חיבה מקוצר, בניסיון להשכיח מסובביה את שמהּ המקורי.

היו גם הורים שלא טרחו לפתוח את המילון העברי בטרם קראו לבתם "אילנית" (מין צפרדע), "מָרית" (כלי למריחת טיט, הקרוי אצל הבנאים בשם 'שפאכטל'), "מוֹשית" (סוג של חיפושית), "אבנית" (שכבה בצבע לבן-אפור הנאגרת בדפנות הקומקום), "זהורית" (שם של סיב סינתטי להכנת בדים). לאחר מלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות חסימת מיצרי-טיראן הנושאים שם ערבי, נתנו הורים שיכורי ניצחון לבניהם את השם "טירן", מבלי לחשוב ומבלי להתחשב בעובדה שהם מזַכּים את הרך הנולד בשם שמשמעו בארץ ובעולם כולו: 'עריץ' או 'דיקטטור'.

ואולם, במאה ה-21 חלה הרחבה משמעותית בתחום זה: שמות הזויים, שרוּבּם לא נולדו אחר מחשבה מעמיקה, כבר אינם נחלתם של "יחידי סגולה". כיום, בכל גן-ילדים תמצאו שמות ייחודיים-לכאורה כגון: ריף, אפיק, חושן, יתיר, צוף, קֵינן. וכיוצא באלה שמות פרטיים שלא היו מצויים במאגר השמות העבריים עד שהמאגר הלך בהדרגה והתרחב. כבר במחצית השנייה של מאה העשרים עלתה הפופולריוּת של שמות בין-לאומיים כגון: אדם, בן, בנימין, בר, בארי, גבריאל, מיכאל, רפאל, דן או דניאל, יונתן, עמוס, אביגיל, גליה, עלמה (בעקבות השם הלועזי Alma), ועוד. בעשורים האחרונים ניתוספו אליהם שמות לועזיים לא מעטים, כגון: שון, טום וקאי (או שמות דו-לשוניים כגון: לי, מור ועדן) – כולם תוצאה ישירה של תהליכי גלובליזציה העוברים עלינו ועל העולם כולו.

בפסגת השמות הייחודיים (המנסים להיות אידיוסינקרטיים לחלוטין, אך הופכים עד מהרה לנחלת הכלל) מנצנצים שמות שנותנים הסלבריטאים לילדיהם. מדובר בשמות המשַׁקפים את שאיפותיהם הסמויות של הוריהם של היילודים, ויש בהם ממסע-האֶגוֹ ומחטא ההיבּריס גם יחד. הן כל אחד מהידוענים בטוח שהוא אדם נדיר, נציגו של האֵל עֲלי אדמות, ולפיכך גם לילדו מגיע שם נדיר שמקורו בשפריר עליון.

פרט לרצונו של הידוען לבלוט ולהתהדר (אגב האדרת ילדיו בשמות שאין להם אח ורֵע), השם ההזוי שניתן לילד משרת ביעילות גם מטרה יחצ"נית רבת עָצמה. כאשר ידוען נותן לילדו שם ש"כולם מדברים עליו", הוא זוכה לעמוד לזמן-מה באור הזרקורים, ולזכות בפרסומת חינם . דומה טכסיס זה של מתן שם ייחודי לרך הנולד להצטרפותו של הסֶלֶבּריטאי להפגנות ולעצומות מתוקשרות – הצטרפות הנזכרת בכלי התקשורת ומזכירה לציבור את קיומו. אצל אחדים מהידוענים הללו, ששמותיהם מתעמעמים בתודעת הציבור והם זקוקים לתכסיסי פרסום שיַפנו אליהם אלומת-אור, השם הנבחר מעיד לא פעם על רגשי עליונות של ההורֶה הגובלים במגלומניה. ברי, מתן השם נעשה מבלי לשאול את פי היילוד, ומסע האֶגוֹ המגלומני של ההורֶה, ממציא השם ה'מטורלל', נעשה על חשבונו של קטין בן-יומו שבבגרותו קרוב לוודאי יכעס על הוריו שהעניקו לו שם מוזר מבלי לחשוב ששם זה עתיד לחשוף אותו להערות של לעג וביזוי.

