טעם של "עוד"

נירה תובל, "מכתבים לאשכול", חממה ספרותית, תל-אביב 2011, 96 עמודים.

הגיע לידי באיחור ניכָּר ספרהּ של נירה תובל "מכתבים לאשכול", שחרף היקפו הצנוע ניתן לכנותו בשם "רומן מכתבים" ("רומן אֶפִּיסטולרי", בלעז). כלולים בו מכתבים מדומיינים שנכתבו לאשכול על-ידי ארבע נשים, שחייהן נשזרו בתולדותיו במרחק של שנים זו מזו. מבעד לדברים שנכתבו אליו נשקפות התמורות שעברו על עם-ישראל, על הארץ ועל העולם בכשבעים השנה שחלפו מן המכתב הראשון שנשלח במפנה המאה העשרים ועד המכתב שנכתב ערב מותו של אשכול ב-1969.

שאלות-תהִיות אחדות ניקרו בי בזמן קריאתו של הרומן המעניין והמקורי הזה:

• תהִייה אחת נוגעת לצִדו האֶתי של הז'נר. לרומן מכתבים יש פוטנציאל אדיר לעורר בקורא עניין. בין שמדובר במכתבים אותנטיים או בדויים, השימוש במסמכים שלא נועדו אלא לעיניהם של שני אנשים ונעשו נחלת הרבים כבר בו יש כדי לעורר סקרנות רבה. לא לחינם אסרו התקנות הקרויות "חרם דרבנו גרשום" על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות. תקנות אלה נועדו למנוע פגיעה בצנעת הפרט (ובימינו הן חלות גם על כניסה למחשבו של הזולת ללא רשות ועל העברת התכתבות במייל לצד ג'). "חירות הפַּיִט" (licencia poetica) הַחלה על סופרים מאפשרת להם לשבץ בספריהם מכתבים אותנטיים, או לשכתב אותם לצורכיהם, וכן לבדות מכתבים (ולשייכם לאדם ידוע, שהלך לעולמו). במקרים כאלה, כמו במחזותיו ה"דוקומנטריים" המדומיינים של מוטי לרנר, למשל, שלפי אחד מהם נשברה חנה סנש בחקירת הגסטפו והסגירה את שותפיה למסע, עלולים דמיונו של הסופר והחופש שלו לפגוע בכבוד המת ולהוציא את דיבתו רעה. על כן טרחה נירה תובל להדגיש שספרה זכה לברכתן של רעייתו ובנותיו של לוי אשכול.
  

• תהִייה אחרת נוגעת לנדירותו של הז'נר הזה בספרות העברית בהשוואה להיקרותו הרבה באנגלית ובצרפתית. הרומן האפיסטולרי נפוץ עד מאוד בספרות המערב, ודומני שדי אם נזכיר שני ספרי מופת: "מכתבים פרסיים" (Lettres persanes) של הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה, שהביא בספרו את מכתביהם הבדיוניים של שני בני אצולה מפרס המבקרים בצרפת, וחושפים את קלקלות המשטר בתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית; "ייסורי ורטר הצעיר" של גתה – רומן מכתבים שהפך את גיבורו ורטר למודל חיקוי של צעירי הדור. בעקבותיהם נכתבו במערב מאות רומנים, ואילו אצלנו – קומץ בלבד, שהידועים שבהם הם "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג", "קופסה שחורה" של עמוס עוז, "שלך, סנדרו" של צבי ינאי, "באהבה, נטליה" של רות אלמוג ו"שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן. אלתרמן, שהִרבּה לחבּר שירים אפיסטולריים, ביסס את אחד מהם על איגרותיהם הדמיוניות של מנחם-מנדל ורעייתו שיינה-שיינדל. נדירותו היחסים של הז'נר המעניין הזה במקומותינו משאיר את הקורא בספרה של נירה תובל "מכתבים לאשכול" עם "טעם של 'עוד'".
  