בארצות-הברית, למשל, יש מדינות שאסרו על מתן שמות אלוהיים, כגון Messiah, Jesus, Christ (להבדיל מ-Chris או Christian ו-Christina שהם שמות מותרים). ידוענים אחדים, שלא השלימו עם הרחקתם ממִשכן האֵלים וממעון המלאכים, התחילו לבחור בשמות נדירים מ"הברית החדשה", כגון השם Nicodemo. או Lazarus שאינם נזכרים אמנם באוונגליונים הסינופטיים, אך נזכרים בחזון יוחנן. למרבה הפרדוקס, מרוב ניסיון להפתיע בשם חדש, שעוד לא נברא כמוהו, הידוענים נסוגים לא אחת אל עולמות עתיקים המשתקפים מן המיתולוגיה היוונית-רומית ומִכּתבי הקודש.

הצד הטרנסצנדנטי, האלוהי, בולט אפוא בשמות שמעניקים הידוענים לילדיהם. הזמר בן-אל תבורי, למשל (שאביו חיבב שמות "אלוהיים" כמו בן-אל ובת-אל, אלירן, אור-אל ואל-עד, וגם שמות תאופוריים "רגילים", כמו אריאל ודניאל), נתן לבנו-יחידו את השם הייחודי "תו-פרינס". השם "תו" נלקח מן השדה הסמנטי של המוזיקה, אלא אם השם נבחר בזכות צִדוֹ הפונטי (שהרי המילה "תו" היא הומופון של ההברה הראשונה בַּשם "תבורי", וייתכן שהילד ייקרא בעתיד בשם Tav – Tav). השם השני – "פרינס" – מלמדנו שהנסיך לבית תבורי נועד להנציח כנראה בשמו את המוזיקאי המחונן "פרינס" (1958 – 2016), שהשתייך לכַת "עֵדֵי יהוה".

כוכבת הילדים מיכל ויצמן ("מיכל הקטנה") מחבבת אף היא שמות "אלוהיים": לשתיים מבנותיה קראה "אֵלי" ו"נאיה" [ = אנא ה']. המגישה אילנית לוי ניסתה כמיטב יכולתה להסביר את משמעות השם של בתה הצעירה "אריאה" (שבעתיד תיאלץ לבחור בין ארבע אפשרויות כתיב שונות של שמה באנגלית: Aria, Arya, Ariyah, Aariah); ופנינה רוזנבלום ניסתה אף היא להסביר לאוהדיה את משמעות שמו של נכדהּ "אילאי" (באל"ף!).

דוגמאות כאלה יש למכביר, ואין הם אלא רֶפּליקה חיוורת לתופעת השמות ה'מטורללים' של המאה ה-21. הדוגמאות רבות מספוֹר, והאחת הזויה ומוזרה מחברתהּ. נסתפק אפוא בשתי דוגמאות מז'וריות של שני ידוענים ש"הצטיינו" בתחום מתן השמות באופן מיוחד והשפיעו על רבבות מעריצים (וכך נעשו השמות, שנבראו מלכתחילה בזכות חד-פעמיותם, לשמות נפוצים ומקובלים). האחיות קרדשיאן, למשל, הצליחו להפוך את חייהן למותג ולשמר את הפופולריות שלהן בסיוע פרסום 24/7 ברשתות החברתיות. אגב חשיפת חייהן לקהל הרחב, הן ניצלו את ה-Buzz התקשורתי ההומה סביבן ליצירת דפוסי התנהגות חדשים ומגמות אופנה חדשות. בתחום השמות הן יצרו trend חדש: לרוב בני המשפחה הצעירים נתנו האחיות קרדשיאן שם הנפתח בצליל [K], המתאים לשם המשפחה (גם שמות הנרשמים באות "C", נרשמים אצלן ב-[K]; כלומר, בכתיב ייחודי המתאים למשפחה "ייחודית" ו"ברוכת-כשרונות" כמשפחתם). אפשר שהמרכאות מיותרות, כי ניצול הפוטנציאל האדיר של "עולם השקר", שבו אנו חיים להוותנו, גם הוא סוג של כשרון.

כיום תמצאו במשפחת קרדשיאן, לפלגיה ולדורותיה את השמות הבאים הנפתחים באות K ובצליל [K]: Kanye, Kendall, Kylie, Kenley ,Kimber, Kristine, Kassandra, Kris, Kourtney, Kim, Khloé, Kaelyn, Kyleigh, Karsyn, Kamryn, Kynlee. שמות כאלה הם ברובם שמות קבילים ורגילים, שקיבלו היסט אישי, שעשה מהם שמות חד-פעמיים. ואולם, רעיונותיה ה"מטורללים" של משפחת קרדשיאן סחפו את ההמונים הרבה יותר מהצפוי. כיום כל תינוק/ת עשירי/ת שנולד/ת ברחבי ארצות-הברית נושא/ת את אחד השמות חסרי-התקדים הללו. ה"טרלול" שנועד לשם הבלטתם של מעטים, "מורמים מעם", עבר תהליך של "פיחות", התפשט בכל אתר, והיה לנורמה המתאימה ל"כל זב חוטם".

לסיום, כדאי שהתבונן במקרהו של אֵלון מאסק, האיש העשיר ביותר בעולם, שהציב את ה"נורמות" הלא-נורמליות הקיצוניות ביותר בכל הנוגע למתן שמות לילדיו, יוצאי חלציו מארבע נשים שרק עם שלוש מהן התחתן. כדי להבין את הרקע לנוהג המוזר שלו – לתת לילדיו שמות "מטורללים", שלא אחד מהם הוגדר על-ידי משרד הפנים כשם שאינו קביל – כדאי לספר על הוריו, ובמיוחד על אביו שבביתו גדל והתחנך.

אֵלון מַאסק נולד בפרטוריה שבדרום-אפריקה לאביו ארול (מהנדס ויזם) ולאמו מיי לבית הלדמן (דיאטנית ודוגמנית). לאֵלון שנולד ב-1971 יש אח בשם קימבל (יליד 1972) ואחות בשם טוסקה (ילידת 1974). ב-1980 האשימה אמו של אֵלון את בעלה, אבי ילדיה, בהתעללות פיזית ורוחנית, ונפרדה ממנו. אֵלון נשאר בחזקת אביו, בעוד שאחיו ואחותו עברו לבית אִמם. האב שלח את בנו לגן-ילדים יהודי, שבּוֹ דיברו בעברית (אך בראיונות שנערכו אתו חזר אֵלון מאסק וטען שהוא יודע אנגלית, ותוּ לא). אביו של אֵלון נשא אישה שנייה, הקים מיזמים רבים והתעשר, אך הסתבך בשערוריות מין, והואשם בסדיזם ובגילוי עריות. חרף עושרו של האב, ניתן לומר ששנותיו הראשון של אֵלון מאסק עברו עליו במין הזנחה ויתמוּת: הוא לא גדל תחת עינה הפקוחה של אֵם אוהבת ומאביו ספג מכות ומעשי התעללות.

מילוני אֶטימולוגיה קובעים שהשם Elon הוא שם עברי, שמשמעו 'oak'. אנו יודעים היטב שהמקבילה העברית של 'oak' היא המילה 'אַלּוֹן' (בפתח, ולא בצֵירה). ואולם, במקרא מצוי גם 'אֵלון' המשולב בשמות של מקומות במרחבי הארץ: קיבוץ אֵלון, אֵלוֹן מוֹרֶה, אֵלֹנֵי מַמְרֵא, אֵלוֹן תָּבוֹר ועוד.  גם אחיו ואחותו של אֵלון – קימבל וטוסקה – נושאים שמות נדירים. קימבל הוא שם אנגלו-סקסי עתיק, שמו של מנהיג צבאי עז ונועז, ומשמעות השם טוסקה הוא: "אחת מבנות חבל-הארץ האיטלקי טוסקנה". שם זה, הידוע בזכות האופרה של פוצ'יני, נחשב גם כשם-גנאי, הניתן בפורטוגל לאדם פשוט וגס-הליכות.

.

. יוצא אפוא שבמשפחת מאסק מעולם לא התרחקו משמות נדירים ויוצאי-דופן, וכך נהג גם אֵלון מאסק בבגרותו. כמי שנחשב אחד האנשים החזקים בעולם, שהונו מוערך ב-500 מיליארד דולר, הוא הִרשה לעצמו לשאת נשים אחדות ולהוליד ילדים רבים. מאשתו הראשונה, הסופרת הקנדית ג'סטין וילסון, נולדו לו שישה ילדים, מהזמרת הקנדית הידועה בשמה המקצועי "גריימז" נולדו לו שלושה ילדים (לבנם הבכור קראו השניים בשם המתמטי "X Æ A-12" שלא קיבל את אישורו של משרד הפנים האמריקני, ועל-כן קוצר השם ל-X "בלבד"). מאשתו השלישית ששמה שיבובן זיליס – מדענית בוגרת אוניברסיטת "ייל", בת לאם הודית ואב קנדי – נולדו למאסק ארבעה ילדים. בפברואר 2025 הודיעה העיתונאית והסופרת אשלי ס"ט קלייר שגם היא ילדה למאסק בן, ושמו "רוֹמוּלוּס".