• תהִייה נוספת נוגעת ל"פני יאנוס" של הפוליטיקאים באשר הם, שהדיוקן שלהם, המוּכּר לציבור המתבונן בהם שעה שהם עומדים "עם הפָּנים לאומה", לעִתים קרובות אינו משקף את הדיוקן שמִבּית. רוב הפוליטיקאים מציגים כלפי חוץ דיוקן מואר ומחמיא שלהם, המסתיר את החולשות ואת המידות הרעות מאחורי חליפות ועניבות מהודרות אצל לוי אשכול מתגלה תמונה הפוכה: כלפי חוץ הוכר לוי אשכול כאיש חששן והססן המהלך "בין הטיפות", אשר טבע מימרות כנף כמו "אני מתפשר ומתפשר, עד שאני משיג את מה שאני רוצה", או "תן לי קצת אשראי" (דבריו לבן-גוריון בוועידת מפא"י ב-1965). זכור גם הנאום המגומגם שנשא כשבוע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, שבעקבותיו נתמנה דיין במקומו לתפקיד שר הביטחון. לעומת זאת, "בבית" התגלה אדם נון-קונפורמיסטי ונועז, שהתחיל את הרומן שלו עם אשתו אלישבע קפלן, אם שלוש מבנותיו, בעודו נשוי לאחרת, וכמי שנשא בגיל 70 את אשתו מרים בת ה-35 הצעירה מבנותיו.
  

• ואותה מידה של פשרנות, שנתפסה אצל אחדים כסימן של חולשה, הייתה גם סוד כוחו. ונשאלת השאלה: מדוע אין בימינו בין הפוליטיקאים אנשים כמו אשכול שידעו לגשר, ולא להפריד? שהדאגה לקולקטיב עמדה אצלם לפני הדאגה לעצמם? הנשים שכותבות אליו בספרה של נירה תובל מכנות אותו "סובלני" (27) ומתארות אותו כאדם שיכול להתחבב על כל אדם (55). אחת מהן, מרים גרוס, בטוחה שלא לוי אשכול נתן את ההוראה לפתוח באש על "אלטלנה" ומזכירה את החלטתו להפנות עולים חדשים ליישובים ותיקים וחדשים כאחד (67). אילו נהגו גם האחרים כמוהו, ולא היו מַפנים את כל עולי צפון אפריקה לעיירות פיתוח מרוחקות, ייתכן שחלק מהזעם שלהם ושל צאצאיהם היה נמנע. לאחר תקופה ארוכה שבמהלכה התעקש בן-גוריון שלא להעלות לארץ את עצמות ז'בוטינסקי, פרש ב"ג לשדה בוקר, ומחליפו בתפקיד לוי אשכול הסכים לבקשת בגין למלא את צוואתו של ז'בוטינסקי והורה ב-1964 להעלות את עצמותיו ולהביאו לקבורה בארץ.

ההיסטוריון יעקב טלמון   אמר על אשכול שהוא "היה אחרון ההומניסטים בלשכת ראש הממשלה".  כיום יש לנו פוליטיקאים בעלי דעה חד-ערכית ומונוליתית, שאי-אפשר להזיזם אפילו במילימטר מעמדתם ושספק אם היו מקבלים במבחן פסיכומטרי ציון "עובר", גם אלה שבכיסם מונחת תעודה של מוסד אקדמי כלשהו או של "ישיבה" כלשהי. מדוע ירדה רמתם של נבחרי הציבור שלנו במדרון התלול, ונחתה אל המקום הנחות הנשקף אלינו מן המרקעים? גם אם יש לנו השערות כלשהן בנדון, מוטב ורצוי להסתפק באמירת "תיק"ו!" (תשבי יתרץ קושיות ובעיות). לאנשים כדוגמת לוי אשכול אין כיום, לצערנו, שארית וזכר בבית המחוקקים שלנו, וטוב שנירה תובל הדליקה נר לזכרו.