בין פרשת נישואין אחת לשנייה, היו למאסק רומנים מזדמנים רבים, ומספרם המדויק של ילדיו אינו ברור (הביוגרפים שלו מונים 14, ואחרים – 15). בין השמות שנתן מאסק לילדיו, חוץ מהשם ה"מטורלל" X, בולטים שמות נדירים, המאפיינים את המאה ה-21: קאי, נוואדה, ויויאן, דמיאן, גריפין, סקסון, אזוּר (=תכלת), אקסה דארק סידרל, טכנו-מכַניקוס, סטרַיידר, ארקדיה, סלדון, ליקורגוס, רוֹמוּלוּס.

בולט במיוחד הוא השם של בנו הצעיר ביותר, שאינו שם סתמי, שניתן כלאחר יד, אלא שם הטעון במשמעות סמלית עמוקה. מאסק הן אינו ממלא תפקיד פעיל בגידול ילדיו. הוא מוליד אותם, ומשאיר אותם בקן המרופד של אִמם-יולדתם. אמנם כל אחת מנשותיו-לשעבר, לרבות הסופרת שהעניקה לו את ילדו הצעיר זוכה בתקציב שנתי נדיב, המבטיח לילדיו של אלון מאסק חיים מלכותיים, אך את אביהם אין הם רואים לעִתים מזומנות. האגדה מספרת ש"רוֹמוּלוּס", אחד מבניו-תאומיו של מארס, אל המלחמה הרומי, היה צפוי למות, שכן אמו הרתה בניגוד למצוות המלך. המלך ציווה להטביע את התאומים בנהר הטיבר, אך החייל שנשלח לבצע את הצו השאיר את העוללים באבוס, לשם הגיעה זאבה שהיניקה אותם וגידלה אותם. לאחר תהפוכות גורל, רצח רוֹמוּלוּס את אחיו רֶמוּס, שהקים אִתו את העיר רומי, השלים את ייסודה ושלט עליה ועל תושביה. לנוכח הסיפור המיתולוגי, נראה שמתן שם של בן שאביו נטש אותו, שגדל כילד-טבע ללא משפחה, ואחר-כך פיתח און וכשרון ועלה לגדוּלה, איננו שם נטול משמעות. נהפוך הוא: זהו שם המתאים להפליא גם לסיפור חניכתו של אֵלון מאסק וגם לסיפור ילדותם של ילדיו.

*

מעֵבר לסיפורים המעניינים הללו מסתתרת שאלה עקרונית הנוגעת לסיבות ולנסיבות שהובילו למתירנות חסרת הגבולות והמגבלות השוררת כיום בתחום מתן השמות. להערכתי, הרצון להתבלטות אינדיווידואליסטית הוא רק צד אחד של התמונה. חשוב וסימפטומטי אף יותר הוא הנתק ההולך וגובר מן המסורת ומן הקשר הלאומי. רק לפני שבעה דורות סחפה את אירופה סדרת מרידות שתמכה בשאיפות הלאומיות של העמים המדוכאים והידועה בשם "אביב העמים" (1848 – 1849). רוב המרידות הלאומיות אמנם דוכאו, אך התסיסה הרעיונית שהציתה אותן לא שככה זמן רב (יש הרואים בתנועה הציונית כעין ייחור מאוחר של "אביב העמים").

כיום, אנו שרויים ב"סתיו העמים": כל עניין לאומי מתוייג כ'לאומני', המילה 'פטריוט' איבדה את ערכה, והפכה לתואר מפוקפק הגורם לאנשים המתברכים בנאורותם להרים גבה. הקרבת אינטרסים אישיים לטובת העם והמולדת אינה מעוררת רטט-לב של הוקרה כבעבר, וה"ירידה" אינה נחשבת מעשה בגידה, כבעבר. בעשורים הראשונים של המדינה היו רוב המהגרים עולים חדשים שהתקשו להתאקלם בארץ, ואילו כיום דווקא המשכילים ובעלי המקצועות המבוקשים הם המואסים בחוסר השיוויון בנטל הכלכלי והביטחוני ומחפשים מקום המבטיח להם ולילדיהם עתיד ביטחוני, כלכלי ומקצועי ראוי יותר מזה שמצפה להם בארץ. מי שכינה את ה"יורדים" בשם-הגנאי "נפולת של נמושות", היה מגלה – אילו קם משנת הנצח שלו – שאחדים מצאצאיו מפוזרים ב"מדינות הים", וששיקולים כלכליים חשובים בעיניהם יותר מן הקשר שלהם להוריהם, לעמם ולמולדתם.

הגלובליזציה המבטלת לכאורה את ההבדלים בין העמים ואת הגבולות בין המדינות, ביטלה גם מגבלות בתחום מתן השמות. אנשים מעדיפים כאמור שמות בין-לאומיים, המקובלים בכל ארצות תבל. שמות של גיבורים במשחקי וידיאו ובסדרות סרטים פופולריים כמו "משחקי הכס", למשל, נעשים שמות קבילים ומקובלים במאגר השמות הבין-לאומי, ומרוב חדשנות פונים לשמות עתיקים כמו "אריסטו", "סוקרטס", "אפרודיטה" ו"היפוליטה", לשמות הזויים כמו "טרנטולה" ו"תלתן כחול", "אינדיגו" ו"אוקיאנוס", או לשמות פיוטיים עם ניחוח של vintage, כגון "ליריקה", "אידיליה" ו"סרנדה". המקוריות הומרה באנרכיזם – בתופעות של "עולם השקר" – עולם שבּוֹ הנראוּת חשובה מן המהוּת.

כדאי לזכור: יהודים נאלצו תמיד לשנות את שמותיהם ומלבושיהם, כדי להסתיר את זהותם ולהתערות בחברה הנָכרית (בתקווה שלא יופלו בה לרעה וישמשו מטרה לאלימות). הייתה זו תחבולת הישרדות בדומה לתחבולותיהם של "האנוסים" בספרד. בחירתם של צעירים אירופיים לא מעטים "להתהדר" בשמות מוסלמיים, כדי להשתלב בחברה ההולכת ומאבדת את צביונה האירופי המסורתי, היא תופעה חדשה – שכמוה כהנפת "דגל לבן", במקום להגן על תרבותם. כיום כל מייקל משנה את שמו למוחמד, וכל ג'וזף – ליוּסוּף, הכאפייה נעשתה בארצות המערב פריט לבוש שימושי ואופנתי בכל מלתחה – "זרוקה" או יוקרתית. ברור, אין זו הכאפייה ששימשה בעשורים הראשונים של המדינה את חניכי תנועות הנוער. מדובר באות הזדהות עם ארגוני טרור, שאינם שונים בהרבה מארגוני אל-קאעדה ודאע"ש שלוחמיהם ערפו את ראשיהם של עיתונאים אמריקניים מול המצלמות.

העולם בימינו הוא לכאורה "כפר גלובלי", אך למעשה הוא פותח את דלתותיו רק למי שמשרת את האינטרסים של קברניטיו. יוכיחו אירועי השנים האחרונות שבהן חיסול מחבלים חסרי זיק אנושי אחד (שביצעו פשעים מחרידים נגד האנושות, ושחטו אף פעילי שלום מ"עוטף עזה", שהסיעו אותם ואת ילדיהם לטיפולים מצילי-חיים בבתי-חולים בארץ) מתוייג בעולם כ"רצח עם". לא זה המקום לדון בבעיות של התפשטות האיסלאם במדינות המערב, אך ראוי לציין שבין השמות ה"מטורללים" של המאה ה-21 כלולים שמות מוסלמיים רבים שהיו ל-bon tone בחוגים המתיימרים לייצג את הנאורות והקִדמה: הייסאן, סלמאן, כַּלילה, לַיילה, אמירה, סמירה, יסמין, זאהירה, עמאר, זאיר, נאדג'י, מאליק, ועוד. נושאיהם – רובם חסידים שוטים או חסידים מתחסדים – מאמינים שהזדהות עם האִסלאם תציל את "מוחמד מוריסון", את "סעיד סמית'" ואת "נאדג'י ג'ונס" מאבדון ביום פקודה...

נחזור ונדגיש: היהודים ערכו גלגול מחילות והתחזוּ כמי שנטמעו בסביבתם הנָכרית, מתוך אילוצים וכורח. כל רצונם היה להימלט מאימת הסיף של המרצחים ולדבוק בחיים. הצעירים האירופים, המתחזים לכאורה למוסלמים ואגב כך מסייעים לאיסלמיזציה הזוחלת של ארצות המערב, אינם עושים זאת מתוך כורח, או מתוך מחשבה מעמיקה, אלא מתוך רפיון, התייפיפות, כניעה וקוצר ראוּת. צעירים אלה המניפים "דגל לבן" או דגל ירוק-אדום-שחור מתברכים בליברליזם שלהם, המתחזה לנאורוּת, והבז לכאורה לקסנופובים – שונאי "הזר" ו"האחר". אותות ההזדהות שבהם הם מתהדרים אינם מעידים על אומץ או על מחשבה תחילה. למראה מחאות העדר שלהם, עולות על הדעת המילים החותמות את שיר-התוכחה של ביאליק "דבר": "וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה".

---

הרהור והערה בצִדו:

הסיפור היפה ביותר מכל הסיפורים הנסבים סביב מתן שם לרך הנולד הוא לדעתי סיפורו של אהרֹן מגד "יד ושם", שנכתב לפני 70 שנה, כשמחברו היה בסך-הכול כבן 35. בסוף מארס ש"ז ימלאו עשר שנים למות אהרֹן מגד שהלך לעולמו בגיל 95. רעייתו אידה צורית, סופרת ומשוררת מחוננת, הגיעה בחודש פברואר ש"ז לגיל מאה (!). כמי שהוזמנה לביתם עשרות פעמים, ושמעה שיחות שנערכו סביב שולחנם, אני מתקשה להשלים עם מרוץ הזמן המהיר והמאכֵּל, שבמהלכו משתנים לא רק קרוביך ומכריך, אלא גם כל המושגים והמנהגים, האופנות והטעמים שהתחנכת לאורָם. אינני מבקשת לנתח כאן את הסיפור המרגש הזה שרבים וטובים ניתחוהו, אלא להאיר מחשבה כרונולוגית שחלפה בי כשקראתיו לאחרונה, ופגשתי בו שוב את גיבוריו הצעירים לנצח ואת הדילֶמות שלהם.

בנקודת ההוֹוה של הסיפור – שנות החמישים של המאה הקודמת – שני צעירים שלא מזמן נישאו – רעיה ויהודה – מכבדים את הוראות הוריהם, ונוהגים לבקר את זיסקינד הזקן, סבא של רעיה, כמתוך היענות לתחינת משורר תהלים: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי". כמו "ילדים טובים", הם נוהגים לבקר את הזקן מִפּקידה לִפקידה, אף מניחים לו להשמיע באוזניהם את סיפוריו ה"גלותיים" על בני משפחתו שנספו ונשכחו.

ואולם, הם עושים זאת על כורחם, כמי שכפאם שד, רק משום שהם טיפוסים מחונכים וממושמעים היודעים להתנהג comme il faut. הסב חוזר ומסַפּר לנכדיו ילידי-הארץ בפעם "המי-יודע-כמה" על בנו המהנדס – דודהּ של רעיה – שהצוררים חיסלו אותו ואת משפחתו. במיוחד הוא מספר להם באריכות על נכדו מנדלה – כנר מחונן, שסיים בהצטיינות את לימודיו בקונסרבטוריון בגיל 11 וקיבל "סטיפנדיה" כדי שימשיך בלימודיו וישכלל את כשרונו הווירטואוזי. הנער נספה בשואה, וקול כינורו נדם. ברקע מהדהד במעומעם מזמור תהלים נוסף בדבר הכינורות שתלו הגולים על עצי הערבה שלצד נהרות בבל בהישבעם לזכור את ירושלים לעד, לבל תישכח.

לרעיה ויהודה, נכדיו של הזקֵן, כבר אין סבלנות לשמוע את סיפוריו של סבא זיסקינד, שעליהם הוא חוזר באוזניהם שוב ושוב עד לזרא. הם נבוכים עד מאוד מבקשתו החוזרת ונשנית שתינוקם הבכור שעומד להיוולד להם ינציח את הנכד – את הנער הגאון שנספה – וייקרא שמו בישראל: "מנדלה". הלידה עוברת בשלום, אך אפילו רעיה ויהודה הקונפורמיסטיים עומדים במריָם, מתעלמים מבקשתו האָנַכרוניסטית של הזקֵן, וקוראים לרך הנולד "אהוד". ברי, הם מעדיפים שם של גיבור ישראלי זקוף קומה וגֵו, ולא של נער גלותי שאחז בכינור, אך הם אינם מתאמצים למצוא שם שיזכיר במקצת את שם נכדו של הזקן, שאלמלא נספה היה הוא ב-1955 עלם בן גילם – בן-דוד מוכשר שהיה בכוחו לכבוש את אולמות הקונצרטים בארץ ובעולם.

. אם היה לאהרן מגד דגם של משפחה ישראלית שאותה הכיר מן החיים החוץ-ספרותיים, הרי שהתינוק "אהוד" (או בן-דמותו במציאוּת) הוא כיום בן 70. חרף הגידול בתוחלת החיים, ספק אם רעיה ויהודה, הוריו של "אהוד", האריכו ימים והגיעו לגיל 95. כך או כך, ניכּר שבאביב ימיהם ההורים הצעירים ה"צברים" הללו לא נתנו את דעתם לעובדה שב-1955 מלאו בסך-הכול עשר שנים לסוף המלחמה והשואה. סבא זיסקינד לא קונן על אירועים שאבד עליהם כלח, אלא על פצע שעדיין דימם וטרם העלה ארוכה. בעבורם, אנשי דור ששלל את ערכי הגולה, כל עניין גלותי נראָה כאילו נברא לפני המבול ומעֵבר להרי החושך. הם התכחשו לגולה, והדחיקו את השואה והשכיחו את בני משפחתם שאבדו במחנות ההשמדה.

הסיפור "יד ושם" התפרסם ב-1955, בעת שאהרן מגד הצעיר ערך את מדורי הספרות של עיתוני הפועלים "למרחב" ו"דבר", ובטרם מינוהו לנספח תרבות בבריטניה. סיפור זה נלמד במערכת החינוך, ורבים עסקו בו וניתחוהו. כל מי שיחפשו במנוע החיפוש "גוגל" יגיע לעשרות ניתוחים (אם לא למעלה מזה) שערכו מורים שלימדו את הסיפור הקצר והנוגע-ללב בשיעורי ההכנה לבחינות הבגרות בספרות. תלמידיהם שמו לב לשלל פרטים הטעונים בסמליות, כגון תיאור האורלוגין שפסק מִלכת, אך דומני שגם הם לא נתנו את דעתם על העובדה שב-1955 מלאו בסך-הכול עשר שנים לסוף המלחמה והשואה, ושסבא זיסקינד אינו ישיש המעלה זיכרונות דהים מלפני עידן ועידנים, כי אם אב וסב שכּוּל כבן שבעים המקונן על ילדיו ונכדיו שנכרתו מן החיים רק לפני שנים ספורות ואָבדנם עדיין לוהט בבשרו כמכוות האש.

עברו שבעים שנה, והסיפור עודנו מרגש חרף התמורות שחלו בהשקפת העולם של היחיד ושל העם. בתקופתנו – לאחר שנזנחו השמות ההֶרואיים של תקופת בן-גוריון ויצאו מן האופנה – מותר כמדומה להניח שההורים הצעירים של ימינו היו קוראים לרך הנולד "נדב", "מודן", או "אלדן", ומשכנעים את הסב שהשם שנתנו לילדם מנציח את "מנדלה" (ואם מדובר בחבריו של אביב גפן, הם היו קוראים לילד "דילן" ומנסים לשכנע את הסב שהשם "דילן" אינו אלא גלגול מודרני של השם "מנדלה"...).

לא רק האורלוגין בביתו של הזקֵן השתתק. גם השעונים הדיגיטליים של ימינו רצים במהירות בלי להשמיע קול, בעולם 'מטורלל' המשנה את דמות-דיוקנו מרגע לרגע. בשנה האחרונה הלכו לעולמם כשנים-עשר אלף שורדי שואה וברור שאנו נמצאים בדור האחרון שבּוֹ ניתן עדיין לפגוש עדים חיים. ואולם, זהו גם הדור האחרון של גיבורי תש"ח שקלטו את שארית הפלֵטה. סיפורו של אהרן מגד, העוסק בסוגיית הזיכרון והנלחם בשקט בסכנת גדיעתו, הוא אפוא סיפור שכמוהו כאילן ירוק-עד, שאינו מאבד את לֵחו בחליפות העִתים. חרף התמורות הרבות בחיינו, הוא יישאר משמעותי ורלוונטי גם בדורות הבאים